A write up of the recent Rambam shiurim [Melachim 4-9/10]:
כל הרוגי המלך ממונן למלך, וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה, ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
עיין מנ"ח מצוה תצ"ז, שהקשה עמש"כ הרמב"ם בה"י, שכל הארץ שכובש הרי היא שלו, ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, דמ"ש בזה מלך המשיח, שכ' הרמב"ם לעיל בה"ח, שאינו נוטל אלא חלק אחד מי"ג, ומ"ש בזה מלך המשיח משאר מלכים, וכן עיי"ש, שכ' שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם, לענין זכות המלך בארץ, ולכאורה מ"ש מכל הנך שכ' הרמב"ם בה"ט, שאינו נוטל אלא מחצה, עיי"ש, וכמו"כ צ"ע, דמ"ש בה"ח במלך המשיח כ', הארצות שכובשין ישראל, וכאן בשאר מלכים כ', הארץ שכובש, ולא תלה הכיבוש בישראל, אלא במלך עצמו, עוד צ"ע, מה דכייל הרמב"ם דין הרוגי מלכות שנכסיהם למלך, בהדי דין המלך בחלוקת שלל המלחמה, ובמתני' דסנהדרין דף כ:, לא תני אלא דין ביזה, ולא כייל לי' עם דין הרוגי מלכות, שאינו אלא בברייתא בסנהדרין דף מח:, ומ"ט הרמב"ם כן כללן יחד, ובפרט שהרמב"ם פתח בה"ח, בדין כיבוש מלחמה וזכותו של מלך המשיח בזה, ואח"כ כ' דין הרוגי מלכות, ואח"כ חזר לזכויות המלך בכיבוש, ומ"ט הפסיק בדיני כיבוש, לבאר בזה דין הרוגי מלכות שנכסיהן למלך.
ונראה, דהנה בדין אוצרות מלכים למלך מבואר בגמ' בסנהדרין דף כ:, הטעם משום אורחא דמילתא, ואינו מובן, דמה שייך זכי' בד"מ, משום אורחא דמילתא, שהוא מלך והוא מלך, ונראה מבואר מזה, שיסוד הדין הוא, שהמלחמה מתייחסת למלך, וכל החילות עבור המלך נלחמים, ומש"ה הכיבוש והבזה שלו, שהוא הכובש והוא הנלחם, וא"כ מצד עצמו, כל הבזה והכיבוש שלו הן, והנתינה לאחרים, היא בגדר ויתור משלו, אלא שכך הנהיגו שיוותר ע"ז המלך, ויתן מחצית הבזה לשאר העם, וזה מדויק במש"כ במתני' ובדברי הרמב"ם כאן, וכל העם בוזזין ונותנין לו, והוא נוטל חלק בראש, דכיון שעיקר הדין הוא לאשמעינן, שנוטל מחצה, מה ענין בוזזין ונותנין לו, אכן להנ"ל, קמ"ל יסוד הדין, שכל הבזה היא שלו, אלא שנאמר דין ויתור על מחצה, ומש"ה עכ"פ מחצה שלו, מצד עיקר הדין, ומשום דין נותנין לפניו, חייל דינא דנוטל חלק בראש, ומה"ט נראה, במש"כ הרמב"ם בה"י, לבתר דין חלוקת בזה וחלוקת הארץ, שבכל אלו הדברים, דינו דין, דנראה ברור, דכונתו על אופני החלוקה שכ' לעיל, דמ"מ אם קבע המלך אופן אחר של חלוקה, נעשית החלוקה לפי דינו של המלך, ומשום שכנ"ל הכל למלך, אלא שהנהיגו מקראי, אופן נתינה מצד המלך, ואם לא נהג כן המלך, דינו דין במה שהוא שלו, ומש"ה שפיר אמרינן באוצרות מלכים שהם לגמרי שלו, משום אורחא דמילתא, דלמש"נ לא שהאורחא דמילתא נותן לו זכות, אלא אדרבה, בלא"ה זכותו בכל, אלא שנאמר בזה דין נתינה משלו, ואצרות מלכים שהי' של מלכים, אורחא דמילתא שיהא גם עכשיו למלך, ואין עליו דין נתינה ע"ז, ומה"ט מוסבר יותר הדין של נתינה שוה בשוה, בין אנשי הצבא ובין העם היושבין על הכלים, דאילו הי' זה כיבוש של אנשי הצבא, היתה הביזה רק לאלו שנלחמו וכבשו, אבל כיון שהוא בלא"ה ויתור של המלך, ובלא"ה אין זכות לאנשי הצבא מצד שהם כבשו, וזכייתם בבזה אינה משום שהם כבשו, אלא משום שסייעו למלך בכיבוש, בזה שפיר אמרינן, שגם היושבין על הכלים בכלל המסייעים הם, וצריך המלך לוותר גם להם שוה בשוה.
ויבוארו בזה קראי דשמואל א' ל' כ"ד, עיי"ש דטענו אנשי בליעל לא ליתן מהשלל אלא לנלחמים ממש, וע"ז כתיב בקראי שם, ויאמר דוד לא תעשו כן, וגו', ומי ישמע לכם לדבר הזה, כי כחלק היורד למלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדיו יחלוקו, ושם בקרא כ"ה, ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה, ועיי"ש במלבי"ם ועוד, שהק' דמהו שאמר ומי ישמע, והו"ל למימר עיקר הדין של חלק כחלק, וכן מהו שאמר כחלק היורד המלחמה, וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, דהו"ל להקדים, כחלק היושב לחלק היורד במלחמה, שכן הוא לפי חוקי הלשון, להשוות הבלתי נודע אל הנודע, ואיך בא להיפך להשוות היורד במלחמה ליושב על הכלים, וכן מהו חוק ומשפט, דמ"ט נכפל, ובלשון חוק ומשפט דוקא, עיי"ש, ולמש"כ נראה, דעיקר דברי דוד הוא לבאר מש"כ, דבאמת אין גם זכות לאנשי המלחמה עצמן, דכנ"ל הכל למלך, ומש"ה הקדים מי ישמע לכם, דאין לכם כלל זכות בזה, ומשום דגם אתם אינכם אלא כעם היושבין על הכלים, דכנ"ל רק בגדר מסייעים, ולא כמי שכבשו, וזהו שהקדים אנשי המלחמה להשוותם ליושבין על הכלים, דכנ"ל אינם אלא מסייעים, ומש"ה יחדיו יחלוקו, אחרי דכנ"ל אין להם עדיפות על היושבין על הכלים, אלא שלמשנ"ת, אין זה אלא בשיש מלך, דבזה אנשי המלחמה רק בגדר מסייעין, ואין להם זכות בבזה, אבל בשאין מלך, הרי הם הכובשים, ובכה"ג לכאורה רק להם זכות, ואין עליהם חיוב ליתן מחצית הבזה ליושבין על הכלים, וע"ז כתיב, וישימה לחוק ולמשפט, היינו שיהי' זה גם בגדר חוק, שאינו עפ"י המשפט והצדק, וזה בשאין מלך, וכן שמו למשפט בשיש מלך, שבכה"ג כנ"ל מצד המשפט עצמו, אין סיבה להעדיף את אנשי המלחמה, על היושבין על הכלים, ועיין רש"י עה"ת פ' לך לך, בראשית פי"ד כ"ד, במש"כ שם, בלעדי רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו אתי, וגו', דהוא הענין של חלוקת שוה בשוה, בין אנשי המלחמה ובין היושבין על הכלים, וממנו למד דוד, ועיי"ש דכתיב בקרא דוישימה לחוק ומשפט, ולא נאמר והלאה, לפי שכבר ניתן החוק בימי אברהם, ומ"ט כ' רש"י בימי אברהם רק חוק, ולא חוק ומשפט כמוש"כ בקרא דשמואל הנ"ל, אכן להנ"ל מבואר כיון שאצל אברהם לא היתה מלחמה בגדר מלכות, ובכה"ג אמנם אינו אלא חוק, וכמושנ"ת.
ומבואר שפיר לפי"ז, מש"כ הרמב"ם שכל הארצות שכובש הרי היא שלו, שהק' המנ"ח מנ"ל מקור לזה, ולמשנ"ת, אין צורך למקור ע"ז, דהרי מעיקר הדין, בלא"ה הכל שלו, דמש"ה תלה הרמב"ם כאן את המלחמה במלך, לאשמעינן שהוא בעל המלחמה, ועי"ז מעיקר הדין הכל שלו, אלא שבבזה נאמר דין חוק ומשפט, לחלוק עם אנשי הצבא, ובקרקע שלא נאמר ע"ז דין חלוקה, הדר דינא לעיקר הדין שהכל שלו, וכמוש"כ הרמב"ם.
והנה ברמב"ם בפי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"א כ' וז"ל, יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי' ברית לאברהם ליצחק וליעקב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלוים באותן הארצות וביזתן ככל ישראל, עכ"ד, ובהשגות הראב"ד כ' ע"ז וז"ל, א"א, אם כן, לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ, והרי בביזת מדין, לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה, ובמצות יוצר הכל יתברך, עכ"ל, ועיי"ש בכס"מ ורדב"ז במש"כ ליישב השגת הראב"ד, מחיוב תרו"מ בחו"ל, ומביזת מדין שלא נטלו בהן הלווים חלק, אע"פ שלא היתה באר"י, עיי"ש ובמש"כ בזה המשל"מ בס' פרשת דרכים, דרך הקודש דרוש ו', עיי"ש.
ונראה בזה, בהקדם דברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שם, בפי"ג הי"א וז"ל שם, כל שבט לוי מוזהרין, שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין, שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ, וכן הוא אומר, בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה, ובן לוי שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ, מעבירין אותו ממנה, עכ"ד, ובמנ"ח מצוה תק"ד הק', מ"ש דעל נטילת חלק בביזה כ' הרמב"ם דלוקה, ועל נטילת נחלה בארץ כ' הרמב"ם רק, שמעבירין אותו ממנה, ולא כתב שלוקה, אכן הדבר פשוט, ואח"כ ראיתי בס' חמדת ישראל, מצוה קס"ט וק"ע שכ' כעי"ז, דבביזה יש לו זכות ככל אנשי ישראל במלחמה, ומ"מ נאמר ע"ז לאו שלא ליטול מזכות זו, ועובר על הלאו לוקה, אבל נחלה לא ניתן זכות בארץ לשבט לוי, וע"ז נאמר לא תנחל, כיון שאינו שלו, ועל נטילת דבר שאינו שלו נאמר הלאו, והו"ל לאו הניתן לתשלומין, שאין לוקין עליו, משא"כ ביזה, אפילו אם יחזיר, אין זה אלא נותן דבר שלו, ולא נתקן הלאו שנאמר לכתחילה על נוטל דבר שלו, ובספרי זוטא, הובא בביאור הרי"פ לרס"ג ל"ת רל"ד, אין לי אלא בארץ כנען וכו', או אף עכשיו לא יהא להם נחלה בארץ, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, בשעה שבני ישראל בארץ, ולא בשעה שהן בחו"ל, ע"כ, ובזית רענן בילקוט שם, פי' דהיינו רק בזמן שיש שם ישראל, עיי"ש, (ומזה מוכח כדברי הרמב"ם בהי"ג הנ"ל, דשרי בחו"ל, שהרי גם באר"י בעי שיהיו בה בני ישראל, וזה ל"ש בחו"ל, שאינה מקום בני ישראל) ומבואר מזה, שאינו כלל ענין לכיבוש ומלחמה בזכית הקרקע שעי"ז, אלא הוא דין באר"י כשיש בה בנ"י, שאין לו בה זכות, ואינו ענין לביזה, שהוא דין בזכי' מכח מלחמה, ועיי"ש ברי"פ שהק', בבת ישראל שנשאת ללוי וירשה, יעבור על לאו דבארצם לא תנחל, עיי"ש שכ' שהוא נגד מתני' דערכין דף לג: דשרי, ולמש"כ לק"מ, שהרי אין זה אלא איסור על נטילת דבר שאין לו בו זכות, וע"י ירושה שיש לו זכות בזה, אין מקום כלל לאיסור, וכ"ז בנחלה, אבל ביזה אסור אע"פ שאין לו זכות, ומה"ט במשה"ק המנ"ח במצוה ת"ח ותק"ד, עמש"כ הסמ"ג, שלעת"ל יהיה לבני לוי חלק בארץ, שאיך יתכן לעבור על לאו עפ"י מצות נביא, ואין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, למש"כ אמנם בביזה, ייאסרו גם לעת"ל, אבל בנחלה, אין איסור אלא על נטילת דבר שאין שייך לו, ואם יש לו זכות בארץ, אין ע"ז לאו, וכשנתחדש מדברי נביא, שלעת"ל יהי' להם זכות, שוב אין בנטילתם איסור, ומש"ה שרי בזה לעת"ל, ואמנם הסמ"ג לא איירי בביזה, דלמש"כ אמנם ייאסרו בזה הלווים גם לעת"ל, וכנ"ל.
ומזה יש לדון, במה שתמה בעמודי אור סי' ע"ד, לפימש"כ התשב"ץ בס' זוהר הרקיע, ליישב ק' הרמב"ן, בהשגותיו בסוף ספר המצוות, דמ"ט לא מנה הרמב"ם את ג' הל"ת דאל תצור, שנאמרו בעמון ומואב ואדום, ואינם מצוות לשעה, שהרי גם בזמן דוד הי' איסור זה, כמוש"כ הרמב"ן שם, ועיי"ש שתי' דכיון דלעת"ל הותרה ארצם, שהוא קני קניזי וקדמוני, כמבואר בב"ב דף נו., שוב אין זו מצוה לדורות, כיון שהוגבלה בזמן, וק' דא"כ, איך מנה הרמב"ם לאו דלווים בנחלה ובביזה, וכיון דשרי לעת"ל, אין זו מצוה לדורות, וכנ"ל גבי עמון ומואב, ועיין ג"כ ברי"פ שם, שביאר עפי"ז טעם הבה"ג שלא מנה ב' מצוות אלו, בכלל מנין המצוות, עיי"ש שכ' כנ"ל, דלא חשיב מצוה הנוהגת לדורות, אבל א"כ יק', אדרבא לשיטת הרמב"ם, שכן מנאן בכלל מנין המצוות, עיי"ש ברי"פ.
ולמש"כ נראה, עפימש"כ הרמב"ם במצ"ע קפ"ז, שאין לחשוב מצוה שאינה נוהגת לדורות, אלא בשיש את התנאי לאיסור, ומ"מ בזמן זה מותר, ובזמן זה אסור, אבל כל שיש היתר, משום שבטלו תנאי האיסור, כמצוות מחיית עמלק, לאחר שכבר נמחה זרע עמלק, או מצות הריגת ז' עממין לאחר שכבר נהרגו, הו"ל שפיר מצוה הנוהגת לדורות, עיי"ש, וא"כ בדין נחלה, הרי נת' שאין ההיתר לעת"ל, משום שעל זמן זה לא נאמר האיסור, אלא משום, שאין את תנאי האיסור שצריך שתהי' נחלה שאין לו בה זכות, ולעת"ל יהיה לו בה זכות, ולו יצויר לעת"ל נחלה באר"י בלא זכות, יעבור על הלאו גם לעת"ל, ובכה"ג הו"ל שפיר מצוה הנוהגת לדורות, ואמנם לפי"ז, ביזה בע"כ נוהגת לעת"ל, ושוב לא א"ש השמטת הבה"ג למצוה זו, ואולי ס"ל דהוא דין מיוחד רק על מלחמת ז' עממין, ומש"ה אינו מצוה לדורות, אבל עכ"פ על הסמ"ג שחשבו במנין הלאווין, אע"פ שלדעתו שרי לעת"ל לק"מ, וכמוש"כ.
ומעתה נראה, דכל איסור נחלה וביזה, ל"ש אלא בכיבוש אר"י, שהוא דין מלחמה מיוחדת שנצטוו עלי' ישראל, ולא נתיחסה למלך, ובעיקר אם לא הי' ליהושע דין מלך לגמרי, וכמושנ"ת לעיל בפ"א ה"ג עיי"ש, א"כ היתה זכיית ישראל, שע"ז נאמר לאו בנחלה, שלא זכו בני לוי, ובביזה ששייכת לבני לוי, דמ"מ לא יטלוה, אבל מלחמה בחו"ל שנעשתה ע"י מלך ישראל, וכמו שהדגיש זה הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שם, על ארצות שכבשם מלך ממלכי ישראל, הרי בכה"ג הביזה שלו היא, וכן הארץ היא שלו וכנ"ל, ומה שיש לאחרים, הוא מנתינה של המלך וכנ"ל, בזה ל"ש לא לאו דנחלה, שכנ"ל בלא"ה זוכין בה מנתינת המלך, ובכה"ג שיש להם זכות ליכא איסורא, וכן ל"ש איסור לאו דביזה, כיון שזוכה מכח מתנה של המלך, והגע עצמך, ישראל שזכה בביזה במלחמה, וכי יהי' איסור ללוי, לקבלה ממנו במתנה, והרי כן הוא, בכל ביזה של מלחמה ע"י מלך ממלכי ישראל, ומש"ה שפיר כ' הרמב"ם, שאין בזה איסור, ומש"ה ל"ק ק' הראב"ד, שהק' שא"כ לא יהיו תרו"מ בחו"ל כיון שיש להם נחלה בה, שהרי למש"כ אין זה דין נחלה אלא קבלת מתנה, ונחלה אמנם אין לבני לוי גם בחו"ל, ושפיר יש להם משו"ז דין תרו"מ, וכן ל"ק מביזת מדין, שלא היתה מלחמת מלך, (אפי' אם הי' למשה דין מלך, וכמושנ"ת בזה בפ"א ה"ג), אלא צווי לבנ"י לנקום נקמת ה' ממדין, ובביזה זו לא זכו בה מכח המלך, אלא מכח המלחמה, וזכיית בני לוי בה היתה זכיית ביזה, שע"ז נאמר הלאו דלא יהי' וגו' חלק ונחלה, וגם הראב"ד שהשיג, אע"פ שלא השיג על דברי הרמב"ם כאן, נראה דעתו, דלמש"כ הרמב"ם כאן, ובכל אלו הדברים דינו דין, נאמר בזה, שהמלך קובע חוקי המלחמה והביזה, וכמושנ"ת לעיל בדברי הרמב"ם בה"ו, וכשקובע חלוקת ביזה ונחלה לעם, חייל בה זכי' מצד המלחמה עצמה, לפי"מ שקבע המלך, ושוב הו"ל ביזה ונחלה כבאר"י, ובע"כ ההיתר משום חו"ל הוא, וע"ז שפיר הק' הראב"ד, מביזת מדין ותרו"מ בחו"ל, אבל הרמב"ם ס"ל, דכיון שנעשה ע"י חק המלך, ולא מצד עצם המלחמה, הו"ל כקבלה מהמלך, ומש"ה ל"ש בזה להנהו לאווי, וכמושנ"ת.
ולפי"ז נראה, בדין הרוגי מלכות נכסיהן למלך, שכתבו הרמב"ם בהדי דין ביזה וכיבוש, שכבר כתבנו בפ"ג ה"ח, מדברי הרמ"ה והמאירי בסנהדרין דף מח:, שאינו אלא במורד במלכות, שכל דינו הוא רק למלך וכמושנ"ת שם, אבל הריגת המלך מדין צורך שעה שכ' שם הרמב"ם בפ"ג ה"י, אין בו דין נכסיהן למלך, עיי"ש, ונמצא דיסוד הדין הוא מחמת שהריגת המורד מסורה למלכות, והוא ענין של מלכות, וכהגדר שנת' במלחמה, שמחמת זה ביזת המלחמה למלך, כיון שהמלחמה מתייחסת אליו, וה"ה הרוגי מלכות, נכסיהן למלך הוא בגדר זה, שהמורד מסור למלכות, ועי"ז חייל הדין גם בממונו, שהוא מסור למלכות, (ולעיל בפ"ג ה"ח נתבאר ענין זה באופן אחר, עיי"ש) ונמצא, שגם דיני ביזה, וגם דין הרוגי מלכות, מאותו גדר הוא, ומש"ה כללן הרמב"ם יחד.
ולפי"ז, לענין ק' המנ"ח, דמ"ש מלך המשיח משאר מלכים, למש"כ, נראה בהקדם מה שצ"ב במש"כ הרמב"ם בה"ח שם שדין זה של זכיית מלך המשיח בחלק אחד מי"ג, הוא חק לו ולבניו עד עולם, ומהיכ"ת לא כן, שהוצרך הרמב"ם לאשמעינן זה, וכן צ"ב מ"ט הביא כאן דיני מלך המשיח שכתבן הרמב"ם להלן בפי"א ופי"ב, ושם בפי"ב ה"א כ', לענין מלך המשיח, שכשיבוא יודע לכל הענינים שנאמרו בו, עיי"ש, ומ"ט לא נימא כן לגבי זכות זו, שהובא כאן ברמב"ם, ומ"ט הוצרך הרמב"ם להשמיענו זאת, וכמו"כ צ"ע, מ"ט פתח בזכות מלך המשיח בארצות, והמשיך אח"כ בדיני כיבוש וביזה, ואח"כ כ' בה"י זכות מלך ישראל בארצות שכבש, והו"ל להביאו שם, במש"כ זכות המלך בארצות שכבש, ולא כאן קודם שכתב דיני המלך בזה.
ולמש"כ נראה, דלהכי דייק הרמב"ם בה"י, לפרט הכיבוש ולתלותו במלך, ולא כמוש"כ לגבי מלך המשיח שכתב דינו בארצות שכובשין ישראל, דקמ"ל בזה, דמלכות מלך המשיח, אינה כמוש"כ כאן הרמב"ם בסוף ה"י, שעיקר המלכות היא למלחמות, דלמש"כ הרמב"ם בפי"ב, עיקר הענין בימות המשיח, הוא הענין של וגר זאב עם כבש וישבו לבטח, עיי"ש בה"א וה"ד, ועיקר מלכותו אינה למלחמות, ומש"כ שם הרמב"ם בפי"א ה"ד, וז"ל שם, ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו', ויכוף כל ישראל לילך בה, ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא מלך המשיח, וכו', עכ"ד, ומשמע שילחם מלחמות, י"ל שאינו אלא להוכיח שהוא המלך, אבל מ"מ מציאות של מלכות בימי מלך המשיח, אינה למלחמות, ובכה"ג המלחמה אינה מיוחסת אליו, כבשאר מלכים, אלא לישראל, ובמילא שאין הכיבוש מעיקר הדין שלו, ואינו אלא דין מיוחד של זכות בחלק הי"ג, ול"ק ק' המנ"ח, דאמנם בזה גרע המלך המשיח, משאר מלכים, וכמושנ"ת, ומש"ה הוצרך הרמב"ם לאשמעינן, שהוא חק קבוע, דס"ד כנ"ל, שאין כאן זכות מצד מלכות, אלא מצד שהוא המלך המשיח כשמו, ואין זה ענין לבניו, וקמ"ל, שהוא חוק קבוע בסוג מלכות כזו, שאינה בעלים על המלחמות, ומש"ה הקדימו הרמב"ם להל' ביזה, שמיסוד הדין שהוא אינו כשאר מלכים, מבואר הגדר והיסוד לזכיות המלכים בביזה ואופן חלוקתה, דכנ"ל אין זו זכות גרידא דמלך, דא"כ ה"ה מלך המשיח מלך הוא, אלא כנ"ל הוא בעל המלחמה, דמה"ט מלך המשיח שאין בו מציאות זו, אין דינו בזה כשאר המלכים, והביאו הרמב"ם למילף מינא יסוד דיני המלכות בענינים אלו, וכמושנ"ת.
ומבואר בזה, מה שסיים הרמב"ם דבריו בה"י וז"ל, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהי' מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות וכו', ולכאורה מה ענינו למש"כ הרמב"ם לעיל מינה, אכן להנ"ל א"ש דהרי יסוד הדין הוא, שהוא בעלים על המלחמות, וקובע במלחמה חוק המלכות, וכנ"ל באריכות לעיל בה"ו, וכמו"כ נתבאר שם בעלות על המשפט, שמה"ט אינו כפוף בזה לחוקי התורה, וע"ז כ' הרמב"ם, דמ"מ לא יעשה בזה רצונו סתם, אלא תהא מגמתו בזה לשם שמים, ולהעמיד דת האמת, וכמוש"כ הרמב"ם. [באר מרים]
ונראה, דהנה בדין אוצרות מלכים למלך מבואר בגמ' בסנהדרין דף כ:, הטעם משום אורחא דמילתא, ואינו מובן, דמה שייך זכי' בד"מ, משום אורחא דמילתא, שהוא מלך והוא מלך, ונראה מבואר מזה, שיסוד הדין הוא, שהמלחמה מתייחסת למלך, וכל החילות עבור המלך נלחמים, ומש"ה הכיבוש והבזה שלו, שהוא הכובש והוא הנלחם, וא"כ מצד עצמו, כל הבזה והכיבוש שלו הן, והנתינה לאחרים, היא בגדר ויתור משלו, אלא שכך הנהיגו שיוותר ע"ז המלך, ויתן מחצית הבזה לשאר העם, וזה מדויק במש"כ במתני' ובדברי הרמב"ם כאן, וכל העם בוזזין ונותנין לו, והוא נוטל חלק בראש, דכיון שעיקר הדין הוא לאשמעינן, שנוטל מחצה, מה ענין בוזזין ונותנין לו, אכן להנ"ל, קמ"ל יסוד הדין, שכל הבזה היא שלו, אלא שנאמר דין ויתור על מחצה, ומש"ה עכ"פ מחצה שלו, מצד עיקר הדין, ומשום דין נותנין לפניו, חייל דינא דנוטל חלק בראש, ומה"ט נראה, במש"כ הרמב"ם בה"י, לבתר דין חלוקת בזה וחלוקת הארץ, שבכל אלו הדברים, דינו דין, דנראה ברור, דכונתו על אופני החלוקה שכ' לעיל, דמ"מ אם קבע המלך אופן אחר של חלוקה, נעשית החלוקה לפי דינו של המלך, ומשום שכנ"ל הכל למלך, אלא שהנהיגו מקראי, אופן נתינה מצד המלך, ואם לא נהג כן המלך, דינו דין במה שהוא שלו, ומש"ה שפיר אמרינן באוצרות מלכים שהם לגמרי שלו, משום אורחא דמילתא, דלמש"נ לא שהאורחא דמילתא נותן לו זכות, אלא אדרבה, בלא"ה זכותו בכל, אלא שנאמר בזה דין נתינה משלו, ואצרות מלכים שהי' של מלכים, אורחא דמילתא שיהא גם עכשיו למלך, ואין עליו דין נתינה ע"ז, ומה"ט מוסבר יותר הדין של נתינה שוה בשוה, בין אנשי הצבא ובין העם היושבין על הכלים, דאילו הי' זה כיבוש של אנשי הצבא, היתה הביזה רק לאלו שנלחמו וכבשו, אבל כיון שהוא בלא"ה ויתור של המלך, ובלא"ה אין זכות לאנשי הצבא מצד שהם כבשו, וזכייתם בבזה אינה משום שהם כבשו, אלא משום שסייעו למלך בכיבוש, בזה שפיר אמרינן, שגם היושבין על הכלים בכלל המסייעים הם, וצריך המלך לוותר גם להם שוה בשוה.
ויבוארו בזה קראי דשמואל א' ל' כ"ד, עיי"ש דטענו אנשי בליעל לא ליתן מהשלל אלא לנלחמים ממש, וע"ז כתיב בקראי שם, ויאמר דוד לא תעשו כן, וגו', ומי ישמע לכם לדבר הזה, כי כחלק היורד למלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדיו יחלוקו, ושם בקרא כ"ה, ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה, ועיי"ש במלבי"ם ועוד, שהק' דמהו שאמר ומי ישמע, והו"ל למימר עיקר הדין של חלק כחלק, וכן מהו שאמר כחלק היורד המלחמה, וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, דהו"ל להקדים, כחלק היושב לחלק היורד במלחמה, שכן הוא לפי חוקי הלשון, להשוות הבלתי נודע אל הנודע, ואיך בא להיפך להשוות היורד במלחמה ליושב על הכלים, וכן מהו חוק ומשפט, דמ"ט נכפל, ובלשון חוק ומשפט דוקא, עיי"ש, ולמש"כ נראה, דעיקר דברי דוד הוא לבאר מש"כ, דבאמת אין גם זכות לאנשי המלחמה עצמן, דכנ"ל הכל למלך, ומש"ה הקדים מי ישמע לכם, דאין לכם כלל זכות בזה, ומשום דגם אתם אינכם אלא כעם היושבין על הכלים, דכנ"ל רק בגדר מסייעים, ולא כמי שכבשו, וזהו שהקדים אנשי המלחמה להשוותם ליושבין על הכלים, דכנ"ל אינם אלא מסייעים, ומש"ה יחדיו יחלוקו, אחרי דכנ"ל אין להם עדיפות על היושבין על הכלים, אלא שלמשנ"ת, אין זה אלא בשיש מלך, דבזה אנשי המלחמה רק בגדר מסייעין, ואין להם זכות בבזה, אבל בשאין מלך, הרי הם הכובשים, ובכה"ג לכאורה רק להם זכות, ואין עליהם חיוב ליתן מחצית הבזה ליושבין על הכלים, וע"ז כתיב, וישימה לחוק ולמשפט, היינו שיהי' זה גם בגדר חוק, שאינו עפ"י המשפט והצדק, וזה בשאין מלך, וכן שמו למשפט בשיש מלך, שבכה"ג כנ"ל מצד המשפט עצמו, אין סיבה להעדיף את אנשי המלחמה, על היושבין על הכלים, ועיין רש"י עה"ת פ' לך לך, בראשית פי"ד כ"ד, במש"כ שם, בלעדי רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו אתי, וגו', דהוא הענין של חלוקת שוה בשוה, בין אנשי המלחמה ובין היושבין על הכלים, וממנו למד דוד, ועיי"ש דכתיב בקרא דוישימה לחוק ומשפט, ולא נאמר והלאה, לפי שכבר ניתן החוק בימי אברהם, ומ"ט כ' רש"י בימי אברהם רק חוק, ולא חוק ומשפט כמוש"כ בקרא דשמואל הנ"ל, אכן להנ"ל מבואר כיון שאצל אברהם לא היתה מלחמה בגדר מלכות, ובכה"ג אמנם אינו אלא חוק, וכמושנ"ת.
ומבואר שפיר לפי"ז, מש"כ הרמב"ם שכל הארצות שכובש הרי היא שלו, שהק' המנ"ח מנ"ל מקור לזה, ולמשנ"ת, אין צורך למקור ע"ז, דהרי מעיקר הדין, בלא"ה הכל שלו, דמש"ה תלה הרמב"ם כאן את המלחמה במלך, לאשמעינן שהוא בעל המלחמה, ועי"ז מעיקר הדין הכל שלו, אלא שבבזה נאמר דין חוק ומשפט, לחלוק עם אנשי הצבא, ובקרקע שלא נאמר ע"ז דין חלוקה, הדר דינא לעיקר הדין שהכל שלו, וכמוש"כ הרמב"ם.
והנה ברמב"ם בפי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"א כ' וז"ל, יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי' ברית לאברהם ליצחק וליעקב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלוים באותן הארצות וביזתן ככל ישראל, עכ"ד, ובהשגות הראב"ד כ' ע"ז וז"ל, א"א, אם כן, לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ, והרי בביזת מדין, לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה, ובמצות יוצר הכל יתברך, עכ"ל, ועיי"ש בכס"מ ורדב"ז במש"כ ליישב השגת הראב"ד, מחיוב תרו"מ בחו"ל, ומביזת מדין שלא נטלו בהן הלווים חלק, אע"פ שלא היתה באר"י, עיי"ש ובמש"כ בזה המשל"מ בס' פרשת דרכים, דרך הקודש דרוש ו', עיי"ש.
ונראה בזה, בהקדם דברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שם, בפי"ג הי"א וז"ל שם, כל שבט לוי מוזהרין, שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין, שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ, וכן הוא אומר, בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה, ובן לוי שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ, מעבירין אותו ממנה, עכ"ד, ובמנ"ח מצוה תק"ד הק', מ"ש דעל נטילת חלק בביזה כ' הרמב"ם דלוקה, ועל נטילת נחלה בארץ כ' הרמב"ם רק, שמעבירין אותו ממנה, ולא כתב שלוקה, אכן הדבר פשוט, ואח"כ ראיתי בס' חמדת ישראל, מצוה קס"ט וק"ע שכ' כעי"ז, דבביזה יש לו זכות ככל אנשי ישראל במלחמה, ומ"מ נאמר ע"ז לאו שלא ליטול מזכות זו, ועובר על הלאו לוקה, אבל נחלה לא ניתן זכות בארץ לשבט לוי, וע"ז נאמר לא תנחל, כיון שאינו שלו, ועל נטילת דבר שאינו שלו נאמר הלאו, והו"ל לאו הניתן לתשלומין, שאין לוקין עליו, משא"כ ביזה, אפילו אם יחזיר, אין זה אלא נותן דבר שלו, ולא נתקן הלאו שנאמר לכתחילה על נוטל דבר שלו, ובספרי זוטא, הובא בביאור הרי"פ לרס"ג ל"ת רל"ד, אין לי אלא בארץ כנען וכו', או אף עכשיו לא יהא להם נחלה בארץ, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, בשעה שבני ישראל בארץ, ולא בשעה שהן בחו"ל, ע"כ, ובזית רענן בילקוט שם, פי' דהיינו רק בזמן שיש שם ישראל, עיי"ש, (ומזה מוכח כדברי הרמב"ם בהי"ג הנ"ל, דשרי בחו"ל, שהרי גם באר"י בעי שיהיו בה בני ישראל, וזה ל"ש בחו"ל, שאינה מקום בני ישראל) ומבואר מזה, שאינו כלל ענין לכיבוש ומלחמה בזכית הקרקע שעי"ז, אלא הוא דין באר"י כשיש בה בנ"י, שאין לו בה זכות, ואינו ענין לביזה, שהוא דין בזכי' מכח מלחמה, ועיי"ש ברי"פ שהק', בבת ישראל שנשאת ללוי וירשה, יעבור על לאו דבארצם לא תנחל, עיי"ש שכ' שהוא נגד מתני' דערכין דף לג: דשרי, ולמש"כ לק"מ, שהרי אין זה אלא איסור על נטילת דבר שאין לו בו זכות, וע"י ירושה שיש לו זכות בזה, אין מקום כלל לאיסור, וכ"ז בנחלה, אבל ביזה אסור אע"פ שאין לו זכות, ומה"ט במשה"ק המנ"ח במצוה ת"ח ותק"ד, עמש"כ הסמ"ג, שלעת"ל יהיה לבני לוי חלק בארץ, שאיך יתכן לעבור על לאו עפ"י מצות נביא, ואין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, למש"כ אמנם בביזה, ייאסרו גם לעת"ל, אבל בנחלה, אין איסור אלא על נטילת דבר שאין שייך לו, ואם יש לו זכות בארץ, אין ע"ז לאו, וכשנתחדש מדברי נביא, שלעת"ל יהי' להם זכות, שוב אין בנטילתם איסור, ומש"ה שרי בזה לעת"ל, ואמנם הסמ"ג לא איירי בביזה, דלמש"כ אמנם ייאסרו בזה הלווים גם לעת"ל, וכנ"ל.
ומזה יש לדון, במה שתמה בעמודי אור סי' ע"ד, לפימש"כ התשב"ץ בס' זוהר הרקיע, ליישב ק' הרמב"ן, בהשגותיו בסוף ספר המצוות, דמ"ט לא מנה הרמב"ם את ג' הל"ת דאל תצור, שנאמרו בעמון ומואב ואדום, ואינם מצוות לשעה, שהרי גם בזמן דוד הי' איסור זה, כמוש"כ הרמב"ן שם, ועיי"ש שתי' דכיון דלעת"ל הותרה ארצם, שהוא קני קניזי וקדמוני, כמבואר בב"ב דף נו., שוב אין זו מצוה לדורות, כיון שהוגבלה בזמן, וק' דא"כ, איך מנה הרמב"ם לאו דלווים בנחלה ובביזה, וכיון דשרי לעת"ל, אין זו מצוה לדורות, וכנ"ל גבי עמון ומואב, ועיין ג"כ ברי"פ שם, שביאר עפי"ז טעם הבה"ג שלא מנה ב' מצוות אלו, בכלל מנין המצוות, עיי"ש שכ' כנ"ל, דלא חשיב מצוה הנוהגת לדורות, אבל א"כ יק', אדרבא לשיטת הרמב"ם, שכן מנאן בכלל מנין המצוות, עיי"ש ברי"פ.
ולמש"כ נראה, עפימש"כ הרמב"ם במצ"ע קפ"ז, שאין לחשוב מצוה שאינה נוהגת לדורות, אלא בשיש את התנאי לאיסור, ומ"מ בזמן זה מותר, ובזמן זה אסור, אבל כל שיש היתר, משום שבטלו תנאי האיסור, כמצוות מחיית עמלק, לאחר שכבר נמחה זרע עמלק, או מצות הריגת ז' עממין לאחר שכבר נהרגו, הו"ל שפיר מצוה הנוהגת לדורות, עיי"ש, וא"כ בדין נחלה, הרי נת' שאין ההיתר לעת"ל, משום שעל זמן זה לא נאמר האיסור, אלא משום, שאין את תנאי האיסור שצריך שתהי' נחלה שאין לו בה זכות, ולעת"ל יהיה לו בה זכות, ולו יצויר לעת"ל נחלה באר"י בלא זכות, יעבור על הלאו גם לעת"ל, ובכה"ג הו"ל שפיר מצוה הנוהגת לדורות, ואמנם לפי"ז, ביזה בע"כ נוהגת לעת"ל, ושוב לא א"ש השמטת הבה"ג למצוה זו, ואולי ס"ל דהוא דין מיוחד רק על מלחמת ז' עממין, ומש"ה אינו מצוה לדורות, אבל עכ"פ על הסמ"ג שחשבו במנין הלאווין, אע"פ שלדעתו שרי לעת"ל לק"מ, וכמוש"כ.
ומעתה נראה, דכל איסור נחלה וביזה, ל"ש אלא בכיבוש אר"י, שהוא דין מלחמה מיוחדת שנצטוו עלי' ישראל, ולא נתיחסה למלך, ובעיקר אם לא הי' ליהושע דין מלך לגמרי, וכמושנ"ת לעיל בפ"א ה"ג עיי"ש, א"כ היתה זכיית ישראל, שע"ז נאמר לאו בנחלה, שלא זכו בני לוי, ובביזה ששייכת לבני לוי, דמ"מ לא יטלוה, אבל מלחמה בחו"ל שנעשתה ע"י מלך ישראל, וכמו שהדגיש זה הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שם, על ארצות שכבשם מלך ממלכי ישראל, הרי בכה"ג הביזה שלו היא, וכן הארץ היא שלו וכנ"ל, ומה שיש לאחרים, הוא מנתינה של המלך וכנ"ל, בזה ל"ש לא לאו דנחלה, שכנ"ל בלא"ה זוכין בה מנתינת המלך, ובכה"ג שיש להם זכות ליכא איסורא, וכן ל"ש איסור לאו דביזה, כיון שזוכה מכח מתנה של המלך, והגע עצמך, ישראל שזכה בביזה במלחמה, וכי יהי' איסור ללוי, לקבלה ממנו במתנה, והרי כן הוא, בכל ביזה של מלחמה ע"י מלך ממלכי ישראל, ומש"ה שפיר כ' הרמב"ם, שאין בזה איסור, ומש"ה ל"ק ק' הראב"ד, שהק' שא"כ לא יהיו תרו"מ בחו"ל כיון שיש להם נחלה בה, שהרי למש"כ אין זה דין נחלה אלא קבלת מתנה, ונחלה אמנם אין לבני לוי גם בחו"ל, ושפיר יש להם משו"ז דין תרו"מ, וכן ל"ק מביזת מדין, שלא היתה מלחמת מלך, (אפי' אם הי' למשה דין מלך, וכמושנ"ת בזה בפ"א ה"ג), אלא צווי לבנ"י לנקום נקמת ה' ממדין, ובביזה זו לא זכו בה מכח המלך, אלא מכח המלחמה, וזכיית בני לוי בה היתה זכיית ביזה, שע"ז נאמר הלאו דלא יהי' וגו' חלק ונחלה, וגם הראב"ד שהשיג, אע"פ שלא השיג על דברי הרמב"ם כאן, נראה דעתו, דלמש"כ הרמב"ם כאן, ובכל אלו הדברים דינו דין, נאמר בזה, שהמלך קובע חוקי המלחמה והביזה, וכמושנ"ת לעיל בדברי הרמב"ם בה"ו, וכשקובע חלוקת ביזה ונחלה לעם, חייל בה זכי' מצד המלחמה עצמה, לפי"מ שקבע המלך, ושוב הו"ל ביזה ונחלה כבאר"י, ובע"כ ההיתר משום חו"ל הוא, וע"ז שפיר הק' הראב"ד, מביזת מדין ותרו"מ בחו"ל, אבל הרמב"ם ס"ל, דכיון שנעשה ע"י חק המלך, ולא מצד עצם המלחמה, הו"ל כקבלה מהמלך, ומש"ה ל"ש בזה להנהו לאווי, וכמושנ"ת.
ולפי"ז נראה, בדין הרוגי מלכות נכסיהן למלך, שכתבו הרמב"ם בהדי דין ביזה וכיבוש, שכבר כתבנו בפ"ג ה"ח, מדברי הרמ"ה והמאירי בסנהדרין דף מח:, שאינו אלא במורד במלכות, שכל דינו הוא רק למלך וכמושנ"ת שם, אבל הריגת המלך מדין צורך שעה שכ' שם הרמב"ם בפ"ג ה"י, אין בו דין נכסיהן למלך, עיי"ש, ונמצא דיסוד הדין הוא מחמת שהריגת המורד מסורה למלכות, והוא ענין של מלכות, וכהגדר שנת' במלחמה, שמחמת זה ביזת המלחמה למלך, כיון שהמלחמה מתייחסת אליו, וה"ה הרוגי מלכות, נכסיהן למלך הוא בגדר זה, שהמורד מסור למלכות, ועי"ז חייל הדין גם בממונו, שהוא מסור למלכות, (ולעיל בפ"ג ה"ח נתבאר ענין זה באופן אחר, עיי"ש) ונמצא, שגם דיני ביזה, וגם דין הרוגי מלכות, מאותו גדר הוא, ומש"ה כללן הרמב"ם יחד.
ולפי"ז, לענין ק' המנ"ח, דמ"ש מלך המשיח משאר מלכים, למש"כ, נראה בהקדם מה שצ"ב במש"כ הרמב"ם בה"ח שם שדין זה של זכיית מלך המשיח בחלק אחד מי"ג, הוא חק לו ולבניו עד עולם, ומהיכ"ת לא כן, שהוצרך הרמב"ם לאשמעינן זה, וכן צ"ב מ"ט הביא כאן דיני מלך המשיח שכתבן הרמב"ם להלן בפי"א ופי"ב, ושם בפי"ב ה"א כ', לענין מלך המשיח, שכשיבוא יודע לכל הענינים שנאמרו בו, עיי"ש, ומ"ט לא נימא כן לגבי זכות זו, שהובא כאן ברמב"ם, ומ"ט הוצרך הרמב"ם להשמיענו זאת, וכמו"כ צ"ע, מ"ט פתח בזכות מלך המשיח בארצות, והמשיך אח"כ בדיני כיבוש וביזה, ואח"כ כ' בה"י זכות מלך ישראל בארצות שכבש, והו"ל להביאו שם, במש"כ זכות המלך בארצות שכבש, ולא כאן קודם שכתב דיני המלך בזה.
ולמש"כ נראה, דלהכי דייק הרמב"ם בה"י, לפרט הכיבוש ולתלותו במלך, ולא כמוש"כ לגבי מלך המשיח שכתב דינו בארצות שכובשין ישראל, דקמ"ל בזה, דמלכות מלך המשיח, אינה כמוש"כ כאן הרמב"ם בסוף ה"י, שעיקר המלכות היא למלחמות, דלמש"כ הרמב"ם בפי"ב, עיקר הענין בימות המשיח, הוא הענין של וגר זאב עם כבש וישבו לבטח, עיי"ש בה"א וה"ד, ועיקר מלכותו אינה למלחמות, ומש"כ שם הרמב"ם בפי"א ה"ד, וז"ל שם, ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו', ויכוף כל ישראל לילך בה, ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא מלך המשיח, וכו', עכ"ד, ומשמע שילחם מלחמות, י"ל שאינו אלא להוכיח שהוא המלך, אבל מ"מ מציאות של מלכות בימי מלך המשיח, אינה למלחמות, ובכה"ג המלחמה אינה מיוחסת אליו, כבשאר מלכים, אלא לישראל, ובמילא שאין הכיבוש מעיקר הדין שלו, ואינו אלא דין מיוחד של זכות בחלק הי"ג, ול"ק ק' המנ"ח, דאמנם בזה גרע המלך המשיח, משאר מלכים, וכמושנ"ת, ומש"ה הוצרך הרמב"ם לאשמעינן, שהוא חק קבוע, דס"ד כנ"ל, שאין כאן זכות מצד מלכות, אלא מצד שהוא המלך המשיח כשמו, ואין זה ענין לבניו, וקמ"ל, שהוא חוק קבוע בסוג מלכות כזו, שאינה בעלים על המלחמות, ומש"ה הקדימו הרמב"ם להל' ביזה, שמיסוד הדין שהוא אינו כשאר מלכים, מבואר הגדר והיסוד לזכיות המלכים בביזה ואופן חלוקתה, דכנ"ל אין זו זכות גרידא דמלך, דא"כ ה"ה מלך המשיח מלך הוא, אלא כנ"ל הוא בעל המלחמה, דמה"ט מלך המשיח שאין בו מציאות זו, אין דינו בזה כשאר המלכים, והביאו הרמב"ם למילף מינא יסוד דיני המלכות בענינים אלו, וכמושנ"ת.
ומבואר בזה, מה שסיים הרמב"ם דבריו בה"י וז"ל, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהי' מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות וכו', ולכאורה מה ענינו למש"כ הרמב"ם לעיל מינה, אכן להנ"ל א"ש דהרי יסוד הדין הוא, שהוא בעלים על המלחמות, וקובע במלחמה חוק המלכות, וכנ"ל באריכות לעיל בה"ו, וכמו"כ נתבאר שם בעלות על המשפט, שמה"ט אינו כפוף בזה לחוקי התורה, וע"ז כ' הרמב"ם, דמ"מ לא יעשה בזה רצונו סתם, אלא תהא מגמתו בזה לשם שמים, ולהעמיד דת האמת, וכמוש"כ הרמב"ם. [באר מרים]
