הרב ישראל וינר
סבתא איננה. איננה. היד רושמת את המילים, אך הלב מסרב להאמין. ממאן להכיל. המחשבה על כך ששוב לא ניכנס לבית החמים והמוכר ברחוב קאסוטו 22, נטפס את גרם המדרגות הקצר אל המפלס השני, ונפגוש את סבתא יושבת על הכסא הקבוע לצידו של שולחן המטבח, כמו ציפתה לבואנו בכליון עיניים, כמעט ואינה מתקבלת על הדעת.
בדרך להלוויה, בבוקר ירושלמי צלול אוויר הרים, קרני השמש מחממות את שמשת המכונית, רומזות על מזג אוויר נאה, אביבי. אך בהגיענו לשכונת בית וגן הצינה הירושלמית מקפיאת עצמות, חושפת את שקריה של השמש. שכונת בית וגן התעטפה באבל עם הסתלקותו של אחד מעמודי התווך של השכונה. תושבי השכונה אפופי היגון המתכנסים בהמוניהם בפינת הרחובות קאסוטו ומיכלין ממחישים כי לא יום אביב הוא, אלא יום חורף אפור, נוגה.
הדרך הארוכה ורוויית התוגה מעוררת מחשבות, וההרהורים הנוגים מתחלפים עד מהרה בהתענגות אחרונה על רצף זכרונות הילדות המתוקים מסבתא האהובה, סבתא שמעולם לא הייתה רק סבתא, אלא התנהגה יותר כמו אמא – אמא שלא מהססת להביע את דעתה בנושאי חינוך, אך ממתיקה את דבריה תמיד במיני מתיקה מקופסת הממתקים הסודית, שכולם ידעו היטב את מיקומה המדויק במעמקי ארון הבגדים בחדר השינה.
אבל האמת היא, שהנהגותיה המיוחדות של סבתא שלנו לא התמקדו רק בנו, נכדיה האהובים, אלא יועדו לכל באי ביתה הרבים, ובפרט תלמידי ובוגרי הישיבה לדורותיה, ולכן לא פלא שלצד היגון הפרטי שנפל עלינו, בני המשפחה, עם הסתלקותה מעמנו של סבתא, ישנו גם האבל הציבורי, הרחב, על פטירתה של 'הרבנית' – כך, בפשטות – כפי שכונתה סבתא בפי כל, שאופף כעת את אלפי תלמידי הישיבה לדורותיה, לצד תלמידותיה הרבות ביובל השנים שבהן העמידה דורות של תלמידות כמחנכת נערצת.
כי סבתא, סבתא שלנו, לא הייתה 'סתם' אישה רגילה. כשכותבים על סבתא הדמעות זולגות, מאיימות להשבית את המקלדת, כי הכתיבה מציפה את הזיכרונות מהאישה המיוחדת, הנדירה, כלילת השלמות, שזכינו לגדול לצידה. אישה שקיימה בגופה – ובשמחה – את מאמר הכתוב 'לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה' במשך כל חייה, פעם אחרי פעם, בהקריבה את עצמה ושאיפותיה – והיו לה דעות חדות וברורות בכל נושא וענין – למען האידיאל הנשגב: הרבצת התורה של בעלה הגדול מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א. עוד מימות הקמת ישיבת 'עטרת ישראל', עת עזבה את שכונת מולדתה, גאולה, כדי לעקור אל השכונה המרוחקת בית וגן, שבקושי נחשבה כחלק מירושלים באותם ימים, ואחר כך לאורך השנים, בכל פרשת דרכים, בכל פעם שהיה ספק כיצד לנהוג, בעצם לא הייתה כל התלבטות: נעשה את מה שצריך בשביל הישיבה. מה שאנחנו צריכים? לא מעניין. הישיבה, הרבצת התורה והעמדת התלמידים, זה מה שחשוב.
הכסא והשולחן של הרבנית בבית ברחוב קאסוטו. צילום: יעקב חנינה - הנקודה
ובעצם, כשחושבים על זה, גם כשמדברים על מה שאנחנו צריכים, אולי מדובר על האינטרסים של הזולת, של המשפחה אולי, אבל מה עם האינטרס של סבתא? אולי לה עצמה פחות נוח לנסוע למחנה 'בני תורה' ולישון – בגיל לא צעיר – על מיטת סוכנות בחדר פנימיה?! אבל על הנושא הזה אנחנו אפילו לא חושבים. כי במשך עשרות רבות של שנים לא היה לסבתא שום דבר משל עצמה, או עבור עצמה. כלום. כל מעייניה היו בדאגה לזולת – ואת עצמה היא ביטלה לגמרי. וכל כך ביטלה – עד שאנחנו אפילו לא שמנו לב...
גם את ביתה, מבצרה, פתחה סבתא בעין רחבה לכל מבקש – בלי לחשוב על עצמה. כפי שראתה בבית הוריה הגדולים, מרן המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל ורעייתו הרבנית צביה לאה ע"ה, גם ביתה של סבתא היה פתוח תמיד בפני כל מבקש – ולמעשה בפני כולם. דלת הכניסה של הבית המפורסם ברחוב קאסוטו מעולם לא ננעלה במנעול, והבית מוגן רק באמצעות סיסמה 'סודית', שאותה ידעו תמיד היטב כל תלמידי הישיבה ובוגריה. אנחנו הנכדים נכנסנו תמיד בלי לנקוש בדלת לבית של סבתא, שאותו ראינו כבית-שני שלנו, אבל גם בחורי הישיבה מעולם לא חשבו לנקוש על הדלת לפני שנכנסו להכין תה במטבח של הרבנית...
הבית הגדול היה פתוח תמיד לעצה והדרכה מתבונתה וניסיונה של סבתא, וכל תלמיד שישב פעם במטבח לשיחה עם סבתא, לא במהרה ישכח את חדות ובהירות עצותיה. ובכלל, תלמידי הישיבה היו תמיד בראש מעייניה של סבתא. היא הכירה היטב את הבחורים, וידעה מי זקוק למילה טובה ומי לסיוע בתחומים אחרים – וכמובן מיהרה למשוך בחוטים הנכונים כדי לפתור את הבעיה על הצד הטוב ביותר. גם בנושא השידוכים לא טמנה סבתא את ידה בצלחת, ועד לשבועות האחרונים ממש עוד עמלה וטרחה סביב הצעות שידוכים פרי רעיונה לתלמידי הישיבה.
אבל לא רק בני הישיבה העסיקו את ליבה הרחב של סבתא. כל אומלל וכל אביון תפס את מחשבותיה של סבתא, ובליבה הרחום היא מצאה מקום לכל אחד ואחד. אף אחד מאיתנו, הנכדים, לא ישכח את משלוחי המזון העמוסים שהיו נשלחים מדי שבוע בידינו הרכות, כבר מגיל צעיר מאוד, בדרכם למעלה רחוב משולם-ראט, אל נקודת איסוף המזון של ארגון 'יד אליעזר', אך עם השנים למדנו שהיה זה רק קצה הקרחון של פעילות החסד אדירת המימדים של סבתא שהקיפה בעצם כל נזקק שרק הובא לידיעתה...
אחד ממפעלותיה הגדולים של סבתא, הוא הספר המונומנטלי שכתבה אחר אביה, מרן המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל. לא מדובר בספר ביוגרפיה גרידא, אלא זהו ספר לימוד לכל דבר וענין, שכן בין שורותיו שזרה סבתא לקחי חיים ומוסר מתורתו של אביה הגדול, ובכך סייעה להעברת והנחלת משנת המוסר הסלבודקאית של מרן המשגיח זצ"ל לדורות הבאים.
את שמו של הספר קראה סבתא 'הגביע שעלה על גדותיו', לציון אחד מלקחי המוסר הקולעים של המשגיח, שקבע כי המחנך צריך לנהוג בעצמו כמוזג לגביע – ימזוג אל קרבו ככל שיכיל, ואז כשימשיך למזוג יגלוש המשקה אל קרבם של הכלים שסביב. ואכן, דומה שכשאר חלקי משנתו של אביה, סבתא ספגה אל קרבה גם את נקודה זו; שלמות נדירה שכזאת, קשה, ואולי בלתי אפשרי למצוא. בני המשפחה כולם מעידים בהשתאות שאף אחד מאיתנו לא ראה מעולם את סבתא כועסת! מעולם! היא הייתה יכולה לעיתים לדבר בתקיפות, כשהדבר היה נצרך, אבל להתרגז? לכעוס?! מעולם לא! כי כשמגיעים לשלמות נדירה כזאת בעבודת המידות, אין סיבה להתרגז. אפשר אולי לדאוג, לעיתים לרחם, אבל להתרגז? אין סיבה.
זאת הייתה סבתא האהובה, הרבנית שולמית אזרחי ע"ה. החותם העז שנוכחותה הטביעה עלינו, בני המשפחה, על תלמידותיה הרבות ועל באי ביתה ותלמידי הישיבה לאורך השנים, הופך כעת ליגון צורב, עמוק. הלב מתקשה להאמין, ממאן להכיל. ומשמים ננוחם.
הכותב בעת יהום הסער, נכדה ישראל וינר.
