מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל.
ההשתלמות המאושרת, שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו בלא הרף, היא מיוסדת על שתי בחינות יסודיות, שהן כבסיסים המעמידים את כל חמדות עולמים.
האחת היא העטרה העליונה של כל מעלה, להיות האדם שואף תמיד להתעלות, לעלות אל על במעלות הקודש, להוסיף חכמה ודעת קדושים רבה, להיות מואר באור זיו דעת ד' ועוזו, באור טהרה וקדושה, הבאה מתוך תוספות חכמה ודעת, מתוך הזדככות רגש ורעיון, מתוך תגבורת האצילות הנפשית הלך וגבור.
והשניה היא הבסיסיות של העמדה, התכן השומר את המצב, שלא יהורס, שבכללו הוא התכן המקיים את תשוקת ההתעלות, הנותן מנוחה לשיא גליה, והקובע לנשמה מקום של מנוחה, לבלי תהיה מהרסת למעלה מכל חקה.
האוהל והמשכן, הם שני השמות של בית הדירה, העלול להיות מוכן למסעות, שמרשמים בתוכן הרוחני העליון את העליות הנכספות. האוהל מסמן את היסוד המטלטל, את הצביון של ההכנה אשר לתנועה, שכונתה היא תמיד השתנות ועליה לצד האושר העליון, לקראת הזיו של מעלה. והמשכן מסמן, אם גם בצורה המחוברת באיזה אופן להכנה של נסיעה, אבל דוקא את היסוד המנוחתי שיש בין מסע למסע, ובנפשיות היא ההרגשה המרגעת, העוצרת את ההתנועעות הבלתי פוסקת, לשם היסוד של המטרה העליונה, קביעות האורה ובסיסיותה בערכה. ובודאי שאלה שתי ההכרות הן הנה היסודות של האוצר העליון, אשר ליראת ד', הגנוזה בבית גנזיו של הקב"ה, היראה התחתונה והיראה העליונה, שהתחתונה היא מתיראת שלא תרד מטה מטה, ומתוך כך היא מתאמצת בעליותיה התדירות, והעליונה היא מתיראת שלא תהרוס אל על יותר מהחוג המתאים לה, שלא תאבד בזה את המנוחה המבססת כל טוב. בעת ההתרוממות העליונה אשר להתפילה השלמה, צריכים להיות מופיעים לפנינו אלה שני חזיונות הקודש, בעצם עוזם ותפארתם.
ואנו מזכירים בזה: מה טובו אוהליך, המביעים את הכנת ההעתקה התדירית, המסע העליון המוכן להעלות את הכל בעילוי אחר עילוי, לשאוף לרוממות קודש, יעקב, מצד הויתך הראשונה בזמן ומצערה במעלה, שיראתך התחתיתית היא צריכה להיות נאזרת תמיד בגבורת אומץ, שלא לרדת כ"א לעלות, – ויותר מזה יסוד הופעתך הרוממה ביראה העליונה, שלא לאבד את הטוב העליון מצד רוב התפרצות אורו, שלא לזנח את תוכן המנוחה המקליט כל טוב ואושר עליון עדי עד, היראה העליונה המתיראת מהעליה המופרזת, ובתוך ההכנה המוחלטת, להתעלות הקדושה התדירית, תופסת היא את יסוד השיכון, העמדה המקומית בכל יקרת תפארתה, משכנותיך ישראל. בהוסדן יחד שתי שאיפות עילאות אלו בכל מילואן וטובן, יוצג לנו הטוב המאושר בכל חוסן יקרו, עד לכדי ההבעה של השתוממות הפלא העליון, שאנו אומרים לקבוץ הנהדר הזה המתאים יחד: מה טובו. מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל.
The evil prophet Balaam wanted to curse the people of Israel, but instead found himself blessing them:
“מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.”
Is the repetition in Balaam’s blessing only poetic? Or is there a deeper significance to these two forms of shelter: the “tent” and the “mishkan” (dwelling place)?
The Journey of the Soul
As we strive to grow spiritually, we make use of two contradictory yet complementary methods.
The first method is our aspiration to constantly improve ourselves. We strive to attain greater wisdom and enlightenment. We seek to continually refine the emotions and ennoble the spirit.
The second method is the necessity to restrain our striving for spiritual growth, in order to assimilate changes and guard against spiritual lapses. We want to internalize our spiritual and ethical gains, and maintain our current level. This means that we must curb the desire for growth, so that our ambitions do not overextend the soul’s natural capacity for change.
The “tent” and the “mishkan” are both forms of temporary shelter. Both relate to the soul’s upwards journey. However, they differ in a significant aspect. The “tent” is inherently connected to the state of traveling. It corresponds to the aspiration for constant change and growth. The “mishkan” is also part of the journey, but it is associated with the rests between travels. It is the soul’s sense of calm, its rest from the constant movement, for the sake of the overall mission.
Surprisingly, it is the second method that is the loftier of the two. The desire to change reflects a lower-level fear, lest we stagnate and deteriorate. Therefore, the blessing mentions “tents” first, together with the name “Jacob,” the first and embryonic name of the Jewish people.
The need to stop and rest, on the other hand, stems from a higher-level fear, lest we over-shoot the appropriate level for the soul. For this reason, the blessing mentions “mishkan” together with the name “Israel,” Jacob’s second and holier name.
In any case, we need both aspects in order to achieve stable spiritual growth. Balaam’s prophetic blessing praises the balanced union of “How goodly are your tents, Jacob” — the soul’s longing for change — together with the more restful state of “your dwelling places, Israel,” restricting growth in order to avoid unchecked advancement, thus enabling the soul to properly absorb all spiritual attainments.
(Gold from the Land of Israel, pp. 269-270. Adapted from Olas Re’iyah vol. I, pp. 42-43)
