שאלה: בבתי חב"ד ובבתי כנסיות בערי השדה אשר בקושי מצליחים לגייס מנין בשבת קודש לשחרית ומוסף, וקרוב לוודאי שלא יצליחו לכנס מנין עוד הפעם עבור מנחה, ורוצים להתפלל מנחה גדולה מיד אחרי הקידוש. האם מותר להתחיל אשרי, ובא לציון, ואפילו לקרא בתורה קודם הגיע זמן מנחה גדולה שהיא השש שעות ומחצה? והנה ברור שלכתחילה עדיף להתחיל אשרי אחר התחלת זמן מנחה גדולה, רק שיש לדון האם אפשר להקל בשעת הדחק.
זמן מנחה גדולה
הנה ידוע
שמנחה כנגד תמיד של בין הערביים תקנוה, וכתב הרמב"ם בהל' תפילה פ"ג
ה"ב "כבר אמרנו שתפילת המנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה.
ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה - תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא
הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש
ומחצה אמרו שהמתפלל מאחר שש ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה - הגיע חיובה, וזו היא
הנקראת מנחה גדולה".
ולכאורה
פליגי אי לאחר שתקנו חכמים שצריכים לחכות חצי שעה אחר חצות משום דאין בקיאין, אין
לחצי שעה זו דין של זמן מנחה, והיא שיטת הט"ז והב"ח, או שבעצם החפצא של
זמן מנחה מתחיל בחצות אלא שהגברא (משום שאין בקיאים) א"א לו להתפלל בחצי שעה
זו.
והנה להלכה
פסק המ"א בס' רל"ג דגם בדיעבד המתפלל מנחה קודם שש שעות ומחצה לא יצא
"ואע״ג דבאמת זמנה אחר ו' שעות כדאיתא ביומא (כח, א), מ״מ כיון דאין אנו
בקיאין לא יצא"[2].
ונמצא שאף שלשיטת המ"א "זמן מנחה" מתחיל מחצות, אבל כל הקשור לצאת
ידי חובת גברא של "תפילת מנחה", הוא דווקא משש שעות ומחצה.
אולם נשאר
לנו לברר ג' דברים, א) גדר אמירת אשרי, ב) עניין אמירת ובא לציון ביום השבת דווקא
בשעת תפילת מנחה (ולא כשאר ימות החול), ג) גדר קריאת התורה של מנחה, האם היא חלק
מתפילת מנחה או לא.
גדר אמירת אשרי במנחה
אמירת אשרי
במנחה הוא מצד ב' טעמים. א) משום מש"כ בברכות (ד, ב) "א''ר אבינא כל
האומר תהלה לדוד[3]
בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם", ב) כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי
תורה (ט"ז סי' ק"ח ס"ק ועיין ערוך השלחן סי' רל"ד(. ולכאורה מצד ב' טעמים הנ"ל אין אמירת אשרי שייך ל"תפלת
מנחה"[4]
ואין קפידה להקדימו קודם שש שעות ומחצה[5].
אמירת ובא לציון בשבת מנחה
הנה טעם
אמירתו בשבת מנחה ולא בשחרית כמו שאר השבוע כותב אדה"ז בשלחנו ס' רצ"ב
ס"א "שבשבת ויו"ט שמאריכים בתפלת שחרית ומוסף הניחוהו עד
המנחה", היינו שבעצם אין שייכות בין מנחה שבת לאמירת ובל"צ אלא שמצד
אריכות תפילת שחרית העבירוה משחרית למנחה, וא"כ הסברה נוטה שגם אמירת
ובל"צ אפשר להקדים קודם שש שעות ומחצה שהרי אין אמירתו תלוי בדין תפילת מנחה.
אולם
בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן כ' מביא מ"ש בספר מטה משה בשם הרוקח
"שמה שאין אומרים סדר קדשות ובל"צ בהשכמה כ"א עד מנחה, לפי שמסורת
בידינו שפושעי ישראל נוחים בשבת מדינה של גיהינום וכן עמדו ודחו סדר קדושה של יוצר
לומר במנחה כדי לצנן אש של גיהנום לפי שפנה יום לעת ערב . . וא"כ
לפי טעם זה בוודאי אין להקדים אמירת ובל"צ לפני שפנה יום וינטו צללי ערב
דהיינו עד הגעת זמן מנחה דייקא", וממשיך שם לבאר גם שזה קשור גם להעת רצון של
מנחה ולכן צריכים לחכות עד שש שעות ומחצה ואפילו פסוק ואני תפלתי אין לאומרה קודם
שש שעות ומחצה, עי"ש.
ולא זכיתי
להבין שהרי בעצם נטיית צללי ערב מתחילה בחצות (כנ"ל מגמ' יבמות כח, ב
ובפרש"י שם) אלא שאין אנו בקיאים וכו' אולם למעלה בוודאי שכן הוא, שנטית צללי
ערב מתחילה בחצות.
בשלמא אם
אמירת ובל"צ מצד הדין הייתה תלוי' ב"תפילת מנחה", הנה מצד שאין אנו
בקיאים וכו' נקבעה ההלכה שמחויבים לחכות עד שש שעות ומחצה, אבל באם זה תלוי בהתחלת
"זמן ערב" למעלה[6],
ומצד עת רצון של שבת מנחה, הרי לכאורה העת רצון מתחיל בחצות שהוא "זמן
מנחה"?
ובפרט
ע"פ המבואר בדא"ח שהעת רצון של מנחה שבת הוא ע"פ המבואר בזוהר (פ'
יתרו פח, ב) מצד רעוא דרעוין. וראה זהר ח"ג דף קכ"ט "מצחא דגוגלתא
רעוא דרעוין . . אמתי מתגליא, שתיק ר"ש. שאל
תניינות אמתי. אר"ש לר' אלעזר בריה אמתי אתגליא. א"ל בשעתא דצלותא דמנחה
דשבתא. א"ל מ"ט. א"ל משום שההיא שעתא ביומי דחול תלייא דינא לתתא
בזעיר אנפין. ובשבתא אתגליא מצחא דאתקרי רצון". וראה ספר המאמרים תרנ"ד
ע' רל"ו ד"ה ואני תפלתי "והנה תוכן הענין בדרך כלל דבתפלת שחרית
מאירים בחי' מוחין דגדלות ואיתא בכתבי האריז"ל דעד חצות מאירים המוחין
ואחר חצות המוחין מסתלקין, ובתפילת מנחה מאיר בחי' מצחא" וממשיך שבחול
מאיר מצחא דז"א והוא עת דינים ובמנחה דשבת הוא בחי' מצחא דעתיקא והוא
רעדכ"ר. וא"כ זמן רעוא דרעוין – העת רצון של שבת, לכאורה מתחיל מחצות.
ואכן שמענו מנשי"ד הרבה פעמים שנמצאים בשבת אחר חצות שהוא זמן רעוא
דרעוין.
קריאת התורה של שבת מנחה
הנה טעם
קריאת התורה במנחה שבת מבואר בש"ע אדמוה"ז סי' רצ"ב "עזרא
תיקן שיהיו ג' אנשים קורין בספר תורה בצבור בכל שבת במנחה עשרה פסוקים או יותר
מפרשת שבוע הבא בשביל יושבי קרנות המתעסקים בסחורה כל ימות השבוע ואינם
באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה שהם
פנויים ויבואו לשמוע", וכבר חקר האשל אברהם (הרה"ק מבוטשוטש) בסי'
רצ"ב אם קריאת התורה שייכת לתפילת מנחה או לא. היינו, האם נאמר שהתקנה הייתה
לקרא בשעת תפלת מנחה דווקא, או דלמא דעיקר התקנה היא לקרא בשבת פעמיים, ועיקר הקפידה
הוא שיהא אחר תפילת מוסף, אלא שסדרו אותה יחד עם תפילת מנחה. ונ"מ אם אפשר
לקרות בתורה לאחר שכבר גמרו תפלת מנחה[7].
והוא ז"ל תלה הספק בגדר קריאת התורה של מנחה אם הוא קשור עם תפילת מנחה או
לא.
וכבר עמדו
כמה אחרונים שכנראה שלא ראה מה שכתב המהרי"ל. דבאלי' רבה סימן רצ״ב סוף אות
ו׳ כתב בזה״ל: "כתב מהרי״ל כשהיה מאחר לבוא לבה׳׳כ עד סיימו קריאת התורה היה
מתפלל עם הצבור ואח׳׳כ קרא הפרשה". הרי מה שנסתפק להא"א מפורש
בהמהרי"ל, שאפשר לקרא בתורה אחר מנחה, ונמצא לכאורה שלדעת המהרי"ל קריאת
התורה אינה שייכת לתפלת מנחה דווקא[8].
ואולי יש
לדייק שמלשון אדה"ז (ע"פ פרש"י בב"ק פב, א) "לפיכך תיקן
בשבילם קריאה יתירה", משמע שעיקר המכוון הוא לא שבעת מנחה יקראו
בתורה, אלא שליושבי קרנות יהי' "קריאה יתירה".
והנה אותו
שאלה ישנו בנוגע לתענית ציבור אם אפשר לקרוא בתורה אחרי חצות קודם שש שעות ומחצה.
ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' נ"ג פסק שבשעת הדחק אפשר להקדים הקריאה
שהרי עיקר הקריאה תלוי בחצות ומביא מ"ש רש"י בתענית (יג, א) ד"ה
משומם "שמתוודין עד מנחת הערב מחצות ואילך שהצל נוטה כדאמרינן במסכת
יומא (כח, ב) "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי" ומדייק
המנח"י ומוכח דהיינו בחצות דווקא, ולא כשש שעות ומחצה כמו במנחה ומבאר שלענין
קריאת התורה לא החמירו בזה שאין בקיאין[9].
ואולי יש
לומר שלשיטתו יאמר כן גם בקריאת התורה של מנחה של שבת. באם שננקוט כסברת הא"א
שקריאת התורה אינו נוגע לתפלת מנחה (אלא שהא"א הי' מסופק בדבר בגלל שלא ראה
את המהרי"ל, וקרוב לוודאי שאילו ראה מ"ש המהרי"ל הי' מכריע ספיקו
שאין הקריאה תלוי במנחה) א"כ י"ל דעיקר תלוי בחצות היום "זמן
מנחה". וכמו שלא החמירו בתענית שיהי' דוקא לאחר שש שעות ומחצה, מאותו סברא[10]
לא החמירו בקריאת התורה של שבת מנחה.
והנה הציץ
אליעזר הביא מה שכתוב בזוהר פ' ויקהל (ר, ב) "תרי זמנין קרינן בס"ת
בשבתא. במנחה בשעתא דדינא תליא לעידן ערב", ומסיק מזה הצ"א שמשמע מהזהר
שקריאת התורה השני' של שבת תלוי בשעת ערב וא"כ צריך להיות בשעת מנחה דווקא.
אולם לפי
המבואר לעיל ש"שעידן ערב" מתחיל מחצות, ובכל הקשור לגילוים מצד למעלה,
לכאורה הכל תלוי בחצות, ורק למטה הגברא צריך לחכות החצי שעה משום שאין אנו בקיאים,
א"כ חזרנו לעיקר הדין לדון אם קריאת התורה השנית של שבת היא תלוי' בתפילת
מנחה או לא. באם שהוא חלק של "תפילת מנחה" מובן ברור שכשם שהגברא צריך
לחכות לחצי שעה אחר חצות למנחה, כמו"כ צריך לחכות לקרה"ת. באם שאין זה
תלוי במנחה, רק שע"פ הסוד זה קשור ל"זמן של מנחה למעלה", יש מקום
לומר שאפשר להתחיל קריאת התורה מחצות.
[1]) ועיין בקו"א לסי' רצא ובהלכות פסח תנ"ח וכן בסי'
תס"ח.
[2]) ועיין בקו"א לאדה"ז סי' רצא.
[3]) תהילים קמה, א.
[4]) כדמוכח גם מזה שאין אומרים אשרי במנחה של יום הכיפורים ועיין
בשו"ע אדה"ז סי' תרכב.
[5]) אלא דיש לעיין בנוגע אמירת פ' התמיד ופיטום הקטורת אם צריכים
לחכות עד שש שעות ומחצה. שהרי פסק אדמוה"ז בס' א' "וכשיאמר פרשת הקרבנות
יאמר ביום שהוא זמן הקרבתם ולא בלילה", ולכאורה כמו"כ במנחה צריך להיות
בזמן הקרבת הקרבן לפועל. אולם עיין לקו"ש חל"ב שיחת ערב פסח, ושם ע' 40
"ומ"ש הטור שפ' הקרבנות "טוב יותר לאומרה ביום שהם במקום הקרבת
קרבן שזמנו ביום" (ולכמה דיעות צריך לאומרו מעומד), הרי . . (ב) גם בזה אינו דומה לחומר
החיוב דתפלה בזמנה (שצ"ל בדיוק בזמן הקרבת התמידין דוקא)".
[6]) ראה סידור הגאונים והמקובלים עמ' עב סדר תפלת מנחה בשבת שמביא
עוד טעמים אמירת ובל"צ במנחה שבת ומהם טעמים שנוגע לעת רצון למעלה. אולם לפי
הטעם שמביא מבעל סדר היום "מפני שכיון שבתפלת שחרית ניתוסף בו תפלת מוסף הרי
יש בו תוספת קדושה מעולה שהיא כתר יתנו לך וכו' והניחו מקום לתפלת המנחה שיהיה
לה תוספת קדושה ותקנו לומר בה ובא לציון" משמע שהוא חלק מתפלת מנחה. אולם
מזה שביום כיפור אנו אומרים ובל"צ בנעילה ולא במנחה, מוכרח שאינו חלק בתפילת
מנחה (וראה בספר סדר היום שם שלשיטתו אומרים ביום הכיפורים ובל"צ במנחה ולא
בנעילה).
[7]) וכשקוראים אחר מנחה, ראה מ"ש בעל הקצות השולחן בבדי השלחן
סי' צ"א סק"ה "ואם התפללו בלא ס״ת ואח״כ בא להם ס״ת וקוראין בו
מסתבר פשוט שצריכין לומר ח״ק אחר הקריאה קודם שמגביהין הס״ת, שהח״ק שקודם התפלה
קאי גם אקריאה, אבל בלא זה צריכין לומר קדיש על הקריאה עצמה".
[8]) ולהעיר ממ"ש הרמ"א בדרכי משה סי' קכ"ז סק"ה
שמביא מחלוקת ההג"מ והמרדכי אם אומרים במנחה שבת (לפי נוסח אשכנז) שלום רב או
שים שלום שההג"מ סובר שמצד קריאת התורה של מנחה אומרים שים שלום שיש בו
"תורת חיים ואהבת חסד" משא"כ לדעת המרדכי אומרים שלום רב ומסיק
"והכי נהיגין להתחיל אף במנחה בשבת שלום רב" ואולי יש לומר דפליגי בגדר
הקריאה של מנחה, אם היא חלק מתפילת מנחה, אז יש לומר שים שלום שיש בו "תורת
חיים". אולם באם שבעצם אינו שייך למנחה, אין טעם לשנות מימי החול ולכן אומרים
שלום רב (והא דבתענית אומרים שים שלום (הגם שכפי שיבואר להלן, אין הקריאה
בת"צ חלק מהתפילה), הוא מצד ברכת כוהנים כמ"ש המרדכי להדיא)
[9]) ומביא שם עוד טעם שלכאורה נוגע רק לתענית, מהא שאיתא (תענית יב,
ב) "אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא מכאן ואילך ריבעא
דיומא קרינן בספרא ואפטרתא מכאן ואילך בעינן רחמי שנא' [נחמיה ט, ג] "ויקומו
על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית מתודים ומשתחוים לה'
אלהיהם"". ופרש"י שם "ריבעא דיומא. מחצות ואילך עושין ב'
חלקים: בפלגא. דהיינו ריבעא דיומא קרו ויחל משה ומפטירין דרשו את ה' בהמצאו",
רואים בבירור שקריאת התורה בתענית מתחיל מחצות "רביעית היום".
[10]) ואולי הסברא לחלק בין תפילת מנחה עצמה שכן החמירו, לקריאת התורה
שלא החמירו – דמנחה עצמה דאפשר ביחיד, יש לחשוש שאין בקיאים, אולם קריאת התורה
שהוא בעשרה דווקא, לא החמירו כ"כ. ודוחק.
שליח כ"ק אדמו"ר – ניו לאנדאן, קאנ.
קובץ הערות וביאורים
