הרב שרלו
בימי הבית השני תורגמה התורה ליוונית על ידי חכמי ישראל. הימים ימי שליטתה של התרבות ההלנסטית, לגווניה השונים, בעולם התרבותי, ותרגום התורה ליוונית הוא חלק ממהלך של עושר רוחני ומפגש בין עולמות. מקורותינו מלמדים על יחס דואלי לעצם התרגום. מחד גיסא מובעת בהם שמחה על פריצת מחסום הפצת התורה למרחבי התרבות ההלנסטית, ומציאת הכלי שיאפשר את השפעתה על העולם התרבותי הגדול. מאידך גיסא, תרגום אינו פעולה טכנית בלבד. התרגום מעמעם את האינטימיות העמוקה בין האומה הישראלית למשאביה הרוחניים וחושף אותם לעין כל, דבר המביא אף חדירת תכנים לעולמה היא. מקורות אחרים אכן מלמדים על גזירת שלושה ימי תענית עם סיום תרגום השבעים, המעידים על סלידה וכאב מתרגום התורה.
פרשה היסטורית זו משמשת כלי ביטוי נפלא למורכבות היחס לתרגום התורה לחילוניות המתחדש בימינו.
כיום קיימות מאות קבוצות, בצורות שונות, שבהם אנשים המשתייכים חברתית להגדרה 'חילוני' לומדים את מקורות היהדות. לכאורה מדובר בתופעה מבורכת שלעצמה. עצם העובדה כי היהדות שבה למקומה הראוי לה, וההכרה כי התלישות מהמסורת גובה מחיר ניכר של ניכור ועוינות, מהווה תנועת תשובה לעצמיות הישראלית. לא מדובר בתנועת חזרה בתשובה במובנה המקובל, אלא בניסיון להעמיד דגם אחר של יהדות ששיש בה שיבה אל אוטנטיות פנימית, העשויה אף לחייב מהלך מקביל בפרשנות המסורתית של התורה. גדולי הרוח ורבני הפרשנות המסורתית לתורה יתברכו ברכה של ממש ממפגש מחודש זה, אם יכירו ברעננות ובאותנטיות שבו, ולא ימקמו אותו במצעד הניצחון המדומה של שומרי המצוות על ה'כופרים', שסוף סוף הגיעו לאמת.
מאידך יש גם מקום לצער ולהתייסרות פנימית על פרשנות חדשה לתורה שאינה מעמידה את רבונו של עולם כמקור הסמכות האלוקי של התורה כולה. הכאב נובע משלושה מקורות: מכח הקדושה, הרלוונטיות והמסורת.
מקורות היהדות מכנים עצמם בשם 'כתבי הקדש'. למרות שרוחו החופשית של האדם מרכיב חשוב ומשמעותי בתוכם, ושחלקם הגדול לא נאמר פה אל פה מאת הקב"ה, הרי שמצויה בהם קדושה בסיסית, בין אם נכתבו מפי הגבורה ובין אם הם פרשנות לה. לומד התורה חש בכל עצמותיו את הקישור הנפשי הפנימי להתגלות אלוקים. אף השורה התחתונה של ההלכה המעשית, הרחוקה מרחק גדול מהדברים שנאמרו בסיני, כוללת בתוכה מרכיב פנימי של קדושה.
בלימוד החילוני, לעומת זאת, חרדת הקודש ותחושת ההתעלות מפנה את מקומה להתייחסות כאל כל טקסט המחייב התייחסות ביקורתית. יש בדבר גם זיוף, מעצם לקיחת דבר ד' והפיכתו למסה אנושית מנוגדת למהותם העצמית. הטוען שדברים אלה אינם נושאים בחובם התגלות אלוקית אינו מתרגם התורה אלא יוצר דבר מה חדש לגמרי.
מעבר לאובדן ההתייחסות הרוחנית ישנו גם פער עמוק בתחום עמדת הלימוד. לימוד אקדמי, שהוא הקו המנחה של הלימוד המחודש החילוני, מחייב עמדה אובייקטיבית וחוסר מעורבות. מעורבות היא פגם חמור בניתוח ובביקורת. הלימוד האקדמי מגביל עצמו להבנה רציונלית, לטיעון תקף, לנאמנות מילולית ואינו מכיר במקומם של ההבנות האינטואיטיביות והיונקות ממסתרים אחרים שבנפש. לפיכך הוא מכוון אל השכל בלבד, ולא אל הרצון והדמיון, הרגש וההכרות הפנימיות. עמדה חיצונית זו מביאה להקטנה משמעותית ברלוונטיות, שהרי הלומד מחויב לשמור מרחק ולא להיכבש על ידי הספר הנלמד. לא זו בלבד, אלא שלא מוטלת חובה על הלומד להתחייב לקיים את שלמד, והלימוד מכוון לחלקים ההכרתיים בלבד, בעוד שהאדם פועל מכוחם של תחומי נפש עשירים בהרבה. בלימוד שכזה אין סיכוי להפיכת מקורות היהדות לדבר מה אימננטי בגיבוש הזהות העצמית החילונית, מאחר ומלכתחילה ההתייחסות אליהם היא כאל מושא לביקורת ולא כאל תורה מחייבת. תלמוד התורה מכוחה של אמונה מתבסס וחותר למעורבות, מראשיתו ועד לקבלת תוכן הלימוד כדרך חיים. אף אם לא כוונה האמת לאמיתה, אף אם נלמדו המקורות שלא על פי כוונתם המקורית, הרי שדבקות האדם הלומד עומדת בראש עוד קודם לפרשנות המדויקת. תורה אינה פילוסופיה בלבד אלא היא מציאות של חיים. כתבי הקודש הם מגע אינטימי מחייב בריבונו של עולם ולא טקסט לימודי. הרלוונטיות יונקת מעצם ההתייחסות – כתבי הקודש הם עולמו הרוחני של האדם, וכוונתם לימודם היא ללמוד ולעשות.
המקור השלישי הוא המסורת. הויכוח על חופש האדם לפרש את המקורות כרצונו אינו מצוי באמונה היהודית בלבד, והוא אף אחד ממוקדי המחלוקת בין הקתוליות לבין הפרוטסטנטיות. לימוד התורה מחויב למסורת. דרכים רבות לחידוש והתחדשות בתוך המסורת עצמה וחידושים שכאלה הם דבר יום ביומו. אולם המחויבות הפנימית, לא ככפיה אלא כתוכן עצמי פנימי, היא בסיס הלימוד האמוני. הפרשנות החילונית למקורות קופצת מעל אוצרות הדורות אל הטקסט עצמו, ומה שהצטבר, נברר ונבחן לאורך הדורות אינו מהווה משקל לגביה. חלק מדילוג זה נובע מעמדה הכופרת בחשיבות הנאמר קודם וחלק נובע מכך שדילוג זה נובע ממטרת הלימוד שאיננו מכוון להגיע לאמת המקורית אלא תפקידו בבחירה חופשית ובפרשנות סובייקטיבית.
דואליות זו תמשיך ללוות אותנו זמן ארוך, ולא ניתן עדיין להעריך לאן תוביל מגמה זו. היא עשויה להוביל לקטבים מנוגדים, למן אימוץ פרשנות אזוטרית בערותית של היהדות ועד לחילון כל הקודש במציאות, אף במקורות עצמם. יתרה מזו, היא עשויה להוביל לקטבים מנוגדים גם ביחס לתרגום זה, למן שלילתו באופן מוחלט (דבר שאינו מחייב אלא את השוללים עצמם) ועד לאימוץ הפירות הטובים היוצאים ממפגש מחודש עם מקורות היהדות. אם אכן רוצה היהדות החילונית בזיקה עמוקה למקורות עליה להשיב את הקדושה, הרלוונטיות והקישור העמוק למסורת למקומם הראוי. אם לא כן תהא זיקתה ליהדות כדבר ארכיאולוגי אנתרופולוגי שדבר אין לו עם מציאות חיה ותוססת.
בימי הבית השני תורגמה התורה ליוונית על ידי חכמי ישראל. הימים ימי שליטתה של התרבות ההלנסטית, לגווניה השונים, בעולם התרבותי, ותרגום התורה ליוונית הוא חלק ממהלך של עושר רוחני ומפגש בין עולמות. מקורותינו מלמדים על יחס דואלי לעצם התרגום. מחד גיסא מובעת בהם שמחה על פריצת מחסום הפצת התורה למרחבי התרבות ההלנסטית, ומציאת הכלי שיאפשר את השפעתה על העולם התרבותי הגדול. מאידך גיסא, תרגום אינו פעולה טכנית בלבד. התרגום מעמעם את האינטימיות העמוקה בין האומה הישראלית למשאביה הרוחניים וחושף אותם לעין כל, דבר המביא אף חדירת תכנים לעולמה היא. מקורות אחרים אכן מלמדים על גזירת שלושה ימי תענית עם סיום תרגום השבעים, המעידים על סלידה וכאב מתרגום התורה.
פרשה היסטורית זו משמשת כלי ביטוי נפלא למורכבות היחס לתרגום התורה לחילוניות המתחדש בימינו.
כיום קיימות מאות קבוצות, בצורות שונות, שבהם אנשים המשתייכים חברתית להגדרה 'חילוני' לומדים את מקורות היהדות. לכאורה מדובר בתופעה מבורכת שלעצמה. עצם העובדה כי היהדות שבה למקומה הראוי לה, וההכרה כי התלישות מהמסורת גובה מחיר ניכר של ניכור ועוינות, מהווה תנועת תשובה לעצמיות הישראלית. לא מדובר בתנועת חזרה בתשובה במובנה המקובל, אלא בניסיון להעמיד דגם אחר של יהדות ששיש בה שיבה אל אוטנטיות פנימית, העשויה אף לחייב מהלך מקביל בפרשנות המסורתית של התורה. גדולי הרוח ורבני הפרשנות המסורתית לתורה יתברכו ברכה של ממש ממפגש מחודש זה, אם יכירו ברעננות ובאותנטיות שבו, ולא ימקמו אותו במצעד הניצחון המדומה של שומרי המצוות על ה'כופרים', שסוף סוף הגיעו לאמת.
מאידך יש גם מקום לצער ולהתייסרות פנימית על פרשנות חדשה לתורה שאינה מעמידה את רבונו של עולם כמקור הסמכות האלוקי של התורה כולה. הכאב נובע משלושה מקורות: מכח הקדושה, הרלוונטיות והמסורת.
מקורות היהדות מכנים עצמם בשם 'כתבי הקדש'. למרות שרוחו החופשית של האדם מרכיב חשוב ומשמעותי בתוכם, ושחלקם הגדול לא נאמר פה אל פה מאת הקב"ה, הרי שמצויה בהם קדושה בסיסית, בין אם נכתבו מפי הגבורה ובין אם הם פרשנות לה. לומד התורה חש בכל עצמותיו את הקישור הנפשי הפנימי להתגלות אלוקים. אף השורה התחתונה של ההלכה המעשית, הרחוקה מרחק גדול מהדברים שנאמרו בסיני, כוללת בתוכה מרכיב פנימי של קדושה.
בלימוד החילוני, לעומת זאת, חרדת הקודש ותחושת ההתעלות מפנה את מקומה להתייחסות כאל כל טקסט המחייב התייחסות ביקורתית. יש בדבר גם זיוף, מעצם לקיחת דבר ד' והפיכתו למסה אנושית מנוגדת למהותם העצמית. הטוען שדברים אלה אינם נושאים בחובם התגלות אלוקית אינו מתרגם התורה אלא יוצר דבר מה חדש לגמרי.
מעבר לאובדן ההתייחסות הרוחנית ישנו גם פער עמוק בתחום עמדת הלימוד. לימוד אקדמי, שהוא הקו המנחה של הלימוד המחודש החילוני, מחייב עמדה אובייקטיבית וחוסר מעורבות. מעורבות היא פגם חמור בניתוח ובביקורת. הלימוד האקדמי מגביל עצמו להבנה רציונלית, לטיעון תקף, לנאמנות מילולית ואינו מכיר במקומם של ההבנות האינטואיטיביות והיונקות ממסתרים אחרים שבנפש. לפיכך הוא מכוון אל השכל בלבד, ולא אל הרצון והדמיון, הרגש וההכרות הפנימיות. עמדה חיצונית זו מביאה להקטנה משמעותית ברלוונטיות, שהרי הלומד מחויב לשמור מרחק ולא להיכבש על ידי הספר הנלמד. לא זו בלבד, אלא שלא מוטלת חובה על הלומד להתחייב לקיים את שלמד, והלימוד מכוון לחלקים ההכרתיים בלבד, בעוד שהאדם פועל מכוחם של תחומי נפש עשירים בהרבה. בלימוד שכזה אין סיכוי להפיכת מקורות היהדות לדבר מה אימננטי בגיבוש הזהות העצמית החילונית, מאחר ומלכתחילה ההתייחסות אליהם היא כאל מושא לביקורת ולא כאל תורה מחייבת. תלמוד התורה מכוחה של אמונה מתבסס וחותר למעורבות, מראשיתו ועד לקבלת תוכן הלימוד כדרך חיים. אף אם לא כוונה האמת לאמיתה, אף אם נלמדו המקורות שלא על פי כוונתם המקורית, הרי שדבקות האדם הלומד עומדת בראש עוד קודם לפרשנות המדויקת. תורה אינה פילוסופיה בלבד אלא היא מציאות של חיים. כתבי הקודש הם מגע אינטימי מחייב בריבונו של עולם ולא טקסט לימודי. הרלוונטיות יונקת מעצם ההתייחסות – כתבי הקודש הם עולמו הרוחני של האדם, וכוונתם לימודם היא ללמוד ולעשות.
המקור השלישי הוא המסורת. הויכוח על חופש האדם לפרש את המקורות כרצונו אינו מצוי באמונה היהודית בלבד, והוא אף אחד ממוקדי המחלוקת בין הקתוליות לבין הפרוטסטנטיות. לימוד התורה מחויב למסורת. דרכים רבות לחידוש והתחדשות בתוך המסורת עצמה וחידושים שכאלה הם דבר יום ביומו. אולם המחויבות הפנימית, לא ככפיה אלא כתוכן עצמי פנימי, היא בסיס הלימוד האמוני. הפרשנות החילונית למקורות קופצת מעל אוצרות הדורות אל הטקסט עצמו, ומה שהצטבר, נברר ונבחן לאורך הדורות אינו מהווה משקל לגביה. חלק מדילוג זה נובע מעמדה הכופרת בחשיבות הנאמר קודם וחלק נובע מכך שדילוג זה נובע ממטרת הלימוד שאיננו מכוון להגיע לאמת המקורית אלא תפקידו בבחירה חופשית ובפרשנות סובייקטיבית.
דואליות זו תמשיך ללוות אותנו זמן ארוך, ולא ניתן עדיין להעריך לאן תוביל מגמה זו. היא עשויה להוביל לקטבים מנוגדים, למן אימוץ פרשנות אזוטרית בערותית של היהדות ועד לחילון כל הקודש במציאות, אף במקורות עצמם. יתרה מזו, היא עשויה להוביל לקטבים מנוגדים גם ביחס לתרגום זה, למן שלילתו באופן מוחלט (דבר שאינו מחייב אלא את השוללים עצמם) ועד לאימוץ הפירות הטובים היוצאים ממפגש מחודש עם מקורות היהדות. אם אכן רוצה היהדות החילונית בזיקה עמוקה למקורות עליה להשיב את הקדושה, הרלוונטיות והקישור העמוק למסורת למקומם הראוי. אם לא כן תהא זיקתה ליהדות כדבר ארכיאולוגי אנתרופולוגי שדבר אין לו עם מציאות חיה ותוססת.
