עם ישראל לדורותיו עבר גזירות נוראיות, אין עוד עם ולשון שסבל כך. גזירות כליה, שיעבוד גוף ונפש, צרות ועינויים קשים ע"י העומדים לכלותינו בכל דור ודור. ועם כל זאת הוא נשאר איתן באמונתו וחזק ברוחו, וכל זאת משום שידע שאהבת הקב"ה לא תסור מעמו לעולמים, ואף בגזירותיו הנוראיות ובעונשיו הקשים, עדיין אהבתו רבה והיא גוברת מעל כל הקשיים…
ראש השנה הראשון אחר מאורעות תרפ"ט בחברון. הניצולים יחד עם בני משפחתם, התכנסו לתפילת ערבית באולם הועד הכללי בירושלים. נקל לתאר את האוירה ששררה שם – מספר הרה"ג ר' אריה ז'ולטי זצ"ל את ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שנכח בתפילה זו – כאב ויגון עמוק, תחושות של יאוש וחוסר תקווה מילאו את חללי ליבותיהם של המתפללים, וזה הורגש היטיב בחלל החדר…
המשגיח הגה"צ רבי ליב חסמן זצ"ל ניגש אל הבחור ר' בצלאל שיקוביצקי והורה לו לגשת לפני העמוד לתפילת ערבית. הוא היה אמנם בחור, אבל קולו הערב והרגש המיוחד שניחן בו הם שהכריעו למשגיח לשלוח אותו לשליח ציבור.
'אני?!' – התפלא ר' בצלאל – 'אינני נשוי! וגם חתימת זקן אין לי?!'
'כן!' – הורה המשגיח – אתה! גש לפני התיבה!'
בסיומה של הברכה השניה, 'ואהבתך אל תסור ממני לעולמים….', פרץ ר' בצלאל בבכי רב שחנק את גרונו והוא חזר והתייפח שוב ושוב..
'ו-א-ה-ב-ת-ך.. א-ל.. ת-ס-ו-ר…. ל-עול-מים….'
כאומר: 'גם המאורעות הקשים שעברנו בפרעות חברון, באו אלינו באהבתך…'
וכל הקהל געה אחריו בבכיה גדולה. מטעני היגון ומצבורי הכאב עלו על גדותיהם ופרצו מליבותיהם השבורים, וכולם חזרו אחריו בהתרגשות גדולה…
'ו-א-ה-ב-ת-ך.. א-ל.. ת-ס-ו-ר..ממ-נ-ו.. ל-עול-מים….'
כך הצדיקו עליהם את הדין, עם כל הכאב והיגון…
התפילה נמשכה בדבקות עילאית ובהתרגשות גדולה. בסיומה, ניגש המשגיח רבי ליב אל ה'בעל תפילה' – ר' בצלאל, ואמר לו:
'לזאת התכוונתי…!'
