מזוזה לשמירה

ב'לקוטי שיחות' (חלק יט עמ' 125-126) מביא כ"ק אדמו"ר את דברי הטור (יו"ד סי' רפה): "וכל הזהיר בה [במצות מזוזה] יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב [דברים יא, כא] למען ירבו ימיכם וימי בניכם . . וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה, כמו שדרשו בפסוק [תהלים קכא, ה] ה' שמרך וגו', מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, ואתם ישנים על מטותיכם והקב"ה שומא אתכם מבחוץ". וביאר שם הב"ח: "הכי קאמר, וגדול מזה – דלא לבד שהקב"ה נותן לאדם שכרו על קיום מצוה זו, דהיינו אריכות ימים הוא ובניו, אלא אף זה דהמצוה עצמה היא שומרת ביתו, שעל ידה נשמר הבית מכל היזק. משא"כ בשאר כל המצות, דאע"ג דנאמן הוא יתברך שישלם לאדם שכר לעתיד על קיום מצותו, מ"מ אין מגיע לו שום הנאה וריוח מגוף קיום המצוה בעצמה. משא"כ במצוה זו דאיכא הנאה וריוח מגוף המצוה עצמה, שהבית נשמר על ידה, וזה נוסף לו על השכר שיתן לו הקב"ה על קיום המצוה, כמו שנותן שכר על כל שאר קיום מצותיו לפום צערא אגרא".

בהמשך לזה מוסיף לבאר ב'לקוטי שיחות' שם: "לפי האמור לעיל, שהשמירה הקשורה למזוזה איננה 'שכר' או 'סגולה' הנוספים על המצוה, אלא חלק מענין המצוה גופא – יובן דבר מפליא שמצינו בקשר למצות מזוזה:

המשנה (במס' כלים [פי"ז מט"ז]) מונה כלים שיש להם בית קבול (ולפיכך 'הרי אלו טמאין') וביניהם: 'מקל שיש בו בית קבול מזוזה'. נאמר שם בתוספות יו"ט: 'ואפשר שהיו אנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה ולשמירה להם'. מכך שעובדת מציאותו של 'מקל שיש בו כו'' לצורך שמירה מובאת במשנה מבלי לשלול אותו, נראה, שיש מקום להנהגה זו.

ובאמת משמע (ואף מוכח) מדברי הירושלמי, שבמזוזה עצמה יש סגולת שמירה, אפילו כאשר אין כאן קיום המצוה: מסופר בירושלמי [פאה פ"א ה"א. הובא בב"ר ספל"ה] שרבינו הקדוש שלח מזוזה לארטבון – שהיה נכרי – באומרו שהוא שולח לו 'מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך'. כלומר, למרות שלגבי נכרי אין גדר של קיום מצות מזוזה, בכל זאת, גם במקרה זה שייך הענין של 'מנטרא לך' שבמזוזה. [ובמיוחד לפי המשך וסיום הסיפור, המובא בשאלתות [עקב שאילתא קמה], שע"י שארטבון לקח את המזוזה וכו' פעלה השמירה ו'מיד ברחה אותה שדה כו''.]

לכאורה, תמוה הדבר: הנוהג להכניס ב'מקל' דוקא מזוזה מוכיח, שלא לקחו זאת סתם כפרשה מן התורה (שאף היא – בכלל – מגין), אלא דוקא כ(שמירה של) מזוזה – וכיצד חל כאן גדר השמירה של המזוזה? הלא ההלכה היא ש'תלאה במקל פסולה', וכהדגשת הגמרא: 'סכנה ואין בה מצוה', וכפירוש רש"י: 'סכנה – מן המזיקים, שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהילכתה' . .

אך לפי המוסבר לעיל, מובנים הדברים: כיון שהשמירה שע"י המזוזה קשורה לגוף המזוזה, לכן יתכן שמעין ענין השמירה נמצא במזוזה עצמה, אפילו לפני שמקיימים אתה מצות מזווה, כיון שנכתבה לשם מזוזה וכו', או אפילו אצל נכרי כמו ארטבון".

ומשמע דכוונת הדברים ככה, דבאם השמירה של המזוזה היתה באה רק כשכר על קיום המצוה, אז ודאי שבלי קיום המצוה אין שום שמירה, שמאיפה יבא השמירה אחרי שהמזוזה עצמה אינה עושה שמירה. אבל לפי דברי הב"ח "שהשמירה הקשורה למזוזה איננה 'שכר' או 'סגולה' הנוספים על המצוה, אלא חלק מענין המצוה גופא", באם כך ניתן לומר שאחרי שהחפצא של המזוזה כשהיא קבועה על הדלת לשם מצוה פועלת ענין השמירה, מעתה אפשר שהחפצא של המזוזה אף בלי קיום המצוה יש בה "מעין ענין השמירה". ומוסיף לנמק: "כיון שנכתבה לשם מזוזה", וכוונתו לומר שמאחרי שהמזוזה יש בו קדושת מזוזה גם כשאינם שמקיימים בו את המצוה, הרי זה יכול מעתה גם לפעול מעין ענין השמירה.

ה'אגרות משה': מותר לאדם לתת מזוזה על צוארו לשמירה

לפני שנתחיל לדון בפרטי הדברים יש להעתיק משו"ת 'אגרות משה' (יו"ד ח"ב סי' קמא ענף ג) שכתב בדומה ממש למבואר ב'לקוטי שיחות' הנ"ל. וכך כתב שם: " . . ונמצא שגם הרמב"ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה . . ולכן יותר נוטה לע"ד שאם נושא אדם על צוארו לכוונת שמירה ליכא בזה איסור, דלא כסברת כתר"ה בזה. וכמפורש בתוי"ט כלים פי"ז מט"ז, שמפרש כן בכוונת הרמב"ם פ"ב מכלים ה"ב שנקט מקל שיש בו בית קבול מזוזה, שמשמע שכן היה אורח ארעא. ואינו כלום מה שכתב בתוס' אנשי שם שהרמב"ם שכתב שהם טפשים קאי גם על אנשים כאלו, דהא אדרבה מפורש ברמב"ם שאינו כן אלא על אלו שכותבין שמות מלאכים ושמות קדושים בפנים קראן טפשים, ולא על אלו שכותבין מבחוץ, וכ"ש שלא על אלו שנושאים מזוזה עמם לשמירה. ומשמע שגם הוא סובר דיש בזה שמירה כקמיע, ואף חכמים גדולים רשאין לעשות כן. ועיין בספר סדרי טהרות להגאון האדמו"ר מראדזין שפי' כהתוי"ט, וביאר בד"ה ומקל שמוכרחין לפרש כן. וארטבון דשלח לו רבי מזוזה, כדאיתא בפאה ירושלמי פ"א ה"א, ודאי היה נכרי. דאם היה יהודי כפי' הפ"מ, ודאי ידע ממזוזה והיה לו מזוזות על פתחי ביתו. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכא שהביא ראיה מכאן דמותר ליתן מזוזה לנכרי שיודע שינהוג בה כבוד דארטבן ערל היה. ותמה על מהרי"ל שנעלם ממנו ירושלמי זה, משום שגם בעובדא שמהרי"ל היה הגמון שבקש המזוזה לשמירת המבצר שודאי היה שומרה. ולדידי לא קשה זה דרבי היה בטוח שהמזוזה תשמור לארטבן, ומהרי"ל היה חושש דשמא לא זכה אותו הגמון שהמזוזה תשמרנו להמבצר שלו. וגם אולי חשב ההגמון שהמזוזה תשמור גם מגנבים, שזה לא מצינו שהמזוזה משמרת[1], וכשיזדמן לו הפסד מגנבים וכדומה יכעוס וישליך המזוזה לאשפה בבזיון, שלכן אסר. עכ"פ חזינן שמזוזה הוא דבר המשמר גם שלא במקום מצותה לא פחות מקמיע . . ".

ושיעור דבריו כך הוא, דהנה שם לפני זה (ענף א) ביאר שיטת הרמב"ם "דאף דאיכא יתרון בהמזוזה לשמירת הבית, הוא ג"כ [רק] מצד קיום המצוה". ושוב הוסיף לומר כאן (ענף ג), דלמרות דהיתרון שיש בהמזוזה לשמירת הבית, הוא רק מצד קיום המצוה, דכיון שהיא מצוה דהבית איכא בה יתרון זה דשומרת הבית, אבל מ"מ ודאי דגם בלי קיום המצוה יש שמירה להמזוזה, שהרי "פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה". ואינו ברור האם כוונתו לומר דאכן בלי קיום המצוה אין שום יתרון להמזוזה על שאר הקמיעות, שא"כ למה שמו האנשים במקלם דוקא מזוזה, וכן למה שלח רבי לארטבן מזוזה דוקא.

וב'לקוטי שיחות' הרגיש בקושי זה, ולמרות שהביא מהב"ח שהשמירה שיש ב"מזוזה איננה 'שכר' או 'סגולה' הנוספים על המצוה, אלא חלק מענין המצוה גופא", בכל זאת הוא מוכיח מהמשנה דכלים וממה ששלח רבי מזוזה לארטבן, ש"יתכן שמעין ענין השמירה נמצא במזוזה עצמה, אפילו לפני שמקיימים אתה מצות מזווה, כיון שנכתבה לשם מזוזה וכו', או אפילו אצל נכרי כמו ארטבון".

דחיית הראיה מדברי ה'תוספות יו"ט'?

בספר 'אור אברהם' על הגש"פ (הוספות שבסוף הספר בהוצאת תשמ"ג עמ' יז-יח) העיר לדחות את הראיה מדברי המשנה וה'תוספות יו"ט', ומסיק: "אולם האמת הוא דכמו שברור הדבר דאין בזה שום צד מצוה כלל, הרי כמו"כ ברור הדבר שאין בזה שום צד שמירה כלל ותו לא מידי". אמנם דבריו בזה אינם אלא סברות שאין להם ביסוס וראיה, ואין בהם כדי לדחות המבואר ב'תוספות יו"ט'. וראה עוד בדברי ה'אגרות משה' דלעיל. [אמנם להעיר שבשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ב סי' קמט) נוטה לדעה הדוחה את דברי ה'תוספות יו"ט'.]

האם רשאי בן נח לקיים מצות מזוזה "כדי לקבל שכר"? והאם קיום זה ישמור עליו?

שוב העיר הכותב שם (עמ' יח-יט) לדחות הראיה מהירושלמי, ע"פ מש"כ הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"י): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה . . ", וברדב"ז שם כתב: "אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר, כמי שאינו מצווה ועושה. וכן דקדק רבינו וכתב כדי לקבל שכר", ומזה מסיק הכותב הנ"ל: "והרי עכ"פ נראה מבואר דאף בגוי שייך קיום מצוה כאינו מצווה ועושה, ואף יש לו בזה שכר ככל אינו מצווה ועושה . . וא"כ אף אי נימא דאותו ארטבן היה גוי, הרי אין מזה שום ראיה כלל דיש סגולת וענין השמירה אף במקום שאין כאן קיום מצוה, דהא שפיר מבואר דיש קיום מצוה אף בגוי, והרי שוב י"ל דסגולת השמירה הר"ז תלוי בקיום מצות מזוזה, ואף במקום שאין בזה חיוב, אבל הרי קיום שפיר יש כאן . . ".

והנה לכל לראש פלא שהכותב הנ"ל מעתיק תחילת דברי הרדב"ז, ומתעלם ביודעין מהמשך דברי הרדב"ז בשורה שלאחרי זה, שכתב: "ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין ס"ת ומזוזה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן", הרי לשיטת הרדב"ז אין הנכרי רשאי לקיים מצות מזוזה אף כדי לקבל שכר, וא"כ נפל ליה פיתא לבירא, שהרי לפי זה אין לנכרי שום קיום מצות מזוזה, ובכל זאת שלח לו רבי לארטבן מזוזה כדי לשמור עליו, וא"כ הרי זה הוכחה ששמירה שע"י המזוזה אינו קשור לקיום המצוה.

ומעניין שהגר"י שטייף בספרו 'מצות השם' (במהדורה החדשה עמ' שז אות כג) פשיט ליה ד"בודאי שלח ליה [רבי לארטבן] המזוזה לקבוע בדלת, ומוכח מזה דרשאי ב"נ לקיים מצות מזוזה כישראל", ומזה מביא ראיה ומקור לדעת הרמב"ם דב"נ רשאי "לעשות מצוה משאר מצוות התורה", וכנראה לא ראה את דברי הרדב"ז. (וראה שם עוד אות כז דמדייק מלשון הרמב"ם "כדי לקבל שכר", ד"צריך שיכוון שיעשה אותן בכוונה זו . . דאל"כ אסור לו לעשותה".)

[וכדאי להתעכב על ביאור דברי הרדב"ז דהמצות הללו "שצריכין קדושה וטהרה" אין מניחין להעכו"ם לעשותן. בשו"ת 'אגרות משה' (יו"ד ח"ב סי' ז) מסביר: " . . משום שבקדושה דסת"מ אנו מחויבין מצד הקדושה שלא יהיו בידם". ומשמע שהבין את דברי הרדב"ז על דרך ההלכה (שו"ע יו"ד סי' רפא ס"א, או"ח סי' מ' ס"ז ובט"ז סק"ה ומג"א סק"י ושו"ע אדה"ז ס"ז) דלוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הנכרי, כדי שלא יבואו לזלזל בהם. אבל לכאורה אין בדברי הרדב"ז שום רמז לזה. ואולי י"ל דכוונת הרדב"ז לחלק בין מצות שאין עצם הפעולה מצוה רק בצירוף קדושה וכוונה. ובזה שונה סת"ם משאר מצות, ולדוגמא שבת. שבשמירת השבת הוי עצם המנוחה קיום המצוה, משא"כ בסת"ם דבלי שנכתב על ידי יהודי בכוונה לשמה ונתקדש בקדושת סת"ם אינו נחשב מצוה בכלל. וא"כ לדעת הרדב"ז כל דבר שצריך קדושה הרי זה שייך רק ליהודי, כיון שרק היהודי "מייצר" את החפצא של המצוה, ואינו שייך לגוי כלל.]

ויש להעיר עוד, שהרי ה'אגרות משה' שם מחדש, ד"ברור שקאי רק על אלו מצות דהקדש וצדקה וכדומה שמצינו [בסוטה מז, ב] בבלק שקבל שכר על הקרבנות שהביא, ובצדקה מפורש בנבוכדנצר בקראי דדניאל [ד, כד] ובב"ב דף ד' [ע"א] ודף י' [ע"ב], וכן בעניני מצות כהא דשכר שיחה נאה דהצעירה בבנות לוט [נזיר כג, ב], וכהא דכבוד ה' כג' פסיעות דנבוכדנצר [סנהדרין צו, א וב'מסורת הש"ס' שם]. אבל בשמירת שבת ויו"ט והנחת תפילין וציצית וסוכה ולולב ושופר ואכילת כשרות וזהירה משעטנז וכדומה, אין להם שום שכר ע"ז, דאין שייכין כלל למצות אלו כיון דליתנהו בקבלת התורה ואינם מצות לדידהו כלל", ולפי זה שוב אין מקום לכל קושייתו של הכותב הנ"ל, שהרי לפי שיטה זו, גם בלי דברי הרדב"ז אין נכרי שייך לקיום מצות מזוזה אף כאינו מצווה ועושה.

[ובגוף חידושו הנ"ל (ועוד) של ה'אגרות משה' ראה עוד מה שהאריך הרה"ג חיים רפופורט ('הערות וביאורים' גליון תתקמב עמ' 55-66, גליון תתקמג עמ' 57-62, 'אור ישראל' גליון נד עמ' רמו-רנא; וראה שם גליון נה עמ' רמט-רנג).]

ולגופו של ענין נראה פשוט דאין כל זה שייך לדברי ה'לקוטי שיחות', שהרי הדיון שם הוא על שמירה שהמזוזה פועלת האם זה בגדר "שכר או סגולה הנוספים על המצוה" או שזה "מענין המצוה גופא". לדעת הרבי באם זה "מענין המצוה גופא", הרי השמירה באה רק על ידי קיום מצות עשה דמזוזה, ואף באם נאמר שבן נח "שרצה לעשות מצו[ת מזוזה] כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה", אין זה מוסיף לו שמירה, כיון שאין כאן קיום מצות עשה אצלו שהרי לא נצטוה (ובהערה 40 שם הוסיף: "ויתרה מזה, בית בשותפות נכרי פטור ממזוזה", וכפסק הרמ"א סי' רפו ס"א, וא"כ אינו שייך בכלל שגוי יחמיר על עצמו כדי לקיים מצות ציצית, שהרי חסר לו בחפצא של המצוה). ובאם יבא בעל דין לחלוק ולומר שלא צריך ממש קיום מצות עשה, עליו הראיה לחלק בין שמירה שע"י מזוזה של גוי שאינו מקיים מ"ע לבין שמירה שע"י מזוזה של יהודי ששם את זה במקלו שאינו מקיים בזה מ"ע.

מה המשמעות שארטבן "שם לה [את המזוזה] על הפתח"

ועל הראיה מדברי ה'שאילתות' העיר עוד הכותב הנ"ל שלכאורה דוקא משם יש ראיה הפוכה, שהרי שם מבואר: " . . מיד נכנס שד בבתו של ארטבן, ולא היה לו אלא בת אחת, ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה. כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח, מיד ברחה אותה שדה . . ", הרי שלמרות שכל אותה הזמן היתה המזוזה בתוך ביתו, לא הועילה כלום עד שארטבן לא קבע את המזוזה על הפתח. וכתב: "והרי ודאי וברור הדבר דכל ענין השמירה שיש במזוזה, הר"ז אך ורק באופן של קיום המצוה בלבד, אולם ארטבן הוא דלא סמך על זה והשאיר המזוזה על שולחנו בלבד, ורק כשראה דלא הועילו הרופאים בדבר, אז הוא דנטל המזוזה מעל שולחנו ושם לה על הפתח, ורק אז הוא דברחה אותה שדה, אבל כל עוד שלא היתה המזוזה במקום קיום מצותה, הרי לא הועילה ולא כלום . . ".

קושיתו של הכותב מבוסס על הבנתו שהמזוזה היתה כל הזמן בחדרה של החולה, ולא הועילה לרפאותה, ובינתיים "באו כל הרופאים ולא הועילו לה". ואז "נטל ארטבן את המזוזה [שגם עד עכשיו היתה בחדרה של החולה] ושם לה על הפתח, [ועל ידי קביעת המזוזה בדלת החדר וקיום מצוה שעל ידה] מיד ברחה אותה שדה . . ".

אבל אין שום הוכחה ורמז להבנה זו, ואפשר לומר בפשטות שארטבן קיבל את המזוזה מרבי, והלה שמר עליו באיזשהו מקום שברשותו, ושוב נחלה בתו, ופשוט שזה שהמזוזה סתם ברשותו באיזה מקום לא מועיל כלל לשמור את החולה שבמקום אחר, ולכן יש להביא את המזוזה לאתר שצריכים שמירה. ולכן שם ארטבן המזוזה בפתח ששם הבעיה ושם צריכים שמירה. ובעצם לא היה צריך לשים דוקא בפתח, אך כך נהג כי כך הכיר מהיהודים. ופשוט שה'שאילתות' אינו מחדש כאן שיש קיום מצות מזוזה אצל גוי, ואדרבה אנו רואים שמזוזה שומרת הפתח והבית בכל מקום, גם כשאין קיום מצוה. העירני לזה הרנ"ג.

והרה"ג חיים שי' רפופורט העירני: נ"ל דאף לפי השיטה שב'לקוטי שיחות' דגם כשאין שום מצוה מועלת המזוזה לשמירה, י"ל שכדי ששמירה זו תחול על כל הבית או כל החדר וכל מה שבתוכו צריך הוא לקבעה על פתח הבית דוקא.

ויש להביא סמוכין לסברא זו ממ"ש רש"י (מנחות לג, ב) בביאור טעם הדין שצריך לקבעה על טפח הסמוך לרה"ר "כי היכי דתינטרי' לכל הבית [=גם החלק של עובי הפתח] הסמוך מן המזיקין", דלכאורה קשה דאם השמירה תלויה במצוה מאי איכפת לן אם קובעה לפנים מטפח הסמוך לרה"ר, הלא כל שקיים מצות כהילכתה נשמרת הבית כולה על ידה, [ואם הי' הדין נותן שצריכים לקבעה לפנים מטפח הסמוך וכך היא מצותה בוודאי היה השמירה גם על שטח הבית שמחוץ ומעבר להמזוזה].

והנראה מבואר ומוכרח מזה דגם כאשר מקיים המצוה כהלכתה אין השמירה חלה כי אם על השטח של הבית שנמצא לפנים מהחפצא דהמזוזה עצמה. ואם כן נ"ל דגם השמירה הפחותה הנפעלת על ידי החפצא דמזוזה אינה חלה כי אם על המקום שלפנים ממנה ואם רוצה שתשמור את הבית וכל מה שבתוכו צריך הוא להניחה על פתח הבית דייקא.

[ואולי י"ל עוד דגם שמירה זו אינה פועלת עד שיקבענה ועל מקומה הנכון על פתח הבית. ואם כנים הדברים יומתק מה ששנו בברייתא (מנחות לב, ב): "תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת – סכנה ואין בה מצוה", דלכאורה (לפי פירוש רש"י) הול"ל מקודם העיקר ש"אין בה מצוה" ואח"כ (המסובב) ש"סכנה" היא. וגם קשה קושיית התוספות דלכאורה לפי רש"י הול"ל "מזוזה העשוי' שלא כהילכתה". וע"פ הנ"ל אולי יש לומר שגם מזוזה העשויה שלא כהילכתה שומרת במקצת עכ"פ, אבל אם אינה קבועה במקומה על פתח הבית במקומה אינה שומרת את כל הבית, ונמצא שאפילו מידי סכנה גמורה לא יצא (ולפ"ז נצטרך לומר דזה ד"של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן" אינו אלא "זכר למזוזה" וכמ"ש בגמרא). ולכן הקדימו לומר ש"סכנה" היא להורות שהסכנה אינה רק מפני שלא קיים המצוה, כי גם השמירה הפחותה הקיימת מבלעדי המצוה נפגמת על ידי זה שאינה קבועה במקומה על מזוזת הפתח וכמשנ"ת. ועצ"ע בזה.]

סגולת חפצא של המצוה לשמור גם כשאין קיום מצוה

ברם כל יסודו שהכותב הנ"ל רצה לבנות, שסגולת השמירה תלוי אך ורק בקיום המצוה (ועל כן היה מוכרח לחדש שגם המזוזה שאצל ארטבן היה קיום מצוה), בטעות יסודה ונעלם ממנו המפורש בגמרא ובהלכה שחפץ של מצוה יש לו סגולת השמירה אפילו כשאינו קשור לקיום מצוה.

איתא בגמ' ברכות (כג, א-ב): אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן כי הוה בעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן, כי הוה נקיט תפילין לא הוה יהיב לן, אמר הואיל ושרונהו רבנן (לאוחזן בידו משום שמירתן. רש"י) – ננטרן (ישמרוני. אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין. רש"י). וראה גירסאות אחרות בתר"י (יד, ב מדפי הרי"ף) ובחידושי הריטב"א שם. והביאו ה'בית יוסף' (או"ח סי' מג [ה]).

ועל יסוד דברי הגמרא הנ"ל פסק אדה"ז בעל ה'תניא' בשלחנו (סי' שח סי"ט): "התפילין . . לצורך גופן כגון בשביל שישמרוהו מן המזיקין, או לצורך מקומן, מותר לטלטלן כדין כלי שמלאכתו לאיסור". ובמקורות שם (אות קפב) ציין אדה"ז לרש"י הנ"ל ולדברי ה'בית יוסף' (או"ח סוף סי' תקטז) שמביא בשם בעל 'ההשלמה' דהא דאמרינן משלחין תפילין ביו"ט הרי זה כיון "שרוצה להניחם לנטורי נפשיה". [אמנם צ"ע מה שדייק "שרוצה להניחם", שהרי כבר ראינו בגמרא ברכות דהוי שמירה גם כשהוא בידו.]

ועד"ז מובא בשו"ת 'מדרש שם ועבר' (ירושלים תר"מ, ח"א סי' ג אות ט): "ראיתי רבים מהמון עם, גם מקצת לומדים למדו ממעשיהם אשר לא טובים המה, וכמעט נעשה להם הדבר למנהג קבוע, שכאשר הולכים או נוסעים בדרך הן רחוקה או קרובה, תכבד עליהם העבודה כחול ימים ליקח עמם הטלית ותפילין, ויהי להם דבר ה' למשא. וכמעט נשתקע הדבר אצלם לבזיון, באומרם כי זהו דרך ומנהג הבטלנים המתחסדים עם קונם. ואינם רוצים לשעבד גופם בשמירתם. וטח עיניהם מראות מהשכיל לבותם, ולו חכמה ישכילו זאת, אשר נהפוך היא, ואדרבה התפילין היו שומרים אותם, כדאיתא שם (כ"ג א') בסופו . . ע"ש בפירש"י". ומובא בשמו בספר 'שער בת רבים' (ווארשא תרנ"ו, פר' בא עה"פ ויסעו בנ"י, עמ' 65 בהג"ה).

דומה לזה מובא בספר 'פקודת אלעזר' (ירושלים תרמ"ז, ב'שורשי המנהגים' בסוף ח"א): "מנהג שנוטל אדם איזה ס' עמו ובפרט ס' תהלים כשרוצה לצאת במקום שיש חשש מזיקין או שמניחו למעלה מראשותיו, עיין ברכות כ"ג . . ופירש"י ז"ל אמר הואיל ושרונהו רבנן לאוחזן בידו משום שמירתן ננטרן ישמרוני אכניסם טמי וישמרוני מן המזיקין עכ"ל. והביאו הרב משנת חכמים סי' ש"ה. וכן גירסת הרא"ש ז"ל הואיל ושרונהו רבנן ננטרן . . ".

נהגו להשתמש במזוזה לשם שמירה

והנה בכל הנ"ל מדובר בתפילין דהוי שמירה אפילו כשאינו מניחם, אלא גם "כי הוה נקיט" בידו וכדומה. וכפי שכתב בשו"ת 'שבט הלוי' (שם) על יסוד דברי הגמרא בברכות הנ"ל: "הרי דמותר להשתמש בתפילין לשמירה מן המזיקין דרך אחיזה ביד לא במקומן הראוי בראש וביד, א"כ ה"נ במזוזה, דמסברא אין לחלק ביניהם".

ויש להוסיף בזה, ראינו לעיל שתפילין הוי שמירה, ולכאורה פשוט שזה אינו מחמת הסגולה המיוחדת של תפילין שקשורה לענין השמירה, שהרי לא מצינו שתפילין קשור לענין השמירה[2], אלא מחמת שהוא דבר שבקדושה. וא"כ כש"כ במזוזה שאינו רק חפץ של קדושה אלא חפץ של מצוה שענינו עשיית שמירה, וא"כ ודאי שזו פועלת שמירה גם כי הוה נקיט בידיה וכיו"ב.

ואכן מצינו שהיו משתמשים במזוזה לשמירה גם כשאינה קבועה בדלת, וכפי שכתב הגאון רבי שמואל גארמיזאן (מרבני ירושלים, חי בשנים שס"ה–תל"ה) בשו"ת 'משפטי צדק' (סי' לט): "שאלה. נהגו לתלות מזוזה כמין קמיע. ומיבעיא לן אם מותר לעשות כן . . תשובה. זה כלל גדול דכל דבר שהוא לרפואה ודאי אסור להתרפא[ו]ת בדברי תורה, וכל דבר שהוא להגן מותר, כדאיתא בפ"ב דשבועות טו, ב . . ופסקה הרמב"ם בפרק י"א דע"ז דין י"ב וטור יו"ד סימן קע"ט, ופסקה הבית יוסף בש"ע שם דין עשירי . . ומעתה מותר לתלות אדם עליו תפילין או מזוזה להגן. ומה שכתב בפרק י"א דע"ז דין י"ב המניח ס"ת או תפלין על הקטן בשביל שישן שהוא בכלל מנחש וכו', כבר יגע וטרח בכסף משנה ואוקי לה בקטן שנפגם דהוי מתרפא בד"ת. אבל אם לא נפגם פשיטא דמותר להניח ס"ת ותפלין ומזוזה וכל דבר שיש בו קדושה להגן, כדאיתא בפ"ג דברכות . . ועוד אני אומר דכל עצמה של קביעות מזוזה בבית אינו אלא לשמור מן המזיקין ואפילו הכי מותר. . ".

ועד"ז נשאל על כך בשו"ת 'ציון לנפש חיה' (סי' מז) בזמן מלחמת עולם הראשונה, "על דבר הצעירים ההולכים למערכות המלחמה בטרם עזבם את בית הוריהם הולכים לצדיק אחד לברכם והוא נותן להם מזוזות קטנות לישא על צוארם לשמירה, ויש מערערין ע"ז מכמה טעמים". בתשובה כתב בין השאר: "אבל [תנן] במס' כלים פי"ז ומקל שיש בית קבול מזוזה ומרגלית, וכ' זקני בתוי"ט ואפשר שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה ולשמירה להם. ומצאתי במפתח לספרו של הגאון בעל חות יאיר שנדפס בבית מדרש וינא תרכ"ה עמוד 89 אם מותר לישא מזוזה בצוארו, ולא זכינו לתשובתו. וכיון שיש לזה סמך בש"ס אין למחות במי שעושה כן. אחר כמה שנים נדפס שו"ת משפט צדק מגדול אחד מחכמי הספרדים וראיתי בסימן לט שנשאל בזה אם מותר לתלות מזוזה כעין קמיע. והביא משבועות טו [ע"ב] דלהגן שרי כיון דעושה זה לשמירה". ומובא כ"ז גם בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חט"ז סי' ל אות ג). "וכן נהג הגרי"י פישר ראב"ד פעיה"ק לכותבה [את המזוזה] על עור צבי לקמיע להגן" ('אגור באהליך' פ"ג הערה צז, ק).

ועד"ז כתב ב'אגרות קודש' אדמו"ר זי"ע (ח"ד עמ' קנט), במכתב לאחד מהחסידים ששכב בבית הרפואה: "שמח אני להוודע אשר מצבו הולך וטוב . . ובמענה על הודעתו אתמול . . כי השינה אצלו אינה כדבעי . . מהנכון אשר תהי' בסמוך למטתו מזוזה כשרה (לאו דוקא על מזוזת הפתח) כמובן אם נצרך – כלי בתוך כלי וכיו"ב . . ובטח שם כת"ר שי' לבו לזה שעל שלחן הכתיבה והלימוד של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מונחת מזוזה – ולהעיר מכלים פי"ז מט"ז שהיו נושאים מזוזה במקל עיי"ש בתויו"ט". [ויש לציין מקור לזה שמזוזה טוב לשינה מפסקי הרא"ש (הל' מזוזה סי' י): "דפתח בית הכנסת היה פטור מן המזוזה . . וכן בית מדרשו של מהר"ם מרוטנבור"ק ז"ל היה בו מזוזה, ואמר כשהיה ישן שינת צהרים בבה"מ היה רוח רע מבעתתו עד שתיקן מזוזה בפתח". והובא ב'בית יוסף' (יו"ד סי' רפו [י]).]

והרב יצחק יוסף בספר 'ילקוט יוסף' על דיני כיבוד אב ואם (עמ' שמה-שמז) דן האם להניח מזוזה בעגלת תינוק, או ברכב לשם שמירה, והביא שם מכמה פוסקים שכתבו עד"ז. וראה עוד מש"כ הרב שלמה מאזוז ב'שואל ומשיב' (או"ח סי' י) והרב יצחק חירארי בספרו 'שער שמעון אחד' (ח"ד סי' כו) ו'שערי צדק' (או"ח סוף סי' כב).

לסיכום: ראינו במקורות מהגמרא ועד לראשונים וגדולי הפוסקים דמזוזה ודאי הוי שמירה גם כשאינו קבועה בדלת לשם מצוה, וגם שאר חפצי קדושה הוי שמירה, וכך נהגו מקדמת דנא. ומה שסיים הכותב: "וכי זו היא דרך לימוד התורה והבנתה כפי שהיה נהוגה בישראל מדורי דורות", נענה ונאמר על זה ודאי שדרך הלימוד של מאורי וגדולי הדור בדורינו ובדורות שלפנינו זו היא הנהוגה בבית ישראל. ולהעיר ממה שכתבו בתוספות (פסחים נ, ב ד"ה וכאן בעושים) דמה שאמרו בברכות (יז, א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, "מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה", ועל כן אין להתפלא שנעלם מהכותב גמרא ופסקי הלכה מפורשות.

[1]) כנראה שכוונתו די"ל דהמזוזה שומרת רק מן המזיקין, וכדברי רש"י בכ"מ. ובאם זה נכון יש להבין גם למה "רבי היה בטוח שהמזוזה תשמור לארטבן, ומהרי"ל היה חושש דשמא לא זכה אותו הגמון שהמזוזה תשמרנו", שהרי אכן לארטבן המזוזה עזרה להבריח את השדה מבתו (וכמפורש בשאילתות), וכנראה ידע רבי שאינו צריך (ועכ"פ אינו רוצה) את זה לשמירה מפני הגנבים, ואילו ההגמון רצה דוקא שמירה מפני הגניבות.

[2]) אמנם אולי יש להעיר מהפסוק (דברים כח, י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ודרשו חז"ל (ברכות ו, א): אלו תפילין שבראש, הרי שגם בתפילין יש ענין הפחד והשמירה.

הרב ברוך אבערלנדר - הערות וביאורים