בדברים הרוחניים בכלל, דעת השלילה מביאה יותר תיקון לעולם מהחיוב. כמו שבהשגת האלהות כבר נודע לכל שהשלילה היא הידיעה העקרית, והחיובים כל מה שיתרבו הלא יהיו מוגבלים ומשוערים לפי דעתו הקלה של האדם, על כן אינם מביאים כי אם ציורים של שיבוש. כן הוא בכל המושגים התלויים בענינים שהם למעלה מציורי החושים שלנו, ובכלל זה גם כן בענין הנבואה בכללה, ונבואתו של משה רבינו ע״ה בפרט.
ובתורה מן השמים שהיא צריכה בציורה לבאור ענין הנבואה, הנה לא בא לנו בקבלה דבר ברור על דבר ציור הנבואה וערכה, ממילא מובן שכל מה שנצייר בדרך חיובי הוא רק דבר דמיוני עולה על הלב שאין זה שום ענין ליסוד תורה ואמונה. על כן, העיקר ביסוד תורה מן השמים הוא רק הפקעת השלילה, היינו שלא לאמר שמשה מפי עצמו אמרה, בלא השפעה אלהית. וזה בודאי מושכל לכל מי שרואה פעולת התורה על ישראל ועל העולם כולו. ובכלל אי אפשר לשום פעולה כללית גדולה קבועה לדורות שלא תהיה מושפעת השפעה אלהית. אמנם הערכים של ההשפעות בבירורם ונקיונם זה תלוי לפי ההבחנה של ערך התורה, אבל אין זה ענין כלל ליסוד האמונה של תורה מן השמים. ובכלל אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות כאשר אמרנו כבר, שאפשר שיהיו נשפעות גם כן שפע מדע ונבואה או רוח הקודש או שאר עזר אלהי על כמה אומות לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן. אמנם, כל מי שהוא נכנס בכלל האומה לא תוכל התפתחותו הרוחנית להיות יוצאת אל הפועל כי אם בהיותו מחובר בעמו בכל צדדיו, החמריים והרוחניים. אלא, שמפני הכלליות שיש לתורתנו שהיא עורגת לתקן כל העולם כולו, על כן אפשר יש לה לקבל גרים, ומכל מקום אין זה בעין טובה כי קשים הם לישראל כספחת. ולהיפך, היוצא מכלל השפעת התורה שהיא רוממה כל כך ביסודותיה וטהרתה והולך לרעות בשדי אחר, לא יוכל להשתלם ההשתלמות המוסרית הראויה, ולעולם ישאר גדוע וקרוע משורש החיים שלו.
יוצא מכלל זה הוא מעמד עבודה זרה, מפני שעצם עבודה זרה איננו כי אם השקפה מקטנת ערך האדם, ומשימה מועקה על כחותיו הרוחניים, שכל בעל שאר נפש בכל עם ולשון ירגיש המועקה הרוחנית ולעולם יהיה ממנה נבדל ונפרש. אבל האמונות שקבלו ציור מציאות אחדות השי״ת, אין הכרע להן לצאת מכלל דתן, ויוכלו לעולם להשאר בה עם דעה רחבה גם עם חסידות מוחלטת. זהו יסוד העולה מתורת הסבלנות שבתורת אמת, שגזרה שאפילו נכרי שעוסק בתורה הוא ככהן גדול, ושאפילו נכרי עבד ושפחה הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו. וכשנעמד על מכון זה בציור השלילה, נמצא שאמונת תורה מן השמים היא יסוד חופש הדעות וחירות הרוח, ועלינו לשא ברמה את דגלנו בה לפני כל באי עולם להראותם את יסוד הסבלנות הבאה דוקא מרוממות האמונה.
אמנם, חוץ מציור החיובי של אמונת תורה מן השמים, כשאדם מישראל עומד על אפיה של תורה ומכל שכן כשבא למדה זו שמבחין מה שיש בינה ובין כל הצעה דתית וכל הדרכה מוסרית כללית זולתה, מיד הוא נרתע מאימת רוממות הודה ומתמלא אהבת תורה, ומכיר לגדל ולרומם ערכה והודה והדרה. וכל מה שיסתכל יותר בפרטיה ובתוצאות פעולותיה כן תגדל תשוקתו אליה ורוממותה בנפשו, עד שיכיר שהיא כלי חמדה שבה נברא העולם, ושאין העולם מתקיים כי אם בשבילה ועבורה, כדי שיבא הנעלה שבברואים - האדם, אל מטרתו השכלית, האלהית והמוסרית היותר נשגבה ורוממה. ״צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה״.
היתרון שיש לנבואת משה רבינו ע״ה על יתר הנביאים, לבד מה שמפורש בתורה בפרשה שלמה המדברת לאהרן ומרים, ופסוק לא קם בישראל כמשה עוד נביא, הנה בכלל הצבת מדרגת הנביאים למטה ממדרגת התורה בכללה, ומדרגת הכתובים אחריה, דבר זה עצמו יתן לנו מושג חפשי על עילויו של הכח האלהי שנתגלה על אדון הנביאים, בונה אומתנו ומיסדה יסוד עולם. ויסוד זה ברור הוא ומוחש לכל מי שרוצה לעיין בעיון חפשי, שלא יקבל עליו העבדות של אדיקות הכפירה. על כן, לא יוכלו להרס יסוד התורה אפילו הקיצונים שבמבקרי כתבי הקודש, אם רק מבט חפשי יחפצו, לא עקשות והכעסה הנובעת מרשעות וילדות יחדיו. יסוד ההסתוריא אי אפשר להכחיש. הוייתם של ישראל לעם, הנושא עליו דגל אחדות ד' ושלילת עבודה זרה, בימים ההם שחשכתה של עבודה זרה כסתה ארץ, הדוגל בשם יסודי הצדק בהמון כללו הלאומי, ומתפאר באב הקורא בשם ד' ומלמד דרך ד' שהיא צדקה ומשפט. והפעולה הזאת היא מתחברת עם ספר התורה, והיא מתקיימת קיום הסתורי עד כה. ועכשיו, הנה ניעור החפץ הכללי לחיות חיים היסתוריים עוד. היש אופן אחר מלהחליט שאין דרך לעזוב אותו מקור החיים ולחצוב בורות נשברים. זהו החשבון היותר נמוך ופשוט שמביא להרים דגלה של תורה ברמה, בכח שאיפת התחיה. והנטיה היותר חופשית, דוקא היא תוכל להתעלות לההכרה היותר קדושה על דבר ערכה של תורה.
ההשכלות הכלליות המעשיות, ודאי המה קנינים נחוצים לכל אדם ולכל אומה, ואין צריך לבאר חובתם הכללית בכלל האומה. אמנם, צריך לעולם לדעת כי יסוד ההשכלה הוא קיבוץ ידיעות נכבדות מאיזה מקצע שיהיה. על כן, ראוי לנו לטול חלק בראש בהשכלתנו אנו, שהיא דעת תורתנו לכל צדדיה, והרחבתה בחלקיה המעשיים והעיוניים.
מעצור בענין התרחבות הדעות מצד התורה אחרי הבירור הגמור של עומק ההבנה בתורה ודרכיה, לא נמצא כלל. כל דרכי הבקורת לא יוכלו להניא שום כח מכחותיה של תורה, ושום חכמה מדעית לא תוכל להצר צעדיה. ובאמת, אין אנו אחראים אפילו להשוות פרשת מעשה בראשית עם המחקרים הניסיוניים. כי אפילו אם נאמר שהנבואה לקחה ללימודיה את חזיון היצירה כפי המפורסם אז להיות ליסוד לציור הכללי של יחש הבורא לבריאה, כדי שיכיר האדם את קונו ועל פיו מיוסד יום השבת כפי אותו הציור שהיה אז — שודאי גם איכות הציורים המוסכמים המה גם כן יש להם ערך בסדרי הבריאה ודרכי ההתפתחות האנושית שמהחכמה הכללית האלהית נערכו לפי מדותיהם וחילופי זמניהם — אין בכך שום הפסד. וקל וחומר שהננו רואים שיש יכולת לפרנס את כל דבריה של תורה גם על פי עומק המסקנה של הדרישות האחרונות על כל פנים, אין שום מעצור מדרך אמונה שלמה לפני כל הרחבה מדעית באמת. על כן, המלחמה שחדשו אחדים מהסופרים על האמונה, אין לה שום אידיאה מוסרית כלל. ועל חנם יעשו ערבוביא וביטול הסכמה באומה. ״לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע״.
[לבוכי הדור נ"ב]
בחמישה פרקים בספר יושב הרב על מדוכת העימות עם הטענה שהאמונה גורמת (כלשונו בקבצים מכת”י קודשו ח”א עמ’ קלב) ל”סכסוכי דעות שיש מסיבת חילופי הדתות, שכל אחת טוענת שהיא אמיתית, ומזה מתרפה אצלם יסוד האמונה בכלל”, סוגיה שהוא נדרש לה באותה תקופה במקומות רבים בכתביו (לדוגמה: קבצים מכת”י קודשו ח”ב עמ’ נ-נא, מאמרי-הראיה עמ’ 22-23, פנקסי הראיה עמ’ נז סי’ כד, ועוד). והוא מוצא לנכון להתמודד עם בעיה זו בהעמדת גישה פייסנית עם מחוללי הדתות הזרות, מתוך ההסברה (המקבילה לדבריהם הידועים של הכוזרי הרמב”ם והרמב”ן) שההנהגה האלהית סייעה בידם, ואולי אף הופיעה עליהם ברוח הקודש, לצורך שדרוג הגובה המוסרי והרוחני של האנושות הנחשלת. ואף שלגבי אמונת ישראל נאות הוא התיעוב הטבעי היסודי שבמסורת ישראל ביחס לתכנים אלה של האומות, מ”מ כדברי הרמב”ם: “מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד: שנאמר “כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה’, ולעובדו שכם אחד”. וכו'”
דומני שבימי מלחמת העולם הראשונה ערך הסברת סוגיה זו מתגמד אצל הרב. שם, בשוויץ, מתבררת לו במלא שעור קומתה סוגיה אחרת: סוגיית אותו “ארס רוחני שבטבעו הוא לטשטש את התכן הישראלי המיוחד, שהוא אור הקדש היותר מעומק שבעולם”. והמאבק הנורא של ישראל עם אותו איש “עד עלות השחר”. והוא סבור שרוח הדברים בפרקים אלה בלנבוכי הדור אינו עולה בקנה אחד עם האחריות ליצירת תחושת הסכנה והתיעוב בתודעה הצבורית לעומת הנוצריות – “המינות”. ועלול להוות מכשול לרבים… [הרב י.ק.]
