תורה מה"בת עין": תמר מתעברת מיהודה, יהודה לא יודע. והנה... "ויהי כמשלוש חודשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך...".
אומר הבת עין: ויהי כמשלוש חודשים – שלושה חודשים בדיוק מראש השנה ועד חנוכה, שהוא החיתום האחרון. מה קורה בחנוכה? ויוגד ליהודה... הקדוש ברוך הוא מרומז במילה יהודה [שם י-ה-ו-ה בתוכו], ותמר משולה לכנסת ישראל ["דמתה לתמר" - שיר השירים].
בא מקטרג בחנוכה ואומר לקדוש ברוך הוא כביכול: זנתה תמר כלתך... הנה, תראה את עם ישראל, רק לפני שלושה חודשים בקשו סליחה... התפללו… תקעו בשופר... קבלו קבלות. כמה זמן עבר? והנה הם כבר שכחו. הולכים אחרי ליבם.
ותמר, שהיא כנסת ישראל, מרימה עיניים לשמיים ואומרת: הכר נא, רק למי שאלה לו – אנוכי הרה... בפנים, בתוך הלב, אני דבוקה רק בך, ריבונו של עולם, וכל הנפילות שלי, כל מה שחס ושלום אני עושה נגד רצונך, אבא, זה רק מרב הטרדות. הקשיים של הפרנסה. הילדים וצער הגלות. והנה ראיה, הנה הוכחה: הכר בעצמך, למי החותמת – החותמת מרמזת על השמן של נרות החנוכה, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול; והפתילים – הפתילים הם הפתילות של נרות החנוכה; והמטה – המטה זו החנוכיה, זה הכלי שבו אנחנו מדליקים (כלי בגימטריה – מטה).
הנה, בורא עולם. החנוכיה כבר מוכנה, ואני כולי כבר מצפה ומחכה להדליק את האור. מתגעגעת לחזות בנעם השם... באור הגנוז ובקרבת השם המתוקה, כשאני יושבת חצי שעה מול החנוכיה.
ויאמר יהודה צדקה ממני – אומר השם: את צודקת, בת שלי. אני רואה את הלב שלך. והוא מסלק בזכות החנוכיה את כל הקטרוגים. כי אני יודע, אומר השם: לא נתתיה לשלה בני... שלה – זה משיח! "עד כי יבוא שילה...".
כואבת לך הגלות, יודע השם. את מחכה ומחכה... למשיח... לגאולה פרטית משלך... צר לך! לוחץ לך! והקשיים הם אלה שמפילים אותך.
הנה... קחי לך אור בזמן החיתום. לא רק שאני לא מקבל שום קטרוג עליך – אני מאיר לך.
הכיני את החנוכיה בשמחה, היא הוכחה שליבך רק עם בורא עולם. חנוכה מסוגל למשיח ולגאולה. רק תנצלי את הימים האלה ותבקשי.
צדקה ממני!
