חוקרים כמו דב שוורץ, למשל, טוענים בפירוש את ההיפך. לדעתם, עצם העובדה שכתבי הרב מורכבים מפסקאות נפרדות, כשבדרך כלל אין רצף בין פיסקה לפיסקה, מלמדת שמחשבתו הייתה ככתיבתו - מעין שירה, מעניינת אבל חסרת שיטתיות. הסתירות שאנחנו מוצאים (לפחות לכאורה) בין הפסקאות השונות, רק מחזקות את העמדה הזו. ובלשונו של שוורץ: "הראי"ה...לא הותיר משנה הגותית-שיטתית, והתלמידים היו אלה שיצרו תדמית של שיטה מתוך כתביו הפזורים של הרב. הרצי"ה ו"הרב הנזיר" נטלו מאות פסקאות בודדות, שנכתבו בתקופות שונות, וסדרו אותן לכדי פסיפס רעיוני היוצר תדמית של שיטה. בחלקה נעשתה עריכה זו תוך דו שיח עם הראי"ה ובחלקה - בהתעלמותו הגמורה"
אני מודה, שמעולם לא חשתי נוח עם הטיעון הזה. הוא מזכיר לי את קביעתו של וולטר קאופמן, כשענה לטענות דומות שהועלו לגבי הגותו של ניטשה. קאופמן טען, שאין בכלל הוגים עקביים לחלוטין - בכל הגות עמוקה יימצאו סתירות ו"סדקים" - אפילו אצל הוגה קפדני ומדויק כמו קנט. ובלשונו: "לא היה אפילו עולה על הדעת לגשת כך אל כתבי קנט. למעשה, ביקורת התבונה הטהורה היא קרקע פורייה לכל מי שירצה להוכיח את חריפות שכלו, עד ידי האשמת קנט בהעדר עקביות... אם מישהו יפרוש את כל יריעת הכתבים של קנט - הקדם ביקורתיים, הביקורתיים ואת הכתבים מן העיזבון - יגדל המון הסתירות עד למימד האבסורד המוחלט, עוד בטרם ננקוט באמצעי הנוסף של קיטוע משפטים". מה עוד שהרב קוק עצמו - לפי עדות תלמידו הרב הנזיר - האמין שיש לו שיטה מסודרת: "ויהי היום" כותב הרב הנזיר בלשונו הפיוטית, "ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תכן למודי מסוים, מה, שטה, והתשובה, כן, ודאי" ( אורות הקודש מבוא א, מערכת חכמת הקודש ג).
אפשר, כמובן, לטעון שזו אינה באמת הוכחה. הוגה דעות עשוי לטעות לגבי השיטתיות בכתביו. אבל למה להניח מראש שכתביו של הוגה אינם מכילים שיטה מסודרת, אם הוא עצמו טוען שיש לו שיטה כזו? למה לא להניח, לכל הפחות, שבמקרה כזה חובת ההוכחה היא על הרוצה להפריך את טענתו? כמו שכותב קאופמן, אין לך הוגה נטול סתירות, ואם רק נחמיר מספיק נוכל לבטל כל שיטה פילוסופית. אם נלך בעקביות עם הלוגיקה של דב שוורץ, לא יישאר אף הוגה עקבי בעולם.
אני מציע לצאת מההנחה ההפוכה, הטוענת שכל פיסקה שכתב הרב היא חלק משיטה מסודרת, גם במקומות שבמבט ראשון היא אינה נראית כך. אני מניח שהפסיפס המגוון של עמדות המופיעות בכתבי הרב, מבטא צדדים שונים של הגות אחת מורכבת. יש אצלו פסקאות הנראות כסותרות - אבל כמעט תמיד, לאחר עיון, הסתירה נעלמת, כשחושבים עליהן לאור המכלול השלם של כתביו. (כתבתי "כמעט", משום שסביר, לדעתי, שגם לסתירות שלא נעלמו יש פתרון שעדיין לא הצלחתי לעמוד על פשרו). בכל מקרה, הכלל המתודי שלאורו אלך הוא לחפש הסבר לכל סתירה, ולהניח שהוא יימצא בהבנה יותר עמוקה של השיטה השלימה. [אורות האדם והנפש]
