"שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא".
לא תמיד זוכה האדם להרגיש אש זו ברגשו הגלוי, אך היא בוערת תמיד בנשמתו. השתוקקות טבעית זו נובעת מן העובדה שנשמת האדם באה מהאויר הא-לוהי, ועליה נאמר "ומה חלק א-לוה ממעל" (איוב ל"א, ב'), "מתגעגעת לבית אביה" (ע"פ קהלת רבה ו', ו').
"מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו, ובשביל כך אין לו חלק בו, והרי הוא הולך שחוח,מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר".
אדם הנופל אל תוך מחשכי החיים ואינו נמשך אחרי נטיית נשמתו מתאכזר כלפיה, כיון שאינו מאפשר לה להתענג, וגם בעצמו מרגיש תסכול בגלל הפער שנוצר בינו לבין נשמתו.
"אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא. חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו, ובכל רעם הדר גבורותיו. עין לא ראתה א-להים
זולתך, יעשה למחכה לו".
הכרח המציאות הוא שהאהבה הנשמתית תופיע.
