I heard a shiur on line where the speaker boasted [he was really proud of it] that he stole cassette tape recordings of the shiurim of a certain Rav. [If you don't know what "cassettes" are then ask your grandparents].
This is despicable. It is also an איסור דאורייתא. Unfortunately, this happens in the frum world. They call it a "Yeshivishe Gneiva". One can call it whatever he wants but it is still evil. Other phenomena we find in our world is that people steal כתבים [manuscripts] of the chiddushim of Talmidei Chachomim [for various reasons]. Other borrow seforim and don't return them. One famous bibliophile admitted that he had a weakness for such "borrowing". Others borrow money and then default on the loan. They would never put their hand in someone's pocket and take their wallet but they have no compunctions in asking them to give them money from their wallet with a false promise that the money will be returned. It happens that people sign as guarantors and then when the time comes and they are asked to pay they renege. Even ערבים קבלנים who have a din of being the actual borrower. Others buy in a store on credit and then don't pay - or at least don't pay on time. Not paying on time is extremely common even though it is against explicit psukim in the Torah. Many times people pledge money to a certain organization and then don't make good on their pledge. Baruch Hashem - we don't have frum people who hold up banks or the like but in subtle ways we have people who do similar things.
SWEETEST FRIENDS!!! “Silence in the face of evil is itself evil: God will not hold us guiltless. Not to speak is to speak. Not to act is to act.” ― Dietrich Bonhoeffer.
So this is my מחאה against generally good people doing evil things and my exhortation to us all [myself included] that we should be especially careful in these matters.
Some thoughts:
בדבר השאלה אם מותר לו לאדם לומר חידושי תורה של אחרים בשמו ולהתהדר באיצטלא שאינה שלו.
טרם נדון אם יש בזה איסור גמור נאמר ברורות דמדה מגונה ביותר היא וקלקול במדות, ובודאי הוי דומיא דגניבה וגזילה, דגם זה פושט יד ונוטל פרי רוחו ועמלו של זולתו להנאתו.
אלא שהיו שבטעות מצאו סמך היתר להנהגה זו בדברי המרדכי בב”מ (סימן רצ”ג):
“המפקיד ס”ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש ולא יקרא בו לכתחלה. פי’ רב יהודה גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות משום דמרע ליה לפקדון וה”מ בבור ועם הארץ אבל חבר ות”ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות… לפי כשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות [אצל שולחני] דכשהן מותרין דמשתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד”ת ומעתיקן. מספר המקצועות“.
והרמ”א הביא שיטתו בחו”מ (סימן רצ”ב סעיף כ’).
הרי לן שמותר לגנוב דברי תורה, ויש שלמדו מכאן שאכן מותר לייחס לעצמו דברי תורה של אחרים אך טעות היא זו, דכל כונת המרדכי אינה אלא שמותר לת”ח ללמוד מתוך ספר שקיבל לשמור או להעתיק ממנו, אף שבשאר כלים ודברים אסור להשתמש בפקדון שבידו, אך לא עלה על דעתם להתיר גניבת ד”ת ולהתהדר באיצטלא שאינה שלו.
וכבר מחה כנגדם הנודע ביהודה (אהבת ציון דרוש תשיעי דרוש מבנו מהר”ש), כמו שכתב בנו השיבת ציון בשמו:
“ועתה אליכם הלומדים שעדיין הם בשני נעורים אשים פני לבקש מכם שלא תכשלו ח”ו בעון הזה ואל תטעו במה דארז”ל לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו’ ל’), שמותר להעתיק אפילו בלא רצון אדם, חלילה לכם לחשוב שמותר להתלבש בטלית שאינו שלו לומר דבר ששמע מאחרים בשמו וחלילה חלילה, אלא הפירוש הוא שמותר להעתיק כדי ללמוד ולידע הדברים אבל מחויב הוא לאומרו בשם אמרו, ע”כ דברי אאמ”ו בקצרה והוא ז”ל האריך מאוד והזהיר מאוד להרחיק מעון זה”.
וכונתו למה שאמרו בתוספתא (ב”ק פ”ז הי”ג), וכן בילקוט שמעוני (משלי רמז תתקל”ט):
“לא יבוזו לגנב כי יגנוב. אף על פי דכתיב חולק עם גנב שונא נפשו, אבל המתגנב על חברו והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר אמרות ה’ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, דבר אחר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו’, אם ראית עם הארץ שהשחית עצמו על דברי תורה אל תאמר אתמול עם הארץ והיום חבר למה למלא נפשו כי ירעב ואין ירעב אלא תורה שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים”.
ובספר שבעה עינים של הגאון רבי שלמה קלוגר (קונטרס הראיות אות ט’, דף נ”ד) כתב שבעל יד המלך דרש שמותר לגנוב דרשה של ת”ח ולומר את הדברים כאילו שלו הם, ומחה הגרש”ק כנגדו ואף הוא כתב שודאי אין ללמוד כן מדברי המרדכי, עי”ש.
(ולדידי קשה להאמין שכך דרש בעל יד המלך שהיה נכד חביב לבעל נודע ביהודה, שראה בכך עבירה גדולה כמבואר).
ומ”מ ברור שכל כונת מדרכי והרמ”א להתיר לימוד העתקה מפקדון שביד השומר אם ת”ח הוא ואין זה ענין לגניבת חידו”ת.
ועוד דהנה כתב הסמ”ע (שם ס”ק מ”ה) דיש נפ”מ בין שני הטעמים להלכה, דלפי הטעם הראשון אין בזה היתר אלא בסתמא, משום דיש להניח שאדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמד ויעתיק אבל אם התנה בפירוש שלא ילמד בספר באמת אסור, אבל לפי הטעם השני מותר אף כשאסרו הבעלים בפירוש, שהרי אל יבוזו לגנב כתיב, הרי שמותר לגנוב ד”ת.
ומ”מ כתב הסמ”ע שהמרדכי לא כתב את הטעם השני אלא בדרך אפשר, ועוד דהרמ”א לא העתיק אלא את הטעם הראשון, ומשו”כ כתב דאם באמת אסרו על המפקיד על השומר ללמוד בספר אכן אסור.
והש”ך (שם ס”ק ל”ה) חלק על עיקר ההנחה דיש מקום להתיר נגד רצונו המפורש של הבעלים, וכתב לפרש בדרך אחרת את הטעם השני שכתב המרדכי, עי”ש.
ומ”מ מדברי שניהם למדנו דמה שדרשו חז”ל מן הפסוק הזה שבספר משלי כאילו מותר לגנוב דברי תורה לא להלכה היא ואף לענין אם מותר ללמוד מספר של זולתו ולהעתיק ממנו נגד רצון הבעלים נקטינן לחומרא, וק”ו שאין היתר לגנוב ד”ת של אחרים ולייחסם לעצמו.
ב
אמנם אף שאין ללמוד היתר מדברי המרדכי והרמ”א עדיין צריך עיון מה איסור יש בזה, דהלא גם איסור אין ללמוד מדיני שומרים, דהלומד או מעתיק משתמש בגוף הפקדון שאינו שלו וגורם לו קלקול והפסד, משא”כ במי שמייחס לעצמו חידו”ת של זולתו שאין כאן לא חשש הפסד ממוני וגם אינו משתמש בחפצא שאינו שלו, וא”כ צ”ע אם יש בזה איסור.
ונחלקו בזה שנים מגדולי תלמידי החת”ס, המחנה חיים ומהר”ם שיק.
בשו”ת מחנה חיים (חו”מ ח”ב סי’ מ”ט) דן בשוחט שגנב חידו”ת מת”ח גדול ופירסמם בשמו האם עבר באיסור גמור והאם יש לפוסלו משום כן לשחוט.
ותחילה כתב לפי דברי הספרי פר’ שופטים (פסיקא קפ”ח)”מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך”, וכתב דק”ו במי שגונב ד”ת מחבירו וחותם עליהם את חותמו, אך שוב כתב דאפשר דלא במקרה נקטו ר”א ור”י דאין זה אלא משום דרבי אליעזר שמותי ואין הלכה כמותו והלכה כרבי יהושע, והמחליף זב”ז מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומסיג גבול שגבלו ראשונים, והרי הוא כאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, ואין זה ענין לנידון דידן.
ושוב כתב מסברא דעובר בלאו דגזילה דהוי כגניבה לכל דבר, וראיה דגם בתורה וחכמה יש דין גניבה מהמבואר בסנהדרין (נ”ט ע”א) דעכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה דהוי כגזילה דכתיב בתורה “תורה צוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם”. והקשו בגמ’ שם “וליחשבה גבי שבע מצות” ותירצו “מיגזל קא גזיל לה”, הרי דיש גזל גם בתורה.
ובשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סימן קנ”ו) בתשובה לעמיתו המחנה חיים כתב דאין בזה גזילה כלל, אלא שעובר בגניבת דעת ובמדבר שקר תרחק.
ולגבי כשרות של השוחט הזייפן דנו בפקפוקים ורינונים אחרים שיצאו עליו, ואכמ”ל.
ובדרך פקודיך (ל”ת ל”ו) כתב בדרכו המיוחדת, דחלק המחשבה והדיבור בלאו דגונב נפשות הוא הגונב ד”ת מחבריה, דדברי תורה כנפשו של אדם המה, עי”ש.
והנה כתב המגן אברהם (סימן קנ”ו סק”ב) דמי שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, וצויין שם כמקור נדרים פ”ק, אך כבר ציין הגרעק”א שם שמקור הדברים במדרש תנחומא (פ’ במדבר) שעובר על “לא תגזול דל כי דל הוא”, וכן הוא בילקוט (רמז תרנ”ה) ובילקוט (משלי כ”ב), דמיירי במי שאינו אומר דברי תורה בשם אמרם, ולכאורה י”ל דק”ו הדברים במי שלא זו בלבד לא אמר דברים בשם אומרם אלא הוסיף חטא על פשע וייחסם לעצמו דעובר בלאו זה.
אך באמת יש לתמוה איך פירשו פסוק זה לדברי תורה, וכי ת”ח המחדש דברי תורה דל הוא, הלא יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה.
וכמדומני שיש שפירשו מאמר זה, עפ”י מה שאמרו חז”ל דכל מי שאומרים ד”ת בשמו שפתותיו דובבות בקבר, ועל זה אמרו דמי שאינו אומר תורה בשמו גוזל את המת ומונע ממנו זכות גדולה זו, וע”ז אמרו אל תגזול דל כי דל הוא, דהאדם לאחר מותו חפשי הוא מן המצוות ודל הוא. ולפי”ז אין הדברים אמורים אלא במי שנפטר מן העולם ולא בחיים חיותו, ודו”ק בכ”ז.
והנראה עיקר בזה דבאמת אין בזה דין גזל ממש, אך אין לך מדה מגונה מזו, ונבלה נעשתה בישראל וכן לא יעשה.
ג
אם מותר לייחס דברי תורה לגברא רבה כדי שהדברים יתקבלו
הנה כתב המגן אברהם (סימן קנ”ו סק”ב):
“אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה (עירובין דף נ”א ופסחים דף קי”ב) ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ”ה בברכות דף כ”ז ע”ש בתר”י וצ”ע”.
והנה המג”א התבסס בחידוש זה על מה שאמרו בפסחים (קי”ב ע”א):
“אם בקשת ליחנק – היתלה באילן גדול”, וכתב רש”י “אם בקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול”. (ובר”ח שם פירש בענין אחר, ואכמ”ל).
ועוד ציין המג”א למה שאמרו בעירובין (נ”א ע”א):
“רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא. אמר ליה רבה לרב יוסף תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה, ואמרי לה תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא. (ידע ליה מר) אמר ליה לא ידענא ליה. אמר ליה סמוך עלי. דתניא רבי יוסי אומר אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר – זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, זה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני. ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו”.
הרי דרבה אמר הלכה זו בשם רבי יוסי אעפ”י שרבי יוסי לא אמרה כי היכי דיקבלוה.
ועיין עוד כעי”ז בפסחים (כ”ז ע”א):
“אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם, חדש – יותץ, ישן – יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר הפת מותרת, וחכמים אומרים הפת אסורה. והתניא איפכא. שמואל איפכא תני. ואיבעית אימא בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו. וסבר אתנייה איפכא, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא”.
הרי דשמואל הפך דברי רבי וחכמים כדי שיתקבלו דבריו להלכה כרבי לאסור את הפת.
ועוד דוגמא שלישית מצינו בשבת (קי”ד ע”ב):
“תניא כוותיה דרבי יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. (ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום כיפורים שחל להיות בחול) מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי. כיון דחזא דהוו קא מחרפי, אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר”.
הרי שאמר שהגיע אגרת בשם ר’ יוחנן לאסור אף שלא הגיע כל אגרת.
ומכל זה נראה לכאורה דאכן מותר להחליף ולזייף ולומר דברים שלא נאמרו ע”י אדם גדול כדי לקבוע הלכה.
ומעודי היה כל זה תימה בעיני, הלא תורתנו הקדושה תורה אמת היא, וחותמו של הקב”ה אמת היא, ואיך נשתמש בשקר בבירור אמיתה של תורה. וביותר יש לתמוה דאיך ניתן רשות ביד כל אחד ואחד לתלות את מה שלדעתו הלכה בגברא רבה, ושמא אותו גברא רבה לא היה מסכים לדעתו כלל, ושמא טעות יש בידו ושבשתא כיון דעל על כיון שהדברים נאמרים בשמו של אדם גדול, ושמא אותו אדם גדול עתיד להתבזות כשיתברר שהלכה בטעות יסודה.
סוף דבר מטעמים רבים תימה גדולה בעיני להתיר לתלות בשקר באילן גדול.
צא וראה מה שכתב אדונינו המהרש”ל (ים של שלמה ב”ק פ”ד סימן ט’) דיש לו לאדם למסור נפשו לסכנת מות ולא לזייף ולשנות אות אחת בתורה, והביא ראיה ממה דאיתא בב”ק (ל”ח ע”א):
“ת”ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן, אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ממ”נ, אי רעהו דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב. ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות”.
ולכאורה יש לתמוה למה לא שינו כדי שלא לעורר את כעסם של שליחי המלכות ולסכן את עם ה’, וע”כ שאף במקום סכנה אין לשנות מדברי תורה, ולאור דבריו תימה הוא שמותר לשנות כדי שיתקבלו דבריו.
אך האמת אגיד שעפר ואפר אני תחת רגליו של המהרש”ל, אך בעניי תמוה הדבר למה אין לנו רשות לשקר למלכות הרשעה כדי למנוע סכנה מבני אל חי, וכי חייבים אנחנו ללמד להם תורת אמת, והלא עכו”ם שלמד תורה חייב מיתה, ורק משום אונס מותר בכלל ללמדם, ומה לנו ולהם באמיתתה של תורה, ונראה לכאורה פשוט כשמש בצהריים דודאי מותר לרמותם ולאונותם בדברי תורתנו, אלא שחששו חכמי ישראל שאם יתברר למלכות ע”י המינים והמומרים והאפיקורסים שאכן שקרנו להם ולא הלכנו עמהם בתום לב גדולה הסכנה שבעתיים ועתידים הם לגזור גזירות ולפרוע פרעות בישראל, ומשו”כ חששו לזייף ותלו עיניהם לאלקי השמים שיתן להם חן וחסד בעיני המלכות כפי שבאמת כך הוה. כך נלענ”ד לול”ד המהרש”ל.
ומתחלה הוי אמינא דעד כאן לא אמרו אלא בחומרא, דכדי להרחיק את הרבים או אף את היחיד מן העבירה ולמיגדר מילתא מותר לשנות דהלא מצווין אנו לאפרושי מאיסורא, אבל להקל לא אמרו, אך אף שהדברים מתיישבים בהא דמס’ ברכות ופסחים, דהא במס’ עירובין מדובר בקולא ולא בחומרא.
והנראה עיקר בזה, דודאי אין לסלף ואין לזייף ולהנחיל שקר לתלמידים, אלא דכאשר רוצה ת”ח הבקי בהוראה להנחיל הלכה ברורה מותר לו לייחסה לגברא רבה לשעה ולפי המקום והזמן, אבל פשוט שאסור אף בכה”ג לחוקקה בעט ברזל ועופרת ולהנחיל שקר לדורות. והוי מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. וכל הני עובדא שמצינו בגמ’ וגם מה שאמרו “היתלה באילן גדול” לא מיירי אלא באופן זמני לצורך השעה, אבל לא יעלה על הדעת להנחיל שקר בתורה שאין בה אלא אמת לאמיתה.
וכך נראה גם לגבי מש”כ בליקוטי מהרי”ל (אות פ”ד) בגדרי אסמכתא שחכמים הסמיכו לתקנותיהם את פסוקי התורה כדי שלא יבואו להקל בדבריהם אלא יחשבו שהם מה”ת, דודאי לימדו את תלמידיהם גדולי התורה תורת אמת להבדיל בין דאורייתא לדרבנן אלא רצו שהמוני העם עמי הארצות יחשבו שדאורייתא היא ולא יזלזלו במצוות דרבנן.
ודו”ק בכ”ז.
[הגר"א וייס שליט"א]
-----------
ח"ה סימן קצד
אם יכול אדם לאסור על חבירו שלא ידפיס ד"ת שכתב לו על שאלתו
כבוד אהובי ש"ב וכו'.
אחדשת"ר וכו' ובדבר אשר בקשת ממני לברר בראובן שכתב לשמעון חדושי תורה ושמעון השיב לו כדרכה של תורה ועתה אמר לו ראובן לשמעון שלא ידפיס ממנו הד"ת וגם לא ידפיס החד"ת שהשיב לו לראובן ואם רצונו להדפיסם ידפיסם בהעלם שמו אם יש ביד ראובן לאסור עליו או שלא צריך לשמוע לו, ולפום ריהטא דבר זה גמ' מפורשת היא יומא דף ד' ע"ב ויקרא אל משה וגו' לא אמר ר' מוסיא (בשאילתות הגירסא אמר ר' מנסיא) בר בריה דר' מוסיא משמיה דר' מוסיא רבה מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר (ויקרא א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ופרש"י שהוא בבל יאמר וכו' ת"ל לאמור לא אמור הדברים אא"כ נותן לו רשות והמרש"א שם בח"א פי' כמשמעו דמדאיצטריך לאמר היינו שיאמר לאחרים שמעינן מינה דאם לא אומר לן כן שהוא בבל יאמר והרש"ש ציין שם דכוונת רש"י אהא דגמ' פסחים מ"ב ע"א בי רב אמרי לאמר לאו אמור ועיין תוס' שם ד"ה לאמר.
והסמ"ג לאוין ט' כתב גרסינן ביומא פ"ק (דף ד') אמר ר' מוסיא מניין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור ת"ל מאהל מועד לאמר לאו אמור בדברים הללו אלא א"כ נתן לו רשות ע"כ והוא כשיטת רש"י וכמ"ש הרש"ש שם ודלא כמהרש"א ועיין מג"א או"ח סי' קנ"ז בסופו, והריטב"א בחידושיו הוסיף ז"ל ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמעינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין הכל הדבור הוא בבל יאמר עד שיאמרו לו לאמר ע"כ, הוסיף לן הריטב"א ז"ל אפילו כולם שמעו הרי הוא בבל יאמר, והמאירי כתב וממה שנאמר שם לאמר כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם למדנו דרך ארץ למי שיאמר דבר לחבירו אע"פ שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר אא"כ אומר לו דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור והוא ענין אומרו ונאמן רוח מכסה דבר כלומר דבר אע"פ שאינו סוד והולך רכיל מגלה סוד אע"פ שנאמר לו בסוד ע"כ.
ולמדנו מזה דיש בזה מחלוקת הפוסקים דלהמפרשים שהוא בבל יאמר כרש"י וסמ"ג הרי הוא עובר בלאו וכמו שחשבו באמת הסמ"ג ז"ל ללאו מיוחד אבל המפרשים לפי פשוטו ליכא ביה לאו, ועיין תמורה דף ז' ע"ב ובש"מ שם בשלהי המס' אות ו' וז"ל תימה א"כ חייבי עשה הכתוב בהם לאמר להוי בלאו וי"ל דה"ק לא אמור כלומר אם יש לאו באותה פרשה אמור להם דקאי אכל מה דכתיב בפרשה ואי אין בהם לאו לאמר לא הוי לאו כו' כך נראה להר"ר אליעזר, והראב"ד ז"ל בפי' ת"כ וז"ל והשתא לדעת ר"י כל הפרשה האמורה בתורה לאמר וכתיב בה לאו הבא מכלל עשה הרי הוא לוקה עליו כלאו גמור עכ"ל משמע דס"ל דאיכא לאו ולוקה. ולפי פשוטו ליכא ביה לאו אלא למדה תורה דרך ארץ שלא לעשות כן וכמו שאמרו בגמ' להדיא וכלשון המאירי, ומעתה הרי הכא אפילו במקום שלא אמרו שלא לאמרו אלא שלא אמרו לאמרו אמרינן דאסור לאמרו עד שיאמרו לו לאמר כ"ש היכא שאמר בפי' שלא לאמרו ודאי דאסור לאמרו ולהריטב"א אפילו כולם שמעו אפ"ה אסור לאמרו, ובמשה מיירי בד"ת ואפ"ה דרשו דלא היה רשאי לאמרו אם לא שהתירו לו להדיא שמעינן מינה דהיכא דאמר ליה שלא לאמרו מה ששמע ממנו הרי הוא אסור להביאו בשמו ולאמרו.
איברא דהרי הכא הוא אינו מנגד באמת להתורה שידפיס בספרו או שיאמר לאחרים אלא שהוא מקפיד שלא יאמרו בשמו אלא ידפיסנו בהעלם שם ובהא כבר צ"ע אי יכול להכשילו מלהביא גאולה אמנם י"ל דהא דאומר דבר בשם אמרו אינו אלא אם אינו מצוה שלא לאמרו אבל אם מצוהו שלא לאמרו אזי איכא איסור וליכא בזה משום גאולה, ואדרבה איסור הוא.
וראיתי בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ע"ה שדן במי שהניח כתבי קודש ח"ת אם מותר לאחר להעתיק מהם ולהדפיסם שלא ברשות היורשים ובהשקפה ראשונה כתב דלא ידע הפרש בין אם שמע ממנו בע"פ חדושי תורה או שלמד אצלו מה שהוא שמותר ומצוה לפרסם ח"ת שלו בשם אמרו ואפילו לאלפי אלפים תלמידים ולמה יגרע אם ראה בכתובים, אך יש לחלק דכששמע ממנו בע"פ אם לא אמר בבל יאמר הרי לא הקפיד אם יאמר לאחרים ואם אמר לו בבל יאמר ודאי אסור לומר לאחרים דהתורה והחידוש דיליה הוא ויכול לומר לך רציתי להגיד אבל בלא אמר שלא יאמר מותר ללמוד לאחרים ואדרבה עושה מצוה משא"כ כשיש לו כתבים בלא ידיעת המחבר או יורשיו יש להסתפק ע"ש.
ולפום ריהטא יש להעיר מאחיתופל בשעה שכרה דוד השתין ועלה התהום לשטוף כל העולם ושאל דוד היש מי שיודע אם מותר לכתוב השם ולזרוק בתהום וקלל למי שיודע ואינו מגיד ואמרינן דאחיתופל ידע מק"ו ונתקיימה בו קללתו ונחנק אע"פ שאמר נראה לכאורה דחדושי תורה דהנוגע להלכה ע"כ צריך לאמרו דאל"כ אמאי קלל דוד למי שידע וכי מחויב מי שיודע להגיד תורתו לאחרים וקצת י"ל דפק"נ היה, ועכ"פ תורה ששמע שנוגע להלכה ואמר לו בבל יאמר צע"ג אם בא הלכה לידו ונשאל כדת מה לעשות והוא שמע מגדול אחד או ממי שהוא הלכה זו אלא שאמר בבל יאמר או אינו מחוייב לאמור וכ"ש לאפרושי מאיסורא ולפענ"ד פשוט דצריך לאמרו.
עוד נראה מדברי המרדכי הביאו רמ"א חו"מ סי' רצ"ב דבמפקיד ספרים אצל ת"ח מותר לקרות ולהעתיק מהן וכתב הש"ך דהטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב ד"ת ומעתיקן (ובתוספתא פ"ו דב"ק המתגנב מאחר ושונה פרקו זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו סוף שמתמנה פרנס על הציבור) וכתב הש"ך דהמרדכי תרתי קאמר דבקורא בספרים ודאי אדעתא דהכי נתנו לו אך להעתיק ודאי לא הפקיד אדעתא דהכי ומסתמא מקפיד ומ"מ מותר להעתיק משום לא יבוזו כעין שכ' בתשו' הרא"ש, הובא ברמ"א שם במקום ביטול תורה כופין ב"ד ע"ש וא"כ ודאי דבמקום ששייך ביה ביטול תורה לא חיישינן ליה, ובזה נראה לפענ"ד להביא ראי' מהלל הזקן שלא היה לו פרוטה ליכנס לבהמ"ד ועלה ע"ג ארובה ללמוד וכסהו השלג וכו' ולכאורה האיך עשה הלל כן כיון דמי שלא נתן פרוטה ליכנס לביה"מ לא התירו לו ליכנס וא"כ הוה כמו שאסרו לאחרים שלא ישמעו כל שלא שלמו שכר הכנסה וא"כ האיך עבר אבל לפי התוספתא הנ"ל אתי שפיר דבמקום ששייך ביטול תורה לא חיישינן ליה וא"כ ראיה לדברי המרדכי הנ"ל.
ובזה יש לי לומר דבר נאה מה שדייקו האחרונים בלשון הגמ' שם שעלו ומצאו אותו תחת השלג והוציאוהו מצונן וחללו עליו את השבת ואמרו כדאי הוא זה לחלל עליו את השבת ותמהו האחרונים הא אנן קיי"ל דכל פק"נ דוחה שבת ומאי זה דוקא זה הוא כדאי ולהנ"ל י"ל לפמ"ש המהרש"ק בחכמת שלמה א"ח סי' רפ"ב דלא התירו לחלל שבת בפק"נ שגרם לעצמו הפק"נ או הסכנה אלא שבא ממילא ובחידושי הארכתי הרבה לדחות דברי החכ"ש והבאתי ראי' מהמפליג בספינה לשיטת הרז"ה ז"ל דאפילו ודאי שיצטרך לחלל שבת משום סכנה והסכנה בא לו בפשיעתו מ"מ מחלל ועוד ראיות ברורות בס"ד ולהנ"ל י"ל לדברי החכ"ש דהיכי דבא הסכנה בפשיעתו אסור לחלל עליו את השבת והכא הרי בפשיעה בא לו שהרי הלל עלה בעצמו וגם כי צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, אבל י"ל דהיה עסוק כ"כ בגירסא שלא היה מרגיש הצינים פחים אבל אכתי פשיעה איכא הכא שהרי לכתחלה היה אסור לו לעלות שהרי לא שילם דמי הכנסה וא"כ אסור לו לשמוע והיה בכלל גנב והיה אסור ליה לכתחלה לעלות לשמוע דברי תורה וא"כ הו"ל גורם לעצמו הסכנה ולא יחללו עליו את השבת ולכן אמרו כדאי הוא זה לחלל עליו את השבת דבאמת ליכא בזה איסורא דאל תבוז לגנב וגו' וא"כ היה לכאורה קצת ראי' לשיטת החכ"ש אבל כד דייקינן אדרבה מכאן ראי' נגד החכ"ש שהרי הם חללו עליו שבת אף שלא ידעו שהוא הלל וחשבו שסתם מי שהוא עלה שם, ואפילו אין סתירא מ"מ אין ראי', וכרגע נפל מילתא בלבאי דעכ"פ כל חולה מסוכן הבא לו מחמת צינה להחכ"ש יאסר לחלל עליו השבת דהי אמרו צינים פחים בדרך עקש א"כ לעולם הסכנה בפשיעתו בא וי"ל. עוד יש להעיר מגמ' ע"ז דף כ"ח ע"א ברבי יוחנן דאישתבע לה להאי מטרוניתא שלא לגלות ולמחר נפק דרשה בפירקא ודחק ליישב דלא נשבע רק לאלקא דישראל אבל לעמו ישראל מגלינא ולכאורה כיון דאמר לי' סתם שלא לגלות האיך הי' רשאי לגלות וע"כ כיון דצריך לרבים א"א שלא לגלות וי"ל דסכנה שאני וגם שהיתה עכו"ם וק"ל.
ונחזור לדידן כיון שהעלינו דאם אינו רוצה ללמדו מותר לגנוב ממנו וללמוד כ"ש דלא יוכל למנעו שלא ילמד לאחרים היכא שכבר כתב לו והוא דבר הנוגע להלכה ולמעשה, ומכאן נמי ראיה למי שמלמד תלמידים ומקבל שכר מכל אחד וישב אחד ולמד ג"כ בלי שכר דאין זה גניבה אף שהמלמד אם יכול להוציאו ולא ללמוד עמו עושה כן.
אלא דכל זה לענין להדפיס החידושי תורה שכתב לו ראובן אבל להדפיס מה שהשיב לו ראובן לית מאן דפליג בזה דאין זה יכול לאסור לאחר דבר שאינו שלו והאיך יאסור ראובן על שמעון תורתו של שמעון אמנם זה לא קשה דהנה הוא באמת אינו אומר לו שלא ידפיס דבריו אלא שלא יכתוב שהשיב דברים אלו לראובן אלא יכתוב סתם שאלה זו השיב לפלוני בלי הזכרת שם וזה כבר ודאי צריך לפנים, והנה הא דאמר לו שלא להדפיס שמו יש לומר מפני כמה טעמים או שאינו רוצה שיראו אחרים שהוא הוא השואל אצל שמעון ונמצא ששמעון גדול ממנו ואינו לפי כבודו בזה אף דבאמת אין זה בושה כי כבר אמרו ז"ל מכל מלמדי השכלתי אפילו גדול מקטן מ"מ הוא מתבייש גם שהמשיב יסתור דבריו או מפני שהוא בכלל הצנע לכת ומיראי הוראה וחושש שמא יבאו אחרים ויסמכו עליו ועוד טעמים.
והנה במשנה אמרו מזכירין דברי יחיד כיון דאין הלכה כמותו שאם יבא ויאמר כך שמעתי יאמרו לו דברי פלוני הוא ויחידאה הוא נראה דצריך להזכיר דברי יחיד ולהזכירו בשמו כדי שאם יבא ויאמר כך שמעתי יאמרו דברי פלוני הוא, ולאידך גיסא אמרו ז"ל הרוצה שיתקבלו דבריו יתלה באילן גדול ולפעמים שמביא המשיב דעת השואל והבאים אחריהם רואים דברי השואל יותר מדברי המשיב אף שהשיב עליו ואם ידעו שהוא אדם גדול יסמכו עליו אבל אם לא ידעו מי הוא שיעלם את שמו לא יסמכו עליו ונמצא שהוא נוגע לענין הלכה ג"כ, דכשידעו שהשואל היה אדם גדול והכירו בו בשמו או בספריו יפסקו כוותיה ובהעלם שמו יתעלם הלכה זו וזה כבר נוגע בלהסיר מכשול, וראיה לזו מלשון הראב"ד בהשגות בהקדמת הרמב"ם ז"ל וז"ל אמר אברהם סבר לתקן ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחר ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעה אחרת היה חוזר בו עכ"ד ע"ש הרי שהתמרמר על רבינו הרמב"ם ז"ל על שלא הזכיר שם החכמים שהביא בספרו ודעותיהם כי אף שלו נראה דעה זו אולי לאחרים אדרבה יראה להם דעת החולקים ונוגע זה בענין איסור והיתר. ודאי הכא דחזר ביה השואל ליכא לשאולי כיון דחזר בו א"כ לא צריך לכתוב, אלא היכא דלא חזר בו ודאי היה לן להביא ממי יצאו דברים האלה.
ובירושלמי שקלים אמרו כל האומר דבר בשם מי שלא אמרו אינו אלא שעי"ז גורם טעות בדין שאחד בר סמכא ואחד אינו בר סמכא כדאמר גבי רב ששת דהיה גברא פטיחא ולא היה בקי בבעל השמועה וקצ"ע מהא דאמרו הרוצה שיתקבלו דבריו יתלה באילן גדול ועיין מהר"ם שי"ק יו"ד סי' קנ"ו במי שגנב דברי תורה שחידש ת"ח אחד והוא כתבו על שמו ודו"ק.
ואי משום דהמביא שמו אינו מן הכבוד לו לא ידעתי למה ועיין משנה עדיות פ"א מ"ג הלל אומר מלא הין פוסלין המקוה ושמאי אומר תשעה קבין וח"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא וכו' עד שבאו שני גרדיים משער האשפתות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ועיין רע"ב ותוי"ט שם ולא היה זה לפחיתת הכבוד להני תנאי מלאכי מעלה ואדרבה הביאו שמותיהם וגם בכל מקומות בש"ס הביאו דברי הלכה כמותו והחולק בשמו וכמה פעמים דייקו חכמים שמועה זו כמאן הוא והעלו כמאן כר' פלוני ויחידאה הוא ואין הלכה כמותו ולא חששו דילמא לא רצה שיפרסמו את שמו על הלכה זו כיון שאין הלכה כמותו גם כי האומר שמעתתא אפילו מפי שאין הלכה כמותו שפתותיו דובבות בקבר.
ובגמ' פסחים ק"ד ע"ב עולא איקלע לפומבדיתא אמר ליה רב יהודה לרב יצחק בריה זיל אמטיה לי כלכלי דפרי וחזי היכי אבדיל לא אזל שדר ליה לאביי כי אתא אביי א"ל היכי אמר א"ל ברוך המבדיל בין קודש לחול אמר ותו לא אתא לקמיה דאבוה א"ל היכי אמר אמר ליה אנא לא אזלי אנא שדרתיה לאביי ואמר לי המבדיל בין קודש לחול א"ל רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה דלא תימא שמעתא מפומיה פרשב"ם כעס עליו על שלא הלך בעצמו דלא תיגמר שמעתיה מפומי דרב יצחק אלא מפומיה דאביי ואמרינן ביבמות (דף צ"ז) כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר ע"ש. נראה עכ"פ דדבר גדול הוא מאד שיאמרו שמעתיה מפומיה ואין בזה שום פחיתת הכבוד אלא אדרבה מי שאינו רוצה הוא ענין של גאות ח"ו אבל הכל תלוי בזה לפי מה שהוא ובעי כוונה ואף שמכל הני טעמא נלפענ"ד דהיה צריך להזכיר שם השואל היכי שהביא ממנו דבריו ומפלפל עליו ומטעמים שהבאתי לעיל בשם הראב"ד וגם מטעמים אחרים כולם שוים לטובה מ"מ אם התנה בפי' שאינו רוצה שיזכיר את שמו בכל אופן שב ואל תעשה עדיף.
[שוב העיר לי ידי"נ הרב הגאון מוהר"י טרויבע שליט"א מדברי הח"ס הובא בחי' מהר"ץ חיות בדף ר"ו ע"ב שהביא שם מכתב הגה"ק הח"ס ז"ל ע"ש דבריו הנפלאים מלא קדושה וצדקות].
דברי ידידו ש"ב המברכו בברכת התורה ללומדיה המכבדו ומוקירו כערכו הרם והנישא בלב ונפש.
מנשה הקטן
-------
דיינים:
הרב וידר חיים משולם
תקציר:
אדם העתיק ספר שיש עליו זכויות יוצרים האם ניתן למנוע ממנו שימוש או מכירת הספר?
פסק הדין:
מאריך להוכיח שאין כאן איסור גזל במובן הפשוט. אלא שאסור למעתיק לייחס את הדברים עצמו. וכן אם לא מפסיד את חיותו של היוצר אין כאן איסור למכור.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ו' תשרי תשס"ו
הדפיס ספר מתוך ספר שזכויותיו שמורות וכתב שם בספר שהזכויות שמורות, לפי חוקי העמים וחוקי עם ישראל, ורשאי אדם לאסור את שאינו שלו דהוה גזל גמור אם לוקח ומשתמש בספר זה לשום צורך שבעולם, מה הדין האם רשאי למנוע מהאדם להדפיס ספר או אינו רשאי?
הנה נושא זה הוא נושא ארוך מאוד ודנו בזה כל גדולי האחרונים וידוע הוא מה שפרצה מחלוקת גדולה בענין דפוס וילנא ודפוס סלאוויטה, יעויין בספרים שדנו בזה בתקופתם, ואנו נדון בזה בתחילת הדברים ולסיים את הדברים יארכו הדברים מאוד.
יש לדון ראשית העיקר הזכויות דאדם מונע מחבירו מלהשתמש בספר שהדפיס ומכרו לגמרי, האם הוא יכול או לא.
א) גניבת דברי תורה אם הוא גנב?
איתא בתוספתא ב״ק פרק ז׳:
"ה״ג שבעה גנבין הן, הראשון שבכולן גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו וכו' ומנין הז' גנבים כתב המנחת ביכורים הוא א' גונב דעת הבריות ב' גונב איסורי הנאה ג' גונב את השטרות שמשלם את הקרן, ד' את הבהמה והכלים והפירות שלשלם כפל ה׳ שור ושה אם מכרם או טבחם משלם ארבעה וחמשה, ו' הגונב את בן חורין ומכרו שנידון עליו בנפשו ז׳ המתגנב מאחר חבירו והולך ושונה את פרקו", ע״כ.
ובחזון יחזקאל הביא דבריו.
ולכאורה יש לתמוה בזה, דלפי המבואר בתוספתא שיש שבעה סוגי גניבה ואם כן להרמב״ם שמסדר את כל הלכות גניבה וכלל בתוך הלכותיו את הגונב נפש את משקלות, ולמרות שהם סוג אחר של גניבה בכ״ז לא כתב את הגנב הראשון שכתוב בתוספתא הראשון שבכולן הוא גונב דעת הבריות, וכן את האחרון שבכולם דהיינו המתגנב אחר חבר והולך ושונה את פרקו, לא הוזכר בכלל ברמב״ם ולמה לא הזכיר את כל הנך בתוך הלכות גניבה, ומהאי טעמא נראה דהשוקל משקלות איננו בכלל גניבת דעת אלא הוא גניבה ממש, ומה שכתב במנחת ביכורים לומר דשוקל משקלות לא נמנה בתוך הז' גנבים לכאורה לא נראה כן, אלא שוקל משקלות הוא סוג של גניבה, וכמו שכתב הרמב״ם לקמן פרק ז׳ ואת הטובח והמוכר נראה שלא נמנה בפני עצמו, משום דהחיוב של טביחה ומכירה הוא חיוב שלש גניבה והשנה בחטא מחייב אותו עוד חיוב של ד׳ וה׳ אבל יסוד הדין הוא חיוב של כפל על הגניבה, אבל השוקל משקלות נמנה בפני עצמו ולא נכלל בתוך דין גניבת דעת, אבל זה גופא צריך עיון למה לא מנה הרמב״ם את גניבת דעת גם בתוך הלכות גניבה.
ב) משום גניבת דעת
ונראה דתליא ביסוד הדין של גניבת דעת מהו, דהנה לשון הרמב״ם פרק ב' מהלכות דעות הלכה ו' אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופתוי ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת הגוי כיצד וכו' אפילו מילה אחת של פתוי ושל גניבה הדעת אסורה אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות, עכ״ל, הנה מכל לשונו מבואר דיסוד הדין של גניבת דעת איננו מחסורו של השני, אלא הוא מדין דעות נכונות שצריך לאדם עצמו להיות שפת אמת ורוח נכון ולב טהור, והוא ענין של מידות טובות, אמנם נראה שמרש״י בחולין צ״ד. מבואר דיסוד הדין הוא כעין גניבה, כי כתב שם בד״ה ולא יפתח, לא יפתחנה לאוחר הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם סבר זה הפסד גדול נפסד ע״י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנווני שימכרנה לו עכ״ל, הרי שכתב דיסוד הדין של גניבת דעת הוא שמחזיק לו ובה שלא מגיעה לו, וזהו ממש כעין גניבה ולא רק ענין של מידות טובות, ושמא גם רש״י מודה אלא שה״מעשה״ גניבה, הוא בזה שגורם שמחזיק לו טובה בחינם.
ולפי זה נראה דמשום זה לא כתב הרמב״ם להאי גניבה בהלכות גניבה משום דהכא איירי מהלכות גניבה שיסוד האיסור הוא במה שמחסיר לחבירו, ולא במה שעושה הגנב מעשה גניבה, והלכך משקלות וכל הנך הם משום מחסורו של החבר להכי כתבו בהלכות גניבה וכן דינא דגניבת נפשות יסוד דינו הוא במה שמחסיר את חבירו, אבל גניבת דעת הוא מהלכות דעות ומדות והזכירו בהלכות דעות.
ולפי זה האי גניבה ששונה פרקו של חבירו לא הזכירו בהלכות גניבה משום שאין כאן גניבה להחסיר את חבירו אלא הוא רק משום גניבת דעת ונכלל בתוך כל דיני גניבת דעת, אבל לכאורה לא נראה כן, דהרי לפי זה הגניבה היא כלפי אלו שאמר להם את פרקו של חבירו ולא מחמת חבירו דהרי זהו גניבת הדעת של אחרים דאומר פרקו שאינו שלו, אבל מלשון התוספתא ודאי משמע דיסוד האיסור הוא משום שגונב את חבירו ששנה פרק, כמו שכתוב בתוספתא דהיה מתגנב מאחורי חבירו, וכו' משמע דזהו הגניבה ולא מה שגונב דעתן של בריות, וגם ממה שלא כללו את הדין של מתגנב מאחורי חבירו בהדי הגנב הראשון משמע דאינו רק גונב דעת, אלא הוא יותר מזה דהוא חשיב כגונב את חבירו, ונראה בפשטות דהוא גניבה חדשה, דהולך ומתכבד בדבריו של השני ונעשה פרנס על ידי זה, זהו חשיב כגניבת חבירו, וכל זה נתחדש בפסוקים במשלי ו' כמו דיליף שם התוספתא, ואם כן הוה להרמב״ם להביא האי דינא, כיון שהוא איננו מחמת גניבת דעת גרידא, וביותר שלשון התוספתא וישלם על כל מה שבידו, משמע דצריך לשלם על זה, ואם כן זהו ודאי משום הפסדו של השני, אלא שבמרדכי סוף פרק המפקיד על מי שהפקידו אצלו ספר וכתב דמותר להעתיק משום מה שכתוב בילקוט במשלי אל יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן, ולפי מש״פ בש״ך סימן רצ״ב את דברי המרדכי, שכוונתו לומר דמשום זה אפילו אם בעל הספק מקפיד עליו מותר להעתיק ממנו משום מה שכתוב לא יבוזו לגנב, עיין שם בסמ״ע סקמ״ה ובש״ך בסקל״ה, ואם כן מבואר דמהאי קרא ילפינן להיתרא ולא לאיסורא, ואם כן ז' גנבים הם היינו שהוא גנב אבל גנב שמותר בו, ולפי זה יש לומר דלא איירי כלל שאומר דברי תורה בשם עצמו אלא שחבירו יודע פרק ואינו פרק של חבירו ולא דברי תורה של חבירו, רק שהוא קיבל כך מרבו, והוא לא קיבל ואיננו רוצה ללמד את חבירו והוא הולך מאחוריו ושומע הוא גנב, אבל הוא גנב שמותר לנהוג בכך, ולהכי לא מוזכר ברמב״ם האי מילתא משום דהוא מותר, ואכתי ק״ק דהוה ליה להזכירו כדי להתיר האי מילתא.
יסוד גניבה שבכ״מ הוא המעשה גניבה
ובאמת גם איסור גניבה אינו רק חסרונו של השני אלא הוא ה״מעשה גניבה״, וראיה לזה הביא מרן הגר״ח זצוקלה״ה בחי׳ הגר״ח ב״ק הנדמ״ח סי׳ ק״י, דמדפסק הרמב״ם בפרק א׳ הלכה ב׳ דאפילו על חצי שיעור יש איסור גניבה, ואם נימא דהאיסור הוא חסרונו של השני בלבד, ודאי דלא שייך בזה חצי שיעור דהרי חצי פרוטה איננו ממון כלל, ולא הוה כלל חסרון, אלא ודאי דהאיסור איננו חסרונו של השני אלא מעשה הגניבה, ולהכי שייך בו גם חצי שיעור, ולכאורה ראיה ד״המעשה״ הוא יסוד האיסור, הוא מה דאמרינן דחיוב כפל מבואר בתוספתא ב״ק הנ״ל, דהוא משום דעושה גניבה במסתור שכאילו עין של מעלה אינה רואה, וזהו יסוד ה״חיוב כפל״, ולכאורה לפי״ז כפל הוא איננו על החסרון אלא מה שרואה עין של מעלה וכו׳ ומזה מוכח דכל יסוד הדין גניבה הוא מעשה הגניבה ולא רק חסרונו של השני ולכן חמירא ״מעשה הגניבה״, כאשר עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה, אבל אם היה חסרונו של השני יסוד האיסור אם יש בתוך מעשהו סיבה לקנוס אבל איננה שייכת להאיסור עצמו.
ועכ״פ עדיין נידון זה של התוספתא צריך מובן למה לא מוזכר להדיא ברמב״ם ובשו״ע, וראיתי שבחסדי דוד פירש את התוספתא בדרך אחר לגמרי, דהמתגנב אחר חבירו שהלך וגנב ממנו בלא ידיעה והולך זה ושונה פרקו אע״פ שנקרא גנב שהרי גנב מרבו בלא ידיעתו שהוא היה רוצה למנוע בר שפיר קעביד וזוכה לעצמו וסופו שיתמנה פרנס כלומר חכם על הצבור ומזכה את הרבים, ולא ילמוד מההוא חבר שלא רצה ללמדו, אלא ישלם שבעתים את כל הון ביתו שהרי אינו מפסיד במה שמלמד דמש״ה נקרא לקח טוב כמדליק נר מנר ואין אורו חזר כלום, עכתו״ד, ועיין שם שכתב דז' גנבים הוא לא כולל את המתגנב אחרי חבירו, דבזה אע״פ שנקרא גנב זוכה בעצמו, עיי״ש בדבריו.
ג) הדפסה ללא רשות
ועכ״פ מבואר דיש לו שם גנב לגונב דברי תורה ומ״מ זוכה הוא ומשמע דמותר, והנה רבו הפוסקים שדנו בנידון של זכויות הדפסה וכדו' אם יש בהם איסור להדפיס בלא רשות, כי אחרי שהדפיס והקנה את הספר לכל הקונה אף שכתב דאינו מרשה להדפיס את הספר מאיזה דין ממון יכול לאסור את הספר הרי אינו ממון שלו וללא דין ממון לכאורה אינו יכול לאסור הדפס הספר, ובפשטות כל יסוד האיסור בזה הוא כעין דין השגת גבול, וכמבואר בשו״ע בסימן קנ״ו סעיף ה' דגר מדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו עיין שם בכל פרטי הדינים ומקור הדין הא מהסוגיא דב״ב דף כ״א: והאי דינא הוא תקנת חכמים של השגת גבול, ודין זה מר מאוד עיין בסימן רל״ז ויש מי שכתב שהוא חרם ר״ג שלא להסיג גבול בשכירות בתים, ועיין בשו״ת כתב סופר חו״מ סי' כ' מש״כ באיזה דברים גזר רבינו גרשום חרם, אם רק בשכירות, ויתכן שהוא בכל ענין שיש בו פסקת לחיותאי, ובפת״ש סימן רל״ז סק״ד בשם חת״ס סי' ק״ד שיש לחוש לנפשו שיפה כתבו הבד״צ בלשונם לשון איסור והיתר שיחוש לנפשו מחומרת חר״ג ונעשה זאת והנצל עיי״ש ובסו״ד רק ד' יתן בלבו לשוב וירחמהו ויתהפך חרם לרחם עכ״ד, ואם כן יש לדון גם בכאן משום משיג גבול, ודין זה של השגת גבול איתא במכות סו״פ אלו הן הלוקין דהוא מדכתיב לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו, ובחו״י סימן מ״ב כתב דלכאורה מוכח דהוא רק מידת חסידות כמו כל הנך דברים דמייתי התם, אבל החת״ס בשו״ת סימן קי״ח תמה עליו דמוכח ברש״י ב״מ ע״א להיפך בד״ה יורד עמו לחייו וגם ממקומו נמי מוכרע שאלו הי״א דחשיב בפרק אלו הן הלוקין הם החמורים שבתרי״ג וחילק שם בין אם מסיג גבול של חבירו לגמרי או לא, אבל אם מדחהו שא״א שיקצבו שניהם זהו יורד לאומנת חבירו ממש ועל זה אמרו שהוא מכלל מה שהעמיד דוד כל התורה עליהם ומה איירי רש״י בב״מ הנ״ל, עתו״ד והובאו דבריו בפת״ש סימן קנ״ו סק״ג, או יתכן שיהיה על זה מה דאיתא דרשאין בעלי אומניו להסיע על קיצתן, כמבואר בסוגיא דב״ב דף ט. והאחרונים האריכו בענין זה, וטפי מסתבר דהוא מדין הסגת גבול, דהרי לא עשו תנאי כל העוסקין בזה כדי שיהיה בזה דין שרשאין להסיע על קיצתן ויסוד הדין של רשאין להסיע על קיצתן מבואר בשו״ת מהר״ם אלשיך דהוא מהלכות בית דין דהציבור יש להם דין בית דין ויש להאריך בזה ואכ״מ, עכ״פ מהלכות זכות ממון לכאורה לא שייך שיהיה בזה לתא דאיסורא, אמנם מה דשייך לומר אם נימא דמבואר כאן בתוספתא דיש גזילה על דברי תורה, וחשיב גנב על דברי תורה לכאורה אולי מבואר דאסור למיעבד הכי, (וזה כמובן שלא כמו שכתב בחס"ד הנ"ל) אם כי אין בזה איסור תורה יש לומר דמ״מ איסור מדברי קבלה על ידי דין של לא תבוז לגנב וגו׳ דהיינו דיש שם גנב למי שגונב דברי תורה, אבל בפשטות הגניבה איננה על שיש לו זכות כעין זכות ממון אלא דהכבוד שמתכבד מכח הדברי תורה הללו הוא דיליה, וכמבואר בתוספתא שם דהולך ונעשה פרנס על הציבור, דהיינו דזהו יסוד הגניבה, אבל לא כתוב שאם אומר דברים משמו ולא מתכבד בזה לעצמו כלל אם יש בהו גניבה ובפשטות בזה אין גניבה, ומלבד זאת הרי הדין לדעת הש״ך סימן רצ״ב נאמר להיתרא וכמו שהבאנו ולומר דאפשר אף להשתמש בספר שלו אף שיש בו חשש קלקול משום אל תבוז, וכמובן הדבר צריך עיון וכי התירו כאן איסורים דהרי יש איסור להשתמש בספר ללא רשות ואמאי שרי, וצ״ע, אבל אף אם נימא דהוא היתר מדברי קבלה להשתמש בספרים לצורך למוד תורה, אם כן הוא היתרא בשביל להשתמש בספרים, משום דהתם יש בו גזל ממש אי לא מרשה להשתמש אמנם לשון התוספתא הרי מורה שמתגנב אחרי חבירו ללמוד ממנו, ומשמע דהוא אזיל על ללמוד מחבירו ועל זה נאמר דאל תבוז לגנב, דללמוד תורה מחבירו הוא איסור ועל הא נאמר אל תבוז לגנב, ושם איננו איסור של גניבה ממש בכלל, ומהיכא נפק״ל שיהיה מותר להשתמש בספר שנתן לו המפקיד דבזה הוא איסור ממש של גניבה, וזה תימה רבתא על הש״ך ודברי המרדכי אמורים לא מכח התוספתא אלא מדברי הילקוט משלי, ושמא כוונת הש״ך לומר דכזאת כתוב בתוספתא על דבר זה אבל מ״מ שם כתב על השומע ממנו בע״פ, אבל נראה פשוט שכל האיסור הוא משום שמתכבד בזה בדברי תורה שאינם שלו, ועל זה הוא נקרא גנב, אבל להחשב כגנב כאשר הוא אומר בשמו לזה אין שום מקור וממילא הדרינן לדידן דאין בו שום איסור גניבה ממש אלא רק מה שמתכבד בדבר שאינם שלו, ונמצא דאם משתמש בהם לעצמו אין בו איסור בכלל, ועוד דהיה מקום לומר דכל מה שנתחדש בו שם גניבה הוא על דברי תורה דתורה דיליה הוא אבל בשאר דברים לא מצינו אם כן מי שכתב איזה דברים או סיפורים וכדו׳ פרי דמיונו אף שהציאם ועמל עליהם מלבד האיסור של הסגת גבול כי מפסיד לו בזה אין איסור על הקריאה עצמה ואין יכול לומר לחבירו שלא מרשה לקרא את סיפוריו וחלומותיו, כיון שאין לו שום בעלות ממונית ומלבד זאת אין שום איסור ועל כן כל מיני קלטות או תוכנות וכדו' אם לא ששייר לעצמו זכות בזה ואינו מרשה להעתיק מזה אין בזה שום איסור, אם לא כשעוסק בזה וגובה ממון בשביל זה דהרי איננו עושה איסור, אבל כשיקח מספר ומתכבד בזה בזה יתכן שנקרא גנב ממש דהרי כמבואר בתוספתא הוא חשיב גנב, אבל כמו שכתבנו דוקא במתכבד בזה והאיסור בזה הוא גם מהאי קרא גופא אבל איננו לומר דחשיב גניבה ממש אלא מדברי קבלה ילפינן דיש לזה שם גנב, והלכך הלוקח מה שחיבר אחר ואיננו מסכים שישתמשו בזה להתכבד בזה בזה יתכן דיש מקום לאסור ולהחשיבו גניבה מדברי קבלה, אבל כמו שכתבנו הרי לא מצינו בזה לא בשו״ע ולא ברמב״ם ומשמע דלא פסקינן הכי וצ״ע למה אבל כך לכאורה מוכח, ושמא כמו שנתבאר משום דכאשר לא אומר את שם המחבר הרי זה גניבת דעת, אם כי יש בו חומרא של איסור משום שגונב את כבודו שמגיע לשני אבל מכיון דיש בו כבר גניבת דעת הוא אסור בלא״ה ואכתי צ״ב.
אמנם ראיתי שמביאים חבל גדול של פוסקים במשיב דבר חלק א' סימן כ״ד דכיון שמחדש חשיב שלו, בתשובות מהר״ם שיק דאינו גזלן, ורק גינבת דעת וזה כמו שנתבאר, ובספר בני יששכר בספרו דרך פקודיך דהמקבל דברי תורה מחבירו ואומרה בשם עצמו הוא גניבת נפש עיי״ש בלא תעשה של לא תגנוב נפש, וכל זה הוא רק כאשר איננו אומר בשם המחבר אבל כשאומר בשם המחבר אין שום לתא איסורא, באגרות משה ח״ד סימן מ' אות י״ט כתב דאין רשות, ועיין שם בדברו שלא כתב דיש בזה איסור של גזל ממש אלא הוא איירי כגון שהרב לא רוצה שיפרסמו את מה שדיבר ובזה יכול לאסור על האחרים וטעמו דשמא יראה ויתבייש או משום דהטריחהו רק באופן שרוצה ואם לא יעשו כרצונו הרי נמצא שהם גזלו שהטריחו אותו שלא כדין, ומשו״ת בית יצחק הביאו סימן ח״ב י״ד ע״ה, דאם אומר שאינו מסכים שיאמר דברים בשמו ואיסור לומר לאחרים דהתורה והחידוש דיליה הוא ויכול לומר לך רציתי להגיד אבל בלא אמר שלא יאמר מותר ללמד לאחרים ואדרבה עושה מצוה בזה, וכל האיסורים שבזה נראה דהוא משום האומר דבר בשם אומרו ומאותו לתא, או משום כבוד תורתו, אבל אינו שייכות ממון והביא כל זה בספר חדש שיצא לאור על ענינים אלו ספר ״עמק המשפט״, וראיתי שהאריך אבל לא מצאתי שם שביאר איזה סברא לומר דיש בזה בעלות הרי אין ממון רק מצטט לשונות של ממון בכמה מקומות שהמסכימים כתבו כן וכוונתם פשוט שנתנו לזה תוקף של גזל וכמו גזל אבל ודאי דלא מיסוד האיסור גזל אלא משום הסגת גבול ולזה חשיב כמו גזל, וכמו שהביא מפורשות מכמה מקומות, ולא עברתי על כל ספרו, אבל במחכ״ת, רק סיכם בתחילה דצריך להחמיר בדבר שהוא בעצמו ציין שרוב גדולי הדורות ממש לא הסכימו לומר דשייך בזה לתא דממון, ואם כותב בפתיחה שמי שמחמיר ביו״ד ואו״ח צריך להחמיר גם בזה, היה לו להאריך להסביר סברא כי הרי מסברא פשוטה אין שום מקום להחמיר בזה אם לא כמו שכתבתי דיש מקום לומר דהתחדש במקרא בדברי קבלה איסור במשלי ו' חדש של גונב דברי חכמה שחידש, ויש לקצר במובאות ובצידודים בדבריהם ולהאריך ביסוד הסברות, ושמא בתוך הדברים ישנם סברות.
וראיתי שכתב בשם מרן הגרי״ש אלישיב דהוא חשיב כמו גזל ממש, וכן הביא הרב אפרתי שליט״א שם בהסכמתו שם בשמו של הרב אלישיב דאסור להעתיק מקלטת אפילו לצורך פרטי ולפי מש״כ לא מצאתי בזה מקום להחמיר, וכן הביא בשם הגר״ש וואזנר שליט״א אבל לא הבנתי דבריהם ומה שייך בזה איסור גזל, וצ״ע.
ומשום מסייע בידי עוברי עבירה לכאורה יש לאסור כל הנך, אלא דהרי מבואר בכל הפוסקים וברמב״ם פרק ו׳ מהלכות גניבה והארכנו בענין זה ב״באר חיים״ לקמן שם, והוא בגמרא להדיא דף קי״ט: דמותר לקנות דבר גנוב אחר שנעשה שינוי, ונפסק בשו״ע סי' שנ״ח סעיף י״א, וקשה הרי יש בזה משום מסייע וצריך לומר דמכיון דהוא צריך לעשות מעשה שינוי ולא מהני רק מה שלוקח לא שייך בזה מסייע בידי עוברי עבירה, ולפי זה לא שייך מסייע אם צריך לעבוד כל הזמן ולא לגנוב ולמכור בקלות אם כן היה מקום להתיר בזה אם עושה זאת אף שלוקח מקלטות דשיירו בהם זכות העתקה, אבל לכאורה הדבר תלוי בכל דבר ונידונו אם הגניבה בקלות והעתקה מכח זה היא איננה צריכה מעשה מיוחד לכאורה שייך בו איסור של מסייע, והדברים צריכים עיון.
ד) יש לדון אם נשתמש בדיעבד והדפיס ספרים מספר שהיה זכויותיו שמורות לאחר.
א. האם יצטרך לשלם לו או שיוכל למנוע ממנו להפיץ את הספר?
ב. אם בדיעבד הפיץ את הספר האם יוכל לתבוע חלק מהרווחים משום שנשתמש בדבר שאינו שלו?
לפי משנ״ת דאין אדם יכול למנוע מחבירו מלהשתמש בספר שלו, כי אין כאן שום ממון שהוא שייך לו, וכל הדין הוא רק מצד מה שאפשר שנקרא גנב מדברי קבלה, אבל ודאי דאינו רכוש שיוכל בעקבות זה לומר דהוא נהנה ממנו, וממילא לכאורה אין כאן רק השגת גבול בעלמא, ופשוט דבהשגת גבול אם מכר כבר אינו יכול לדרוש תשלום כל שהו, וכל הדין המבואר בסימן קנ״ו ובסוגיא דב״ב כ״א: הוא הכל משום פסקית לחיותאי, והוה היזק בעלמא אבל בדיעבד ודאי פטור, דהרי לכל היותר הוא חשיב כמבטל כיסו של חבירו שמבואר בירושלמי דפטור, כמוש״כ הראשונים ב״ק דף כ״א כמובא שם בנימו״י עיי״ש, ואף לשיטת הרי״ף שחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה דחייב, היינו רק משום שהוא נכנס לחצר חבירו ומשתמש בה וחשיב כמו שמחסר, וחשיב כלקח ממון שאינו שלו, כמו ש״כ הסמ״ע סימן שס״ג סקי״ז דכיון דזה דר בו ואכל את כספו, ואע״ג דלא נהנה מ״מ אכלו משא״כ בגזל מחבירו ולא דר בו דלא אכלה, דהיינו כגון שמנע מחבירו מלהכנס לרשותו ודאי דלא יהיה בזה שום חיוב, ועיי״ש בקצוה״ח סק״ג בשיטת הרמ״ה, אבל עכ״פ כל זה איננו נוגע לדין של חנות שמקים ליד חנות דפשיטא דאין שום לתא דחיובא.
האמנם שברמ״א סימן קנ״ו סעיף ה':
"ישראל שעושה מלאכה אצל עכו״ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו, מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו".
ובביאור הגר״א שם כמוש״כ נכסי עכו״ם כהפקר ועיי״ש ברשב״ם שמקרי רשע ובקידושין פרק האומר תנא מה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי, עכתו״ד הגר״א, ועיין שם בקידושין דף נ״ט. והיינו דין המהפך בחררה, ולכאורה אמאי כתב דהוא משום דנכסי עכו״ם כהפקר, הרי גם בלא״ה אפילו אם יהיו נכסי ישראל כיון שלא זכה בהן חשיב רק כמהפך בחררה, ואין מוציאין מידו, ובאמת סיום דברי הגר״א הכי הוא דחשיב רק כמהפך בחררה, ושמא משום דבתשובת הרשב״א מבואר ח״ג פ״ג ח״ו רנ״ט מובא בב״י סימן קנ״ו דחייט שרגיל אצל עירוני דדמי קצת למצודת דג, ועוד דדמיא למה שמבואר ביש נוחלין דף קכ״ג, דהוה כמכירי כהונה, ואם כן חזינן דהרשב״א מדמה לה למכירה כהונה וכיון שהוא מכירי כהונה הוה ליה כמו שהוא שלו, אבל בלא״ה פשיטא דלא שייך שיוציאו ממנו, ועדיין צ״ב בזה דמה מהני מה שנכסי עכו״ם הפקר, ויש להאריך בזה ואכ״מ.
ועיין בפת״ש סימן קנ״ו סק״ז מש״כ בשם תשובת חות יאיר סימן מ״ב, מה שהאריך לתמוה על המהרש״ל בתשובה שדעת הדיינין דדין מערופיא (והיינו עכו"ם שרגילין אצלו) להוציא אף בדיינים, והאריך שם דזה אינו רק ר״ל שאם בא לקולא על חבירו שלקח אוסרין אותו על חבירו בעונש ובקנס ובתוקף גזיר בית דין וציין שם לתשובות החת״ס חו״מ סימן ס״א שכ' שם בקצרה דמ״ש בתשובת החו״י סי' מ״ב ראיתיו נכונין ודבריו ישרים, ולכאורה לפי דברי המהרש״ל היה מקום לומר שיצטרכו הבית דין לגזור ולקנוס ובתוקף גזירת בית דין צריך להענישו את מי שהשיג גבול, אבל לא מעיקר הדין, והכל תליא לפי הענין ולפי השעה.
וכמו כן כל זה הוא דוקא וכן הדין פשוט שבכל הנך חרמות שאסרו להדפיס ספר דומה שהדפיס ש״ס ובא אחר והדפיס כמותו, אינו יכול לתבוע לשלם לו תמורת מה שהדפיס בדיעבד, דהרי עכשיו הוא בא למיצרו, אבל יכול למנוע ממנו מלמכור את הספרים שהדפיס מכיון שהוא היה קודם, אבל עכ״פ לענין בדיעבד נראה פשוט דדמיא ממש לענין זה של יורד לתוך אומנותו של חבירו, ונפ״מ תהיה בכל זה, דאם מה שרוצה למנוע מחבירו הוא לא משום אומנותו של חבירו ולא משום טענת פסקת לחיותאי, אלא שרוצה למנוע ממנו משום כבודו כי רוצה הוא לבד לשלוט או שרוצה להרויח משום שמחשיב זאת ממונו הפרטי נראה לכאורה כיון שאינו כן, אלא שהוא רק משום השגת גבול אבל הוא עצמו איננו צריך למכור את ספריו ולא מתעסק בזה אינו יכול למנוע מחבירו בכלל, ואדרבה יתכן שיהיה הוא חשיב כיורד לתוך אומנותו של חבירו בזה שעושה עליו קשיים למכור או שמפרסם אודותיו ומעמידו בדין וכיו״ב שיכול להיות מכח זה נזק צריך לשקול היטב יתכן שיצא הוא מופסד לא רק שלא יוכל להוציא אלא בדיני שמים יתחשב כמזיק לחבירו כי גורם להפסיד את כל מה שהפסיד אם כי שחבירו שהדפיס עשה שלא כהוגן, אבל יש לשקול בזה, דכדי למנוע מעוברי עבירה הרי איהו דאפסיד אנפשיה.
ומה דין הספק אם מצא פוסקים המתירים לו, האם יוכל לומר בזה קים לי כהפסוקים הללו, הלוא כך הוא הדין גם באיבעיא דגמרא כדאיתא בב״ב כ״א: ופסקינן להלכה בספק דגמרא דקולא לנתבע ואינו יכול למנוע ממנו מלהושיב חנות במקום שיש ספק אם יש בזה השגת גבול, ועיין בסמ״ע סימן קנ״ו בשם הב״י, דנסתפק בדין של למכור דבר שהיא יותר רעה דהוה ליה כשני מינים אם יכולים למכור ולא הוה השגת גבול, ונשאר בצ״ע, עיי״ש ס״ק כ״ג, ובפת״ש דבתשובת נ״ש כ׳ דפשוט שאין יכולין למחות דלא עדיף מאילו היה איבעיא בגמרא ועלהת בתיקו דקיי״ל דכל תיקו דממונא לקולא, עיי״ש עוד, ואם כן גם בנידון זה אם יהיה ספק לא יוכלו להוציא ממנו ולמנוע ממנו מלמכור את מה שיש לו אם יאמר קים לי.
ומעתה לענין אם יכול למנוע ממנו מלהפיץ את הספר אם הוא פסיקת לחיותאי, ודאי שיכול למנוע ממנו, ורק שיכולים לבקש מהבעלי זכויות שיסכימו תמורת תשלום וכן אם ישומו הבית דין את ההפסד לכאורה יכולים לבקש תמורה מהמדפיסים, ואם בדיעבד הפיצו כבר ודאי שאין יכול לתבוע שום דבר.
ויש לעיין עוד, אם יכול לטעון השגת גבול לא מצד פסקת לחיותאי, אלא שמעונין שרק הוא יזכה בהרבצת התורה והפצתה, וכיון שהוא זכה תחילה בדין היה שלא ימנעו ממנו מלהמשיך ולהפיץ תורה, ונראה דהדבר הזה תליא במש״כ בתה״ד סימן קכ״ח אם רב יכול למנוע מחבירו הרב מלבוא לעירו ובזה ימעט את הוראתו ודיניו, או לא, וכתב דקיבל מרבותיו מפי הח״ר יונה במוה״ר שלום הישי קרובי שאמר בשם אביו:
אני ואבותי ישבנו בישיבה לדון להורות בנוישאשטט ואם היבא אחר אצלי להיות מנהיג כמוני לא הייתי מעכב ע״י והיה תמיה מאין הרגלים שטוענים המנהיגים בהשגת גבול בכה״ג וכשספרתי הדברים הללו למוה״ר אנשיל מרפורק אמר לי הזקן מה״ר מאיר סגל אמר כה״ג מי נתן או הוריש לי הגבול שלא ישיגנו אחר", עכ״ל הגדולים ז״ל.
ועיין שם בתה״ד שכתב דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד איש אומנות בידו להשיג גבולו ולהרחיק היזיקו היינו דוקא בכל מידי דאית ביה פיקוח פרנסות ומיעוט רוחין וחוסר מחייתו אבל כה״ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה״ג דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר״ם במרדכי בפרק חז״ה דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה״ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדישות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה אבל כתר תורה ושררתה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שרוצה לזכות בה ואי משום דיש פיקוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגם מגיטין וחלצה ועיין שם שאנו בושים שיקבלו פרס ואילו נחזיק אותו כולי האי להושיבו פרנסה ומחיה לבתלי ישיג אחר בהם עכ״ד, ועיין שם גם בסימן קכ״ו, וצויינו דבריו בב״י סוס״י קנ״ו, וכיון שכן הדין ברבנות, לא יכולים לטעון השגת גבול ברבנות, הוא הדין דאין יכולים לטעון השגת גבול בספרים להרביץ תורה אלא כל אחד יעשה ספרים הרבה על מנת להרבות תורה בישראל, וכמו שכתב התה״ד דשכר הפרנסים והמנהיגים הוא רב והיינו דזיכוי הרבים שכרו רב מאוד ואף אחד לא יוכל למנוע מחבירו לזכות את הרבים על ידי שאומר שהוא משיג גבולו, רק במקום שמאבד פרנסה, ולכן בכל מיני גמחים למיניהם או ישיבות לכאורה לא יכולים למנוע מאחרים לעשות ישיבה או בית דין וכדומה ולומר דהוא הרב במקום ולא ישיג את גבולו, אמנם בכנה״ג הביא משמיה דהרש״ך ח״ג סימן מ״ז דהינו דוקא שיש לכל אחד מהם מקום קבוע לנהוג שררותו אבל אם תלמיד חכם אחר יושב ומרביץ תורה בקהל א' לא יעלה על לב מעולם שיוכל חכם אחד להסיג גבולו כי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר א' וכן כתב מהר״ש הלוי בתשובה חלק יו״ד סימן ח' וציין להראנ״ח חלק שני סימן ע'.
