דובב מישרים חלק ג סימן ב
ב"ה כ"ד חשון תשי"ב, ירושלים תובב"א.
כבוד הרב הגאון מוהר"ר אברהם וויינפעלד שליט"א רב ביהכנ"ס עדת ישורון בניו יורק
בדבר שאלתו באחד שנסתפק אם בירך ברכת המזון שצריך לברך מחמת ספק כמבואר באורח חיים סי' קפ"ד ס"ד, ובפעם השני לא כיון לצאת, אם יצא או לא. וכבודו העיר ותלה לה בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א בענין ספיקא דאורייתא, דלדעת הרמב"ם [פ"ט מהל' טומאת מת הי"ב] דרק מדרבנן לחומרא, א"כ כל הא דצריך לברך פעם השני הלא אינו רק מדרבנן, א"כ במצוה דרבנן הא קי"ל באו"ח סימן ס' [מג"א ס"ק ג'] דאינו צריך כוונה וממילא אינו צריך לברך עוד הפעם, משא"כ לדעת הרשב"א [תורת הבית בית רביעי שער ראשון] דמן התורה ספיקו לחומרא, ובמצוה דאורייתא הא קי"ל [או"ח שם ס"ד] דצריך כונה ואינו יוצא בלי כונה, ממילא צריך לברך עוד הפעם עכתו"ד.
ולדעתי נראה דאין לתלות בפלוגתת הראשונים הנ"ל רק הכא לכו"ע חוזר ומברך, דהנה כבר הכריעו דהא דמצות צריכות כונה הוא מדאורייתא כדעת הלבוש [או"ח סי' ס' ס"ד] מובא בפרמ"ג או"ח סי' ס' באשל אברהם סק"ג, וכדמוכח להדיא בש"ס עירובין דף צ"ה [ע"ב] דתפילין של ראש ר"ג סובר דמכניסו שנים שנים משום דס"ל דצריכות כוונה [עיין שם ברש"י ד"ה ורבן גמליאל] וליכא בל תוסיף, אלמא דהוא מן התורה מדמהני לענין שלא יעבור אלאו דבל תוסיף. וכן בש"ס ר"ה דף כ"ח [ע"ב], דפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, אבל אי צריך כונה ניחא ומהני שלא יעבור על בל תוסיף, וא"כ מוכח כנ"ל. ועיין ברשב"ם פסחים דף קי"ד [ע"ב] ד"ה מצוה להביא וכו' שכתב וז"ל, כלומר מצוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור הואיל ולא נתכוין וכו' ע"ש, הרי מבואר דמן התורה לא קיים.
וא"כ בנידון דידן שהוא ספק דאורייתא אם בירך כלל, ואנו מחייבין אותו לברך לצאת מן הספק, ואם לא כיון בפעם השניה א"כ לא יצא כלל מן הספק, ועדיין הלאה הספיקא דאורייתא עליו, דאם לא בירך בפעם הראשון א"כ החיוב עליו מן התורה לברך פעם שנית, ובאופן זה לא היה מועיל מה שבירך בלא כוונה מן התורה והוי כלא בירך כלל, וא"כ שוב חוזר הספק דאורייתא עליו.
והגע עצמך לפי דברי המכריעים דמצות צריכות כונה מן התורה ובדיעבד מעכב, ואם יהיה לו ספק אם כיון וממילא יהיה מחויב לברך שנית, ובפעם השנית ודאי לא כיון, מה תאמר הלא פעם השני לא היה מחויב רק מדרבנן לדעת הרמב"ם ובדרבנן א"צ כונה, וע"כ זה אינו, דהלא כל הא דמחייבין אותו לברך עוד הפעם הוא משום ספק אולי לא כיון בפעם הראשון, ולא תקנו בזה כלל, דהא בפעם השני בודאי לא כיון ועדיין ספק הראשון עליו, וא"כ איך נוכל לומר דבספק שלא בירך כלל יהיה עדיף מספק שלא כיון, ועיין כעי"ז בש"ס פסחים צ"ה [ע"ב] מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה, וע"כ בבירור דמחויב לחזור ולברך בכה"ג שבפעם השני לא כיון כלל.
ואמנם ראיתי כעת במנחת חינוך מצוה י' בסוף מצות עשה דמצה, שכתב כדברי כ"ת דאם ספק לו אם אכל כזית מצה ואחר זה אכל מצה בלא כונה, אם נאמר ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ לא יצא עדיין, אבל אם הוא רק דרבנן ובדרבנן לא בעי כונה יצא. אבל כתב די"ל דספק מצות עשה לכולי עלמא לחומרא מן התורה ע"ש. אולם לדעתי דבריו הקדושים צ"ע כנ"ל.
גם הנראה דהא דהעלה הרדב"ז המובא במג"א סי' ס' [סק"ג] דמצוה דרבנן א"צ כונה, הוא רק במצוה שעיקר המצוה היא מדרבנן, אבל המצוה שהיא משום ספיקא דאורייתא חמירא טובא והוי כודאי דאורייתא, וצריכה כונה כמו מצוה דאורייתא. ועיין בש"ס ר"ה דף ל"ד [ע"ב] דאע"ג דהא ודאי והא ספק. ועיין בר"ש פ' י"ג דאהלות מ"ה [ד"ה ופחות מכביצה] שהעיר אהא דקי"ל דטומאה דרבנן חוצץ מפני הטומאה, מש"ס חגיגה דף כ"ב [ע"א] (דחררה) [דכלי] של עם הארץ אינה חוצצת אף על גב דטומאת עם הארץ היא רק דרבנן, ותירץ דלא דמי, דהתם עשו ספק כודאי והודאי טמא מדאורייתא, אבל כותי ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור ע"ש.
וסעד לדברי מצאתי בתשו' אאמו"ר זצ"ל בספרו כוכב מיעקב [ח"א] סי' ל' שדן ג"כ בענין אי ספיקא דאורייתא חמור מודאי דרבנן, והעיר מהא דכתבו התוס' ב"ב דף כ' [ע"א] בד"ה והנכרי, דנכרי ממעט בחלון אף על גב דגזרו עליהן שיהיו כזבין כיון דאין טומאתו רק מדרבנן ולפיכך חוצץ בפני הטומאה, וכן כתב הש"ך במקוואות [יו"ד סי' ר"א ס"ק ע"ו] לחלק דדבר הטמא מדרבנן שפיר מקרי הווייתו ע"י טהרה ומחלק בין הך דזחילה [שם סי"ד] יע"ש. ועיין משנה למלך בהלכות טומאת מת [פי"ב ה"ב]. והנה לכאורה קשה מהא דאיתא בפי"ג דאהלות מ"ו דלבנים בבית הפרס אינו ממעט דברי ר"מ וחכמים אומרים הלבינה ממעטת מפני שעפרה טהור, דלא טמאו אלא גוש כברייתו הבא מבית הפרס ולא עפר אפילו לאחר שגבלו, אבל אי לאו הכי אם עפר בבית הפרס היה טמא מדרבנן היו רבנן מודים לר"מ דאינה ממעטת, ואמאי הא לא הוי רק טומאה דרבנן וטומאה דרבנן לפי דברי התוס' שפיר ממעט [עי' לקמן סי' י"ז סוד"ה אולם]. ועכצ"ל אף על גב דבית הפרס הוא רק טומאה דרבנן [כתובות כ"ח ע"ב] מ"מ הטומאה היא ע"י ספק דאורייתא, דשמא יש שמה עצם כשעורה ואם היתה שם עצם כשעורה היה מטמא מן התורה, א"כ חזינן להדיא דספק דאורייתא חמור מודאי דרבנן, דספק דאורייתא אינו ממעט וטומאה ודאית דרבנן ממעט.
אולם אח"ז כתב אאמו"ר זצ"ל לדחות ואומר דאין משם ראיה כלל, דשם בודאי חמור ספק דאורייתא מודאי דרבנן, דעל טומאה דרבנן לא גזרו חכמים כ"כ שלא יחוץ בפני הטומאה דהם אמרו והם אמרו, אבל על ספק דאורייתא היאך נוכל לומר דיחוץ בפני הטומאה, כיון דהא דקי"ל דדבר הטמא אינו חוצץ בפני הטומאה מן התורה הוא [ואמנם בפנ"י בברכות דף י"ט [ע"ב ד"ה שם דאמר] העלה דהא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אינו מן התורה רק מדרבנן, ואולם כבר נודע דדבריו הקדושים צע"ג מש"ס סוכה י"ג [ע"ב] ומתוס' שם ד"ה ירקות דמבואר שם דהוי מן התורה, עיין בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' מ"ב, ובשו"ת הרי בשמים ח"ב סי' קל"ה] א"כ היאך יחוץ בפני הטומאה, הא כמו שהספק הוא על הטומאה גופה אם הוא טמא או טהור, כמו כן חל הספק מדאורייתא אם הוא יכול לחוץ בפני הטומאה, דאם הוא טמא אינו יכול לחוץ בפני הטומאה ועל החציצה ג"כ הוא ספק מן התורה, עכ"ד זצ"ל. הרי שג"כ נחית לסברא זו שבכה"ג אין לדון מכח זה שנעשה דרבנן, דעדיין יש לנו לדון על עיקר דהוי ספק תורה.
ובעיקר הדבר דמצות דרבנן אין צריכות כונה לדעת הרדב"ז, כבר נודע דנראה דעת כמה פוסקים [עיין שדי חמד כללים מערכת המ"ם כלל ס"ד] דלא ברור להם זאת, ועיין בתוס' ר"ה דף כ"ח [ע"א] ד"ה אמר רבא שכתבו רק דהוה אמינא היינו בירקות דרבנן אבל מצות דאורייתא בעי כונה, ובתוס' בפסחים דף קט"ו [ע"א] ד"ה מתקיף, תירצו בענין אחר משום דלגבי אכילה לא בעינן כונה כולי האי, אלמא דס"ל דבדרבנן צריכה כונה.
