וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלה וכו' ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים האלו הן הנקראין חנוכה ואסורין בהספד ותענית וכו'.
והנה במסכת שבת דף כא, ב, אמרינן: מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים וכו' בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן וכו' ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.וערש"י שכתב: ה"ג ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה, והיינו דמה שאמרו: בהלל, היינו לקרות הלל, ומה שאמרו: והודאה, היינו לומר על הניסים בהודאה.
ומבואר ברש"י דאמירת על הניסים בהודאה בתפילה, הוא מעיקר תקנת ימי החנוכה, דתקנו לומר עה"נ בהודאה, וכדקאמר: ועשאום יו"ט בהלל והודאה, והיינו אמירת עה"נ בהודאה.
ועי' שם כד, א, דאמרי איבע"ל מהו להזכיר של חנוכה בברכהמ"ז וכו', ופירש"י: בתפילה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרי' לעיל [כא, ב], ורש"י בזה לשיטתו, שאמירת עה"נ בהודאה בתפילה, היא מעצם תקנת דיני חנוכה וכנז'.
ועתו"ס שם ד"ה מהו שכתבו: בתפילה פשיטא ליה דמזכיר משום תפילה בציבור הוא ואיכא פרסומא ניסא וכו', הנה בתוס' לא כתבו כמש"כ רש"י שהרי להלל ולהודאה נקבעו, ומשמע דלא ס"ל כפירש"י, דמה דאמרי' בהודאה, היינו אמירת עה"נ בהודאה, ולשיטתם אמירת עה"נ בתפילה, הוא לא מעיקר הלכות ותקנת חנוכה, אלא דהוא תקון מיוחד בהלכות תפילה, וכמו אמירת עה"נ בפורים, ולכן לא כתבו כדברי רש"י, אלא כתבו טעם אחר משום דתפילה בציבור הוא ואיכא פרסומי ניסא.
וראה בנמוקי מהרא"י על הרמב"ם כאן שכתב דמזה דהרמב"ם לא הביא דין אמירת עה"נ בחנוכה, בהלכות חנוכה, ורק בפ"ב מתפילה הי"ג כתב: בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים, ואילו בהלכות חנוכה כאן כתב: ומפני זה התקינו חכמים וכו' שיהיו שמונת הימים האלו וכו' ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות, ולא הזכיר כאן מאמירת עה"נ, משמע דאינו מפרש כפירש"י דהודאה היינו אמירת עה"נ, ולהרמב"ם דין אמירת עה"נ הוא מאותו דין אמירת עה"נ בפורים, דהוי תקנה בתפלה לומר בימים אלה, עה"נ, ולכן הביא זה הרמב"ם בהלכות תפילה. וזה כמש"כ בשיטת התוס' בשבת, דגם הם לא מפרשי כפרש"י, וכש"נ.
והנה לפירש"י הנז' דהודאה הוא אמירת עה"נ, ומעיקר תקנת חנוכה, יתיישב מה שבתפילת עה"נ, הסיום של עה"נ בחנוכה הוא: ואח"כ באו בניך וגו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול, ולכאורה מה שייך זה לתפילת עה"נ, והרי בעה"נ של פורים, לא הוזכר שקבעו ימי פורים למה שקבעו, אלא מסיימים: ותלו אותו ואת בניו על העץ.
ולפי המבואר בשיטת רש"י וכנז', א"ש, דבחנוכה, אמירת עה"נ היתה מעיקר קביעות תקנת חנוכה: לומר עה"נ בהודאה וכנז', ומאחר שזה היה מעיקר קביעות החנוכה, לכן קבעו זה בתפילת עה"נ, שזה גופא היתה התקנה, לומר עה"נ, ומשא"כ בפורים, שאין זה כן, לכן לא הוזכר בעה"נ של פורים, רק הניסים שקרו אז.
[ולשיטת הרמב"ם והתוס' דס"ל דאמירת עה"נ היא לא מעיקר תקנת ימי חנוכה, י"ל שלכן מוסיפין בעה"נ של חנוכה ואח"כ באו בניך וגו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, דבזה מתבטא הנצחון על היוונים שרצו להשכיחם תורתך וגו', ולבסוף עוד ניתוסף תורה, הלכות חנוכה, ולהודות ולהלל לה' יתברך, ולזה הערני אחי הרמ"א שליט"א.]
ועי' בשבת כד, א, בתוד"ה איבע"ל מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז, דכתבו: תימא דהך מילתא הו"ל לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה, ולכאורה הרי לשיטתם אין אמירת עה"נ מיסוד הלכות חנוכה וכנז', ומה הקשו דהו"ל לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה, אולם פשוט דקושיתם היא אף לפי שיטתם. דמ"מ לא הו"ל לגמ' להפסיק בין הנושאים הקשורים לחנוכה בענין אחר לגמרי [בענין אין מדליקין בשמן שריפה] והו"ל להביא ההלכות הקשורות לחנוכה בהדי הדדי.
והנה במש"כ הרמב"ם בפ"ב מתפילה: בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים, כתב בכ"מ: בפרק במה מדליקין כד, א, והנה שם לא הוזכר כלל מפורים, ומקור דברי הרמב"ם הוא בתוספתא ברכות פרק ג' הלכה י"ד דאמרי': כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בהודאה. [ועי' ברי"ף בשבת כד, א, ובהג' אנ"ש שם, ועי' ברא"ש שם ובהג' הגר"א ובק"נ שם] ומפורש כדברי הרמב"ם. ומדברי התוספתא נראה כשי' התוס' והרמב"ם שגם בחנוכה אין זה תקנה מיוחדת מהלכות חנוכה, אלא דין חנוכה כדין פורים. ובשניהם ההלכה היא לומר בתפלה מעין המאורע, וכמש"נ.
ב. וראה עוד בנמוקי מהרא"י כאן שכתב: דהרמב"ם מפרש בהודאה, היינו הדלקת נר חנוכה וברכותיה, שזה קורא הודאה על הנס, גם י"ל דהודאה הכוונה פירסום, ובזה מיושב הערת הרא"ם בביאורו לסמ"ג, שתמה אמאי השמיטו עיקר הקבוע בנר, ולדעת רבינו, לפי הפי' הנז', היינו הנאמר במלה הודאה, ע"ש.
והנה בפסקי ריא"ז בשבת שם כתב: לשנה אחרת קבעום ועשאום ח' ימים שגומרים בהן את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת הנרות ומזכירין אותו בתפלה. הנה מבואר בדבריו כעין דברי המהרא"י הנז' דבמה שאמרו בהלל והודאה, נכלל בזה הודאה על הנס בהדלקת הנרות, אלא שבפסקי ריא"ז כתב גם: ומזכירין אותו בתפילה. ומבואר דגם אמירת על הניסים בתפילה, הוא מעיקר תקנות חנוכה, וכמש"כ לעיל בשיטת רש"י, וזה לא כמש"כ בנימוקי מהרא"י, דלהרמב"ם אין אמירת עה"נ מתקנת חנוכה, רק הוא דין אמירה מעין המאורע, וכמש"נ לעיל, ולהריא"ז הכל נכלל בענין ההודאה, דהיינו: מודים על הנס בהדלקת הנרות, וגם: ומזכירין אותו בתפלה.
ג. והנה עי' בביאור-הגר"א או"ח סי' תר"ע סעיף ב' שכתב אהא דאיתא שם: ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות שלא קבעום למשתה ושמחה, וכ' ע"ז ברמ"א: וי"א שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות וכו', ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה, וכ' הגר"א: וכ"פ ביש"ש פ"ז דב"ק סי' ל"ז וכתב שכל העושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה הכל סעודת מצוה וכו' וכן מדאמר בגמ' ועשאן יו"ט וכו' ע"ש שהאריך, וז"ש ונוהגין וכו' ואז כו', ע"ש.
והנה נראה קצת ממשמעות דבריו, שמפרש דמה דאמרי' ועשאום יו"ט בהלל והודאה, היינו דע"י ההלל והודאה, והוא הזמירות ושבחות, הוי זה אמנם יו"ט, והיינו דהוי סעודת מצוה, כ"נ מדברי הגר"א, יעוש"ה, וזה פי' נוסף להא דאמרי' ועשאום יו"ט בהלל והודאה.
ד. והנה לגבי תפילת אבל בימי החנוכה, כ' בספר גשר-החיים פכ"ג: ובר"ח חנוכה ופורים מתירין לכל אבל להתפלל מנחה ומעריב ושחרית עד הלל וכו' וכאשר הביא גליון מהרש"א יו"ד סי' שע"ו בשם הכנה"ג, וכ"כ בא"ר ססי' תקפ"ב ופרמ"ג תרע"א מש"ז ח'.
והנה בפמ"ג כ' מפורש דבחנוכה מתפלל האבל שחרית עד ב"ש. והיינו רק עד ברוך שאמר, ע"ש. וכן בא"ר כ' דבחנוכה מתפלל מנחה ומעריב, מבואר דבשחרית לא יתפלל, וכ"כ במשנה ברורה סי' תרפ"ג וסי' תרע"א סקמ"ד, ע"ש. [ואחי הרי"ד שליט"א העירני להמ"ב סי' תקפ"א סק"ז, ע"ש. אך נראה דאין כוונתו על חנוכה, כי ציין שם להמחה"ש, ושם הביא קצור דברי הא"ר, ובא"ר סי' תקפ"ב מפורש כמש"כ לעיל.] ולאור זה נראה לפסוק דאבל לא יתפלל כלל בשחרית, ורק עד ברוך שאמר הותר לו להתפלל, ואינו דומה לר"ח, דבר"ח אמירת הלל הוא רק ממנהגא, ואין גומרין בו ההלל, כדאמרי' בתענית כח, ב, ומשא"כ בחנוכה שגומרין בו ההלל מדינא, כדאמרי' בתענית שם, א"כ הוי הימים ימי הלל, וכדאמרי' בשבת כא, ב, קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. ועי' בביה"ל סימן קל"ב בקונטרס מאמר קדישין.
ה. והנה ממה שפירש"י: מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה. דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה וכו' קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ופירש"י לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה וכנז', נראה דס"ל לרש"י דגם קריאת הלל וגם אמירת על הניסים בהודאה נתקנו על הנס של פך השמן, דהרי בברייתא זו לא הוזכר אלא הנס של פך השמן, וע"ז הוא דקאמר קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה, והיינו בקריאת הלל ועה"נ, וכדפירש"י, מבואר דעל הנס הזה של פך השמן, הוא דקבעו להלל ועה"נ. [וצ"ב דבעה"נ לא הוזכר במפורש הנס של פך השמן, אלא נאמר שם: והדליקו נרות בחצרות קדשך], וזה לא כמש"כ בהתחלת ספר תורת-זרעים שדין אמירת הלל שהוא מדין שירה על הנס צריך שיהיה בנס גם גבורת ה' וגם ישועת ישראל, ויש סמך לדבריו ממה דבפרשת בשלח, לפני אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וגו' נאמר: ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, היינו ישועת ישראל, ואח"ז נאמר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, היינו גבורת ה', ולכן אז ישיר וגו'. והיינו דצריך שני תנאים לחיוב אמירת שירה וכנז'. ובהמשך נאמר: אשירה לה' כי גאה, והיינו גאה על גאים, עי' תרגום ורש"י, וזה מעין גבורת ה', ויהי לי לישועה, זה ישועת ישראל. לכן זה אלי ואנוהו, אספר נויו ושבחו, אלקי אבי וארוממנהו, היינו דהיה בזה ב' הדברים גבורת ה' וישועת ישראל, ולכן אומרים שירה. אולם מפשטות דברי רש"י לא נראה כן וכנז'. [ועי' בספר הנז' מש"כ בפי' דברי הברייתא, אך זה לא כפירש"י, יעו"ש.]
ועי' בתוס' תענית כח, ב, בד"ה ויו"ט, שכתבו: ויו"ט הראשון של פסח הוא גומר הלל, אבל שמונה ימי הפסח לא משום דלא דמי לחנוכה וסוכות, דחנוכה דינא הוא לגמור הלל דכל הח' ימים היה הנס מתגדל והיה כל חד וחד יו"ט, ומבואר בתוס' דאמירת ההלל בשמונת ימי החנוכה הוא משום דכל ח' הימים היה הנס מתגדל, והיינו נס פך השמן, ומפורש דאמירת ההלל הוא משום נס זה.
ועי' ברי"ף בסוגין בשבת שכתב: לשנה אחרת קבעום ח' ימים טובים בהלל ובהודאה, והלכך מברכינן אניסא כל יומא ויומא מתמניא יומי דחנוכה הואיל ובכל יום ויום היה הנס מתחדש באותו פך של שמן. ומבואר ברי"ף דהברכה שמברכין כל יום על הנס, והיינו ברכת שעשה נסים לאבותינו וגו', הוא על הנס של פך השמן, וזה מש"כ הרי"ף דמברכין על הנס בכל יום יום משמונת הימים משום שבכל יום היה הנס מתחדש באותו פך השמן.
ובאמת זה גמ' מפורשת דברכת שעשה ניסים הוא על נס פך השמן, והוא בדף כג, א, דאמרי' אר"י יום ראשון הרואה מברך ב' ומדליק מברך ג' מכאן ואילך מדליק מברך שתים וכו' מאי ממעט ממעט זמן, ונימעוט נס, נס כל יומי איתיה. ופירש"י: שהרי כל שמונה הדליקו מן הפך. ומבואר שהברכה היא על נס פך השמן.
ומבואר מכ"ז דגם ההלל וגם תפילת עה"נ וברכת שעשה ניסים וגו' הכל הוא על נס פך השמן, וכמש"נ.
והנה בספר שבלי-הלקט ענין ר"ח סי' קע"ד כתב: ולמה גומרין את ההלל בחנוכה, מצאתי הטעם בשם רבינו שלמה זצ"ל מתוך שהיא חלוקה בנרותיה כל יום ויום חלוק משלפניו הוי כחג שחלוק בקרבנותיו. ואחי ר"ב נר"ו פי' הטעם וכו' שהרי הנס נתחדש בכל יום ויום וכו' מצאו פך קטן וכו' ונעשה להן נס והדליקו ממנו ח' ימים א"כ כל יום ויום נתחדש הנס ועל חדושו של נס אנו גומרין את ההלל בכל יום, [וע"ש שכ' טעם נוסף,] והנה הטעם שכ' בשם אחיו ר"ב, הוא כדברי התוס' בתענית כח, ב, וכנז' לעיל, והיינו דגומרין ההלל על נס פך השמן. וכמש"נ.
אולם לפי הטעם הראשון שכתב בשם רבינו שלמה, וטעם זה כתב גם בספר אבודרהם בהלכות חנוכה, ע"ש, נראה די"ל דאמנם ההלל הוא על נס נצחון המלחמה של רבים ביד מעטים, וענין הנרות, הוא רק טעם למה גומרין כל שמונת הימים. וע"ז אמרו הטעם מתוך שחלוקים בנרות כל יום ויום, הוי זה כחג הסוכות שחלוק בקרבנותיו, [וראה ברמב"ן על התורה ריש פר' בהעלותך, מש"כ בשם המדרש לענין קרבנות ונרות, עיש"ה]. אבל עיקר אמירת ההלל הוא אמנם על נצחון המלחמה, וענין הנרות הוא רק סיבה לחילוק של כל יום ויום, וכמו דענין הקרבנות בסוכות הוא רק סיבה לאמירת הלל בכל יום מימי חג הסוכות, ובודאי ההלל אינו על הקרבנות, וה"נ גם לענין חנוכה הוי כן. [ובני הרי"ד שיחי' העיר על הטעם הנז' שחלוקין בנרותיהן, דהרי זה רק למהדרין מן המהדרין, ראה שבת כא, ב, אבל מעיקר הדין בכל יום מדליקין נר אחד, וצ"ל דבכ"ז נחשב כחלוקין בנרותיהן.]
והנה בפסחים קיז, א, אמרי': והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן. ועי' ברשב"ם שפי': על כל פרק ופרק, על כל רגל ורגל, [כך הגיה ברש"ש שם]. ועל כל צרה שלא תבא עליהן, לישנא מעליא נקט כלומר שאם ח"ו תהא צרה עליהן ויושעו ממנה אומר אותה על גאולתה כגון חנוכה. וסוף הדברים בפי' על כל צרה וכו', כתב גם ברש"י שם: אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה. [ברשב"ם שם כתב בהא דאמרי' והלל זה מי אמרו, דהכוונה להלל דר"ח ויו"ט, ע"ש. וצ"ע דכאן אמרי' דנביאים שביניהן תקנו להלל, והרי לגבי ר"ח אמרי' בתענית כח, ב, דאינו אלא ממנהגא. וצע"ג.]
והנה מבואר כאן דהלל דחנוכה, הוא על נס ההצלה, וכדאמרי' ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן, ופירש"י ורשב"ם: כגון חנוכה, ומבואר דהלל דחנוכה הוא על נס ההצלה. ולכאורה לפי המבואר ברש"י בשבת כא, ב, הרי קריאת ההלל בחנוכה, הוא על נס פך השמן וכמבואר לעיל. ולכאורה היה אפשר לומר דמש"כ כגון חנוכה, הכוונה לשעת הנס, דהיינו בשנה הראשונה, ואז היתה חובת קריאת הלל מתקנת הנביאים. ועל שעת הנס, הוא דאמרי': ועל כל צרה וכו' וכשנגאלין וכו'. ועי' בפי' הגריפ"פ לסה"מ להרס"ג מצוה עשה נ"ט וס' שכתב לפרש דברי הגמ' בשבת הנז': לשנה אחרת קבעום וכו', דמה קאמר לשנה האחרת קבעום, ולמה לא באותה שנה, משום דבאותה שנה חייבים באמירת הלל מן התורה, לפי הרבה ראשונים שהביא שם. ע"ש. ולאור זה יתכן היה לומר דרש"י ס"ל דלגבי חנוכה בשנה הראשונה, שנת הנס, היה החיוב מתקנת נביאים הראשונים, וזה מה דאמרי' על כל צרה וכו' ולכשנגאלין וכו', והיינו בשעת הגאולה. [ולא ס"ל כהני ראשונים דבשעת הגאולה הוי חיוב קריאת הלל מן התורה.] ואז הוי אמנם החובה מחמת נס ההצלה, ולשנה האחרת קבעום לשמונת ימי החנוכה להלל והודאה מחמת נס פך השמן.
אך באמת לא נראה כן, דכוו' רש"י ורשב"ם במש"כ בפסחים כגון חנוכה, הכוונה לשנה הראשונה בלבד, ופשטות הדברים הוא על אמירת הלל שבכל שנה ושנה, [ועוד דלהלן בהוספות לפ"ז מתפלה הי"ג כתבנו דרש"י כן ס"ל דבשעת הנס הוי חיוב הלל מן התורה. ע"ש]. ושוב תקשה דהא בשבת נראה מפירש"י דאמירת הלל בחנוכה הוא על נס פך השמן וכנז'.
אשר ע"כ נראה בזה, דמש"כ רש"י ורשב"ם כגון חנוכה, הכוונה אמנם על אמירת הלל לדורות, ואמנם קריאת הלל הוא משום נס הצלה, אבל מחמת דין זה אין חיוב אלא יום אחד, ומה דאמרי' בשבת דמשום נס פך השמן הוא דאמרי' הלל, הכוונה להא דקבעום לאמרו שמונה ימים, וכדאמרי': נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה, והיינו דקבעום לשמונה ימים, וזה הוא לא מחמת נס ההצלה, אלא מחמת הנס שהתחדש בפך השמן בכל יום ויום, וכמש"כ התוס' בתענית כח, ב, הנז' לעיל, ומחמת נס ההצלה, לא היו חייבים אלא יום אחד בלבד, ומשום נס פך השמן, הוא דקוראין הלל בח' הימים, והדבר מתבאר יותר, לפמש"כ האחרונים לתרץ קו' הב"י בסי' תר"ע דלמה חייבו בנרות גם ביום הראשון, הא אז לא הי' הנס, ע"ש. ותי' בזה, דביום הא', הוא משום נס ההצלה, והקדימן בתי' זה בבית-הבחירה למאירי בשבת שם. ע"ש. ומעתה א"ש טפי דמחמת נס הנרות לא היו צריכים לקרוא הלל ביום א', דאז לא הי' נס זה, וביום זה חיוב ההלל הוא משום נס ההצלה, וכמו לגבי הדלקת הנרות, [ואף דמשום נס הצלה, אין בשום מקום חיוב הדלקת נרות, צ"ל דמאחר דתקנו כאן ביתר הימים. חייבו מטעם זה גם ליום הראשון.] וביתר הימים החיוב הוא מחמת נס השמן שהיה מתחדש בכל יום ויום וכנז'.
ולפ"ד השבה"ל הנז' לעיל, מחמת שחלוקין בנרותיהן בכל יום ויום, חייבו משום נס ההצלה לגמור ההלל בכל יום ויום, וההלל הוא משום ההצלה.
ויתכן דלכו"ע דמאחר שביום הראשון, יש חיוב הלל מחמת נס ההצלה, וכהא דפסחים קיז, וכמבואר, ובכל יום ויום יש החיוב מחמת נס השמן, כבר כללו הכל יחד וחייבו לגמור ההלל משום כל הניסים שהיו אז. גם נס ההצלה וגם נס השמן. דאילו מחמת ההצלה לבד, לא היו מחייבין שמונת הימים וכנז', ומחמת נס פך השמן, לא היו מחייבין בכלל לגמור הלל, דהרי הרבה נסים היו בבהמ"ק, [ועי' בספר מנחת-ברוך מש"כ בזה]. אלא צירפו הכל יחד גם נס ההצלה וגם נס השמן שגם הוא נס הקשור בהצלת ישראל וכדאמר בגמ' שם: שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וזה היה בכוונה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, ולכן כשקרה נס ההצלה ונס פך השמן שהוא ג"כ נס הצלה מכוונת היוונים נגד ישראל, כרכו הכל יחד, וחייבו אמירת הלל בכל שמונת הימים שנס השמן התחדש בזה בכל יום ויום, ויוכלו לקיים בהדורה מצות התורה להדליק נר המנורה, בניגוד לרצונם של היוונים שרצו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. [וראה מש"כ לעיל באות א' דמה"ט מזכירין בעל הניסים הא דקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל.]
משנת יעקב
