הרב יחזקאל דאום זצ"ל

כשהרב יחזקאל דאום זצ"ל התחיל לעבוד כרב של תנובה, הבת שלו התפעלה מהעובדה שהשם שלו חתום על כל שקית חלב, וממילא אין בית במדינת ישראל, ששמו לא נמצא שם. הרב יחזקאל מצידו ענה בהומור אופייני: "באמת איזו זכות! ממש אין פח זבל אחד במדינה שאני לא נמצא שם…".

הרב יחזקאל דאום, רבו הראשון של רמת מגשימים ושל קונצרן תנובה, שהשבוע מלאו שלושים שנה לפטירתו, היה דמות של רב ארץ ישראלי אמיתי. כשרות המהדרין של חברת תנובה, שמצויה גם כיום במשק, היא דוגמא מובהקת למפעלים הגדולים שלו, שממשיכים לתת פירות גם שנים רבות לאחר פטירתו.

לפני כחודשיים ראיינו את בנו, הרב שי דאום, לרגל הילולת רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ובעקבות כך נחשפנו גם לסיפורים על דמותו של הרב יחזקאל זצ"ל.

"אבא שלי אמר הרבה פעמים – מי שפועל לשם שמים, יש לו סייעתא דשמיא", מתמצת הרב שי דאום את התפיסה שהניעה את אביו במהלך שנות חייו. "באמת הוא זכה לסיוע מלמעלה בהרבה דברים שהוא עשה – בהרבצת תורה, בכשרות, בחסד ובהתיישבות. במבט לאחור, זה נראה שהוא זכה לדברים שהם כמעט מופתים", הוא ממשיך ומדגים בסיפור: "כשעברנו לרמת מגשימים, אבא בכלל לא תכנן להיות הרב של המקום, ופשוט השתלב כחבר במשק השיתופי. די מהר זיהו את היכולות שלו בתחום התורני ובחרו בו שיהיה רב המושב – תפקיד שלא היה קיים עד אז. בעקבות המינוי, הוא התחיל ללמד תורה במקומות רבים – במטעים, במוסך וגם בבית הספר של המושבים והקיבוצים באזור, בשדה אליהו.

"גם שם, בבית הספר, הוא היה הרב הראשון שלימד גמרא. כנראה בזכות שהוא היה כזה עממי ופשוט, בלי לבוש רבני ובלי גינונים, הרגישו שהוא אחד מהם וקיבלו אותו. החבר'ה הצעירים שם לא היו רגילים לשיעורי גמרא, ולא תמיד התחברו ללימוד. פעם אחת הם למדו סוגיה שעוסקת בדיני מציאה של דג. הגמרא דנה בשאלה, מה יהיה הדין אם עופות לוקחים דגים ממקום למקום. החבר'ה שם השתגעו מהנושא הזה ושאלו: מה זה ה'שטויות' האלה? עופות לוקחים דגים ממקום למקום?! אבא שלי קצת התפתל עם התשובה ואמר: נכון שזה לא מצוי, אבל הגמרא דנה הרבה פעמים במקרים קיצוניים כדי לברר את ההלכה וכולי. כך הוא יצא מהשיעור – כמו שאומרים – בשן ועין.

"שבוע אחר כך הוא הגיע לבית הספר, ופתאום הוא קיבל כבוד יותר ממה שהיה מקבל הבבא סאלי… כשהוא רק נכנס לבית הספר, כל התלמידים יצאו לקראתו בהתרגשות: "הרב איך ידעת?", הוא לא הבין מה קרה, עד שסיפרו לו מה קרה בקיבוץ בליל שבת". התברר, שעם כניסת השבת הגיעה להקת שקנאים, שהתנפלה על ברכות הדגים של הקיבוץ. כל אחד מהשקנאים מילא את השק שלו בדגים, וכעבור כמה דקות הם התחילו לעוף לדרכם.

"כשהלהקה הזאת עברה מעל הקיבוץ, בדיוק נגמרה תפילת ליל שבת וכל חברי הקיבוץ יצאו בבת אחת מבית הכנסת והתחילו ללכת לכיוון חדר האוכל", ממשיך הרב שי בסיפור. "ההמולה של כל הציבור הבהילה את השקנאים, והם רצו לברוח. בגלל הכובד של הדגים, הם לא יכלו לעוף מהר, אז באותו רגע, כולם רוקנו את השקים שלהם על הרחבה שלפני בית הכנסת. חברי הקיבוץ זכו לגשם של דגים – חצי אכולים וחצי מפרפרים, שכמעט נחת על הראשים שלהם. מאז עלתה קרנה של הגמרא בעיני התלמידים…".

אלוף מגדיאל

החיבור של הרב יחזקאל להתיישבות העובדת ולעם שבשדות, היה פשוט וטבעי. הוא נולד וגדל במושבה החקלאית 'מגדיאל' – כיום חלק מהוד השרון. בגיל התיכון התחיל את הצעדים הראשונים שלו בעולם התורה כתלמיד במדרשייה אצל הרב יוגל זצ"ל, והעריץ אותו מאוד. משם הוא המשיך לתקופה של שנה בישיבת 'מרכז הרב', שלוש שנים צבא, ושוב חזרה לישיבה, כשהוא צולל לעולמה של תורה בכל הכוח.

"כשאבא הגיע פעם ראשונה ל'מרכז', הוא כמעט ברח משם", מספר הרב שי בחיוך. "הוא הגיע בתחילת הזמן בג' אלול, בשעה שתפילת שחרית הייתה אמורה להתחיל – 7 בבוקר. רק אחרי איחור של רבע שעה, התחילה תפילה ארוכה כשהרב צבי יהודה היה חזן ומתפלל באיטיות, פלוס תוספת סליחות, שבמגדיאל אפילו לא ידעו שהן קיימות. אבא כמעט חזר הביתה, אבל בסוף שלחו אותו להתפלל ב'זכרון משה', שם הייתה תפילה תכליתית כמו שהוא הכיר במושבה, וכך הוא נשאר במרכז הרב".

בישיבת מרכז הרב, דבק מאוד בר' אברום שפירא זצ"ל. בשנים מאוחרות יותר, נקשר גם לרב מרדכי אליהו זצ"ל, ור' אברהם דב אוירבך זצ"ל – רבה של טבריה. "אבא כל חייו הרגיש תלמיד. גם מול ר' אברום דב, שהפרש השנים ביניהם לא היה דרמטי, הוא הרגיש כתלמיד בפני רבו. הוא התייעץ אתו כל הזמן, וביטל את דעתו בפניו", מתאר הרב שי. "רבותיו גם השיבו לו במטבע של אהבה והערכה. אבא היה יכול להתקשר לר' אברום בכל שעה ביום כדי לשאול אותו על פשט בתוספות, והיה מקבל מענה מיידי. עם הרב אליהו יש לנו תמונה מאחת החתונות במשפחה, שהרב אליהו מחבק את אבא. ר' אברום דב דיבר בהלוויה של אבא בכאב עצום, ואמר שהוא מרגיש כאילו הורידו לו את יד ימין. הקשר עם רבותיו היה דומיננטי מאוד".

לאחר מלחמת יום כיפור, הרגיש הרב יחזקאל שהוא לא יכול להישאר בירושלים, והרים טלפון לחברו הקרוב – אקל'ה גנירם, שהיה מהדמויות המובילות של ההתיישבות הדתית בכלל, וברמת מגשימים בפרט: "אבא אמר לאקל'ה שאנחנו עולים לרמת מגשימים ושהוא רוצה לגור בבית לידו, כדי שהם יוכלו ללמוד חברותא – וכך באמת היה. הם למדו במשך תקופה, כל יום בארבע לפנות בוקר".

כאמור, הרב דאום התחיל את דרכו ברמת מגשימים כחבר המשק השיתופי, ועבד בלול. למרות שהתמנה לרב המקום, המשיך לשאת בעול התורנויות יחד עם כל חברי המשק: "במושב שיתופי יש לכל אחד את הענף שלו, אבל יש מידי פעם גיוסים – לקטיף אגסים, לשיווק עופות ועוד, שכולם נרתמים לענף אחד. לפני שבועיים פגשתי בתל אביב יהודי שסיפר לי שהוא בא לשבוע עבודה בקטיף אגסים ברמת מגשימים, ורק בשבת הוא גילה שראש הקבוצה – 'יחזקאל', כפי שכולם קראו לו, שעבד כמו כולם והיה כזה חברותי, הוא בעצם הרב של המושב.

"אחד הגיוסים שאבא הצטרף אליו, היה ההפעלה של תחנת הדלק בזמנים שהיה ביקוש גבוה", נזכר הרב שי. "למושב יש תחנת דלק לצרכים פנימיים, אבל בזמנים של חול המועד או בין הזמנים כשהיו הרבה מטיילים בצפון, היו מפעילים אותה כל היום לטובת אנשים מבחוץ. כל אחד מחברי המשק נתן שעתיים מזמנו כדי להפעיל את התחנה, וגם אבא הצטרף לתורנות.

"הבעיה הייתה, שאחד המטיילים שבא לתדלק באותו יום היה הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שהכיר את אבא היטב", הוא נזכר. "אני זוכר את הצעקות שלו על כבוד התורה עד היום. הוא לא הבין איך הרב של המושב מרשה לעצמו לעבוד בתור מתדלק! עם השנים, אולי גם בגלל הרב אלישע שעשה קצת מלחמה על הדבר הזה, אבא עזב את התורנויות והגיוסים, ורק לא הסכים לוותר על השתתפות בשמירות על המושב".

במשך שנים, פעמיים-שלוש בחודש, יצא הרב דאום לשמירה של שלוש שעות בלילה. "אבא אמר שהוא רוצה להמשיך לשמור משתי סיבות: גם כדי למנוע תרעומת על הדוסים שלא שותפים בעול, וגם כדי לתפוס תושבים לשיחה אישית. אנחנו לא ידענו, אבל רק אחרי שאבא נפטר, בשבעה, הרבש"צ סיפר לנו שבתחילת כל חודש, אבא היה מבקש ממנו לשבץ אותו עם פלוני או אלמוני שיש לו בעיות כאלה ואחרות וצריך את השיחות האישיות", משתף הרב שי בגילוי נוגע ללב. "האמת היא שהיה קצת לא נעים, כששעתיים אחר כך הגיע יהודי אחר לשבעה, ואמר שהוא לא יודע למה, אבל הוא זכה בתקופה האחרונה לשמור הרבה פעמים עם הרב…".

תלמיד, רב, חבר

הרב שי מדגיש, שהגישה החברית של אביו לא באה ממקום מאולץ: "אבא היה באמת מלא אהבה לתושבים, וממש העריך את המעשה החקלאי וההתיישבותי. לכן גם הייתה לו הצלחה בקשר החם עם התושבים, והם התייעצו איתו על כל ענייני החקלאות והכשרות. כך הוא גם הצליח בכל תחום שדרש שיתופי פעולה. בזמנו, כשהקימו את יקבי רמת הגולן, המייסד, שמשון וולנר מקיבוץ מרום גולן, שבא מבית לא דתי, נפגש עם אבא. הוא חשב בהתחלה שלא תהיה שום שאלה הלכתית סביב היקב, עד שהתברר לו שהוא עצמו לא יוכל לגעת ביין… אבא הרגיע אותו, דאג לייעוץ הלכתי של ר' אברום דב אוירבך שנכנס לעובי הקורה, וצעד עם ההקמה של היקב יד ביד, עד שהם נעשו ממש חברים".

אותו שמשון וולנר סיפר, שבקיבוץ הייתה אוירה עוינת ליהדות, אבל הוא עצמו רצה קשר למסורת. כשהגיע הבן שלו לגיל מצוות, הוא רצה שבנו יעלה לתורה, ופנה לרב יחזקאל בשאלה מה לעשות: "אבא לא חשב פעמיים, וארגן אוטובוס מרמת מגשימים. נסענו כולנו לשבת שלימה, והבאנו ה-כ-ל!", נזכר הרב שי, "ספר תורה, אוכל, מזרונים ושמיכות. לא היה שם בקיבוץ בית כנסת, אז העלייה לתורה הייתה בבית הילדים של הקיבוץ.

"אבא היה גם הכתובת הטבעית לעריכת חופות בכל רמת הגולן. הוא חיתן עשרות זוגות מכל המושבים והקיבוצים ברמה, בלי לקחת שקל. בשלב מסוים, מס הכנסה גילה שהוא עורך הרבה חופות, אבל לא מדווח על הכנסה. הם חשדו שהוא מסתיר משהו, אבל כשבדקו לעומק ראו שבאמת אין לו שום הכנסה כזאת".

הגישה החברית של הרב דאום באה לידי ביטוי גם כלפי תלמידיו בישיבת הגולן, שבה מסר שיעורים באופן קבוע: "תלמידים מישיבת הגולן היו מגיעים אלינו הביתה לשיעורים וחברותות. אבא היה מלמד אותם, אבל גם יכול היה לתת צ'פחה או חיבוק. אחד התלמידים, שלימים הפך להיות גיסי – הרב ישי סמואל, היה מגיע על אופניים כל בוקר לחברותא, בארבע לפנות בוקר".

בהקשר לחברותא הזאת, נזכר הרב שי בסיפור נוסף: "אבא ראה שמדובר בבחור טוב, ורצה לשדך אותו לאחותי. כדי למנוע אי נעימות, הוא הציע את השידוך דרך מישהו אחר. בתקופה שהם נפגשו, ערב אחד הביאו אלינו הביתה שני שקים גדולים של שזיפים – חמישים קילו כל אחד. אחותי ראתה את השקים בלילה, אבל בבוקר הם כבר לא היו, כי חילקנו אותם בין השכנים. היא שאלה את אבא איפה השקים, והוא אמר לה: את יודעת שיש בחור שמגיע לפנות בוקר, אז הוא ישב פה ואכל הכל… היא כמעט התעלפה מהבדיחה, אבל ברוך ה' הם נשואים באושר ועושר.

"היו לאבא חברים מכל הסוגים, ולאורך שנים ארוכות. תמיד הופתענו מהמנעד של האנשים שהיו בקשר חם איתו. מהרבנים הגדולים והחשובים, עד לאנשים מהשורה – חקלאים וסוחרים, גם כאלה שהיו חילוניים גמורים".

אחרי פטירתו של הרב דאום, מי שהתמנה לרב המושב במקומו הוא הרב יהושע ון-דייק – כיום ראש הישיבה באיתמר. הרב יהושע סיפר על כך שהוא נסע לנחם את בניו של הרב נויבירט זצ"ל, אחר פטירת אביהם. כשסיפר להם שהוא מרמת מגשימים, הם שמחו ואמרו לו שלאבא שלהם הייתה ידידות של ממש עם הרב דאום, והם עבדו יחד על נושא החליבה בשבת. הרב יהושע יצא מירושלים בחזרה לרמת הגולן, ובאמצע העליות לרמה נתקע לו הרכב. מי שנחלץ לעזרתו, היה חקלאי ידוע מגבעת יואב – ג'ימי ג'יפ, בעל טיולי ג'יפים ברמה. תוך כדי הסיוע, כשג'ימי שמע מה תפקידו של הרב יהושע, הוא התפעל וסיפר שהרב הקודם של רמת מגשימים – הרב דאום, היה חבר טוב שלו… "הרב יהושע סיפר לנו את הסיפור הזה באזכרה של אבא", אומר הרב שי, "וסיים ואמר: כמה אנשים אתם מכירים, שבמרחק של שלוש שעות תשמעו שהם היו חברים גם של הרב נויבירט וגם של ג'ימי ג'יפ מגבעת יואב?".

למהדרין יש תנובה

בשנת תשמ"ז, בעקבות בעיות בכשרות שנוצרו במחלבת 'תל יוסף', חברת תנובה רצתה למנות רב שידאג לכשרות במסגרת החברה. התנאי העיקרי לבחירת הרב, היה ידע בנושאי חקלאות. הרב הראשי דאז, ר' אברום שפירא, המליץ על תלמידו – הרב יחזקאל דאום. כשרק נבחר לתפקיד, הפקידים שעבדו בחברה באותם ימים נלחצו מההופעה של הרב במשרדי תנובה, וביקשו שהמשרד שלו יהיה בקצה הבניין. כעבור זמן קצר התהפכה המגמה, וכולם ביקשו את קרבתו. בתחום הכשרות, הרב יחזקאל לא הסתפק בקיים, אלא שאף להביא את הכשרות לרמה חדשה.

"עד שאבא הגיע לתנובה, סמכו בייצור הגבינות על קולא מסוימת שאומרת, שגם כאשר חלק מהרכיבים שמייצבים את הגבינה נעשים מחלב עכו"ם, ניתן להכשיר את הגבינות", מסביר הרב שי. "הרב מרדכי אליהו, שכידוע החמיר מאוד על עצמו בענייני מזון, לא היה אוכל מהגבינות הללו, אלא רק ממה שאשתו הרבנית הייתה מכינה בבית. בהתייעצות עם הרב אליהו, אבא יצא לחו"ל כדי ללמוד איך לייצר את הרכיבים הנדרשים מחלב ישראל. הרב אוירבך אמר לו אז: "אל תמכור את זה בזול לבד"צ! שלא יחשבו שאנחנו פחות חרדים מהם!". בכל אופן, מאז נוצר סטנדרט חדש של כשרות מהדרין בתנובה, שזה דבר שהשפיע על הכשרות בכל הארץ".

ובלכתך בדרך

העבודה בחברת תנובה פתחה תקופה חדשה בחייו של הרב דאום, של נסיעות מרובות בכבישי הארץ: "אבא היה רגיל לקום בארבע בבוקר, אבל בשביל לעבוד בתנובה במרכז, במקום ללמוד חברותא לפנות בוקר, הוא היה צריך לנסוע שלוש וחצי שעות", ממשיך הרב שי בסיפורי הנסיעות. "בהתחלה הוא ניסה להתפלל בבית כנסת סדיגורא בתל אביב, אבל לא הסתדר עם הזמנים של החסידים… הוא היה דייקן בזמנים, ורצה להגיע מהגולן לתפילה בזמן. בכל אופן, הוא עבר להתפלל בגבעתיים, ושם היה גבאי זקן שלא הכיר אותו וכיבד אותו בהגבהת ספר תורה. בין המתפללים היה יהודי שהבן שלו גר ברמת מגשימים, והוא גער בגבאי על זה שהוא נותן לרב להגביה. מאז, כל פעם אבא שלי היה מקבל עלייה, וגם מי שהיה בא אתו היה זוכה לכיבוד כלשהו.

"אבא היה כל כך קבוע בבית כנסת הזה, עד שאנשים חשבו שהוא חלק מהקהילה. אחד המתפללים הגיע פעם למלון בכינר, וביום שישי, אבא שלי שהיה נותן את הכשרות במקום, הגיע לבדוק את המטבח. כשהיהודי שמע שאבא שלי אחראי על כל הכשרות במלון, הוא שאל בתמימות: עד לפה אתה מגיע כדי לבדוק את הכשרות?…

"בנסיעות חזור, אבא היה עייף מיום העבודה הארוך, אז הוא היה נוסע דרך צומת רופין, ששם היו ממתינים הרבה סטודנטים מהצפון שלמדו לתואר בחקלאות. הוא היה מעלה טרמפיסט לגולן, ומבקש ממנו לנהוג. בדרך כלל הוא היה קצת משוחח איתם ואז נרדם. פעם אחת לא היה לו כוח לדבר – רק התחלפו ומיד הוא נרדם. הטרמפיסט נסע לבית שלו, ורק שם העיר את אבא שלי ואמר: "מצטער, לא אמרת לי לאיפה לנסוע, אז נסעתי הביתה…". הבית שלו לא היה רחוק מרמת מגשימים, אז זה היה בסדר.

"במשך תקופה קצרה פתחו שדה תעופה ברמת הגולן, עם טיסות לתל אביב", מוסיף הרב שי לספר. "היו אז מטוסים קטנים כאלה, בגודל של פיאט 127, שהיה צריך לקפל את המושב של הנהג כדי להיכנס מאחורה. פעם אחת טסתי עם אבא, והטייס אמר לנו שהחימום לא עובד. חשבנו שנסתדר, כי סך הכל זאת טיסה של חצי שעה. הבעיה הייתה שבלי חימום הצטברו אדים על השמשה, כך שהיה די מדאיג לראות איך כל הטיסה הטייס היה עסוק בלנגב את האדים ולנסות להבין איפה אנחנו…"

גם במחלקת הטיסות, הקשרים של הרב דאום פעלו היטב: "נראה לי שהמקום היחיד בעולם שבו זמן הטיסה נקבע לפי קריאת התורה, היה ברמת הגולן", אומר הרב שי בחיוך. "כולם ידעו שבמשך השבוע יוצאים בשבע וחצי, אבל בשני וחמישי ברבע לשמונה, כי יחזקאל מתעכב בגלל קריאת התורה".

שבת אחים גם יחד

ההצלחה הגדולה ביותר של הרב יחזקאל בתחום הכשרות, הייתה ללא ספק היכולת שלו לאחד את כל הבד"צים למיניהם להסכמה על כשרות אחת. "גם בנושא הזה, אבא אמר הרבה פעמים: מי שפועל ביושר לשם שמים, יש לו סייעתא דשמיא. כולם אהבו אותו וסמכו עליו – הרב לנדא מבני ברק, הרב בלוי מהעדה החרדית, ועוד רבים וטובים. עם כולם הייתה לו ידידות אמת. למרות שהמראה החיצוני שלו שלו היה מרושל, הוא התחבב על כולם.

"פעם אבא הגיע לחתונת הבן של ר' אברום דב אוירבך. החתונה הייתה בירושלים, והשתתפו בה כל גדולי הרבנים. אבא הופיע בחזות הרגילה שלו – סנדלים עם גרביים, חולצה חצי בפנים חצי בחוץ, והכיפה ככה על הצד. כשהוא הגיע, הוא התיישב בצד, אבל אז ר' אברום דב קרא לו ואמר: 'אתה החבר הכי טוב שלי!', ולקח אותו לשבת בינו לבין אביו – הגרש"ז אוירבך, בראש השולחן של המכובדים. אחרי כמה חודשים הייתה בר מצווה לבן דוד שלי, ופתאום הצלם שהזמינו לאירוע ניגש לאבא שלי ושואל: אתה הרב עם הסנדלים? הרסת לי את כל התמונות היפות של הרבנים! התברר שהמזרוחניק המרושל שישב לו באמצע, שיבש לו את התוכניות…

"לאבא הייתה גם קצת תמימות לגבי הפלגים בציבור החרדי, ולא היה תמיד מודע להבדלים בין תתי הזרמים השונים. לפני אחת השמיטות הוא כינס את כל גופי הכשרות שפעלו אז, והסביר להם בקיצור מה הוא חשב, איך להקים אוצר בית דין. הוא סיים לדבר, כל המשתתפים מלמלו משהו על זה שהם מסכימים לעניין, ויצאו משם. אבא ציפה לדיון ארוך בין כולם, ולא הבין מה קורה… אחרי שכולם הלכו הוא התחיל לקבל טלפונים מהמשתתפים, כשכל אחד אומר לו: 'אני איתך, אבל רק בתנאי שהוא לא יבוא'.

"הקשר עם הרב לנדא זצ"ל התחיל גם כן סביב שנת השמיטה", מספר הרב שי. "באחת השמיטות, הרב לנדא לא רצה לקנות אוצר בית דין, והוא סיכם עם דרוזים מהגליל שהם יספקו תפוחים. הבעיה הייתה שבאותה שנה הייתה קרה, וכל התפוחים של הדרוזים נפלו לפני הזמן. הדרוזים לא חשבו פעמיים, ורצו לקנות פירות ערלה מכל מיני קיבוצים בצפון, ועמדו לשלוח אותם לבני ברק. אבא שלי נסע מהר לרב לנדא ולקח אותו לסיור בשטח. כשהרב לנדא הבין מה קורה הוא עצר את העסקה, ובמקום זה קנה אוצר בית דין. מאז היה ביניהם קשר ממש טוב, ולבר מצווה של אחי הרב לנדא הגיע במיוחד מבני ברק. בפעם אחרת שהוא הגיע בהפתעה, אבא שלי לקח אותו לראות הזרקות בלול, והוא מאוד התפעל מהחומרות שאבא שלי הנהיג בתחום הזה, כדי לא לגרום לטריפה בעופות".

לפני השמיטה בשנת תש"מ, פרסם הרב דאום מאמר בתחומין, בו הוא הסביר כיצד אפשר לקיים את השמיטה במטעים, ללא הסתמכות על היתר מכירה: "כשקוראים את המאמר היום, לא נראה שיש בו חידושים מיוחדים", אומר הרב שי, "אבל בזמנו המאמר הזה נחשב לפורץ דרך. הוא היה הראשון שנתן כלים ליישם למעשה את הרעיון של אוצר בית דין, שכיום כולם משתמשים בו". בעקבות העיסוק המקיף שלו בשמיטה, והידע הרחב שלו בהלכה ובמציאות החקלאית, התבקש הרב דאום בשמיטה הבאה לעמוד בראשות ועדת השמיטה של הרבנות הראשית. על הישיבות שבמסגרת הוועדה מסופר, שכולם ידעו שהזמן לישיבות מוגבל, כי הרב דאום צריך לחזור לרמת מגשימים, למסור שיעור לחקלאים. לא היה מדובר על בית כנסת מלא אברכים, אלא על שלושה-ארבעה יהודים שמסיימים יום עבודה. אבל הלימוד אתם היה חשוב לו מאוד.

צדקה וחסד

גם בתחום הרווחה, הרב דאום היה פעיל מאוד ופורץ דרך בכמה מובנים. הבית של משפחת דאום היה פתוח לרווחה והכיל בתוכו עוד בני בית, מעבר לבני המשפחה. בנוסף, הרב דאום פיתח את נתינת הצדקה ברמה הקהילתית: "אבא הפעיל פעילות ענפה של צדקה וחסד, בכל האזור של רמת הגולן. לחברי מושב שיתופי אין כסף בכיס לתת לצדקה, אלא הם חיים מכספים משותפים. אבא יזם הקמה של קרן מהכספים השיתופיים, שהחברים ייתנו מעשר מהתקציב החודשי, וכך הצדקה הפכה להיות משהו מובנה ברמת מגשימים. בהמשך, החברים התארגנו לשלוח באופן קבוע ארגזים של אוכל למשפחות נזקקות בטבריה והסביבה, כשאבא מנצח על המלאכה.

"אבא הסביר ששולחים למשפחות הללו דווקא אוכל ולא כסף, בגלל שיש אצל אותם עניים סגולה מופלאה – כסף שנכנס אליהם הביתה, עוד לפני שהוא נוחת על השולחן, הופך להיות עראק! לכן היינו אורזים להם עופות, שמן, סוכר, מלח ועוד מצרכים".

הסייעתא דשמיא לפועלים לשם שמים, נכחה גם בתחום הזה: "שנה אחת, בערב פסח, התקשר מנהל סניף בנק הפועלים במושב בני יהודה, שהכיר את אבא באופן אישי – אז היו מעט מאוד תושבים ברמה וכולם הכירו את כולם – והתנצל שאי אפשר להעביר עוד כספים לצדקה. חשבון הבנק של קרן הצדקה הגיע למינוס כזה שכבר אי אפשר למשוך יותר כסף. אבא שלי הסביר שלפני פסח יש לו עוד הרבה משפחות לדאוג להם, וממש חייבים עוד כסף. מנהל הבנק אמר שאין לו ברירה: "הרב יחזקאל, אי אפשר!", וסיים את השיחה.

"כמה דקות אחר כך, פתאום נכנס אלינו הביתה חקלאי ממושב נוב, ואמר שהוא בא לתת מעשר כספים על כל השנה כולה. הוא כתב צ'ק על סכום שכיסה כמעט את כל המינוס של קרן הצדקה… אבא שלי כמובן שמח מאוד, אבל הסיפור לא נגמר. עברו אולי עשר דקות, ואותו יהודי חזר שוב. הוא הסביר שהוא חישב לא נכון, ונזכר שהוא צריך לתת עוד קצת כסף. הוא אסף מה שהוא מצא באוטו ובארנק, איזה שטר קטן ועוד כמה מטבעות, ונתן לאבא שלי. כשהוא יצא ספרנו כמה הוא הביא. יחד עם הצ'ק, הסכום יצא מדויק (!) כדי לאפס את החשבון".

אפיק שונה של חסד, הופיע אצל הרב דאום בחג שהיה אצלו פסגת השנה – חג פורים. השמחה ברמת מגשימים הייתה מעל ומעבר, כשהרב דאום – לפעמים על סוס ולפעמים על עגלה – מוביל את התהלוכה המסורתית. בשלב מסוים, היה מושיב הרב דאום בית דין של גזרות טובות, שזכה שברכתו התקיימה לכמה וכמה אנשים שזכו להתחתן: "הסיפורים האלה קצת סיבכו את אבא, כי היה פעם יהודי ששמע על בית הדין הזה, והגיע במיוחד בפורים מאשדוד! מילא שהוא הגיע, אבל באמת הוא התחתן באותה שנה, ואז אבא היה צריך לנסוע עד אשדוד כדי לחתן אותו…".

מתיקות טוב התורה

"חשוב לי להבהיר, שעם כל הדברים החשובים שאבא עשה, מה שהוא הכי אהב לעשות בחיים זה ללמוד תורה", מדייק הרב שי. "הבוקר שלו היה מתחיל בלימוד לפנות בוקר. הוא אמר שבשעה הזאת האוויר עוד זך ונקי. כל הבית היה מלא ספרים והוא היה רוכש עוד ועוד. תמיד הוא ידע איפה הספרים מונחים, והוא היה לומד בהתלהבות. הייתה תקופה שהוא למד עם חברותא כל בוקר במשרד שלו בתנובה. יום אחד היו כאלה צעקות בלימוד, עד שאחד העובדים פתח את הדלת בחשש ושאל אם הכל בסדר.

"כשהייתי בערך בן ארבע עשרה, אבא לקח שנת חופש מרמת מגשימים והלך ללמוד ב'מרכז הרב'. הוא היה יוצא מהבית ביום ראשון, וחוזר בחמישי בלילה. היה לו חדר בפנימייה, וככה כל השבוע הוא לא היה יוצא מהבניין של הישיבה. אחרי כמה שנים, כשהגעתי בעצמי ללמוד ב'מרכז', היו כאלה שאמרו לי: אני חבר של אבא שלך! הייתי אתו בשיעור! אמנם היה ביניהם הפרש של שלושים שנה, אבל הם הרגישו שהוא אחד משלהם. גם באותה שנה הוא לא ויתר על לימוד בארבע בבוקר, והחברותא שלו באותה שנה היה הרב איתן אייזמן שליט"א, שהיה לומד אתו בספרייה של 'מרכז' עד ותיקין.

"היו כאלה ששאלו את אבא למה הוא ממשיך לנסוע חזרה לרמת הגולן ולא עובר לגור בירושלים. התשובה שלו היתה מפסוק שנאמר על שמואל הנביא: "ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו". כמו ששמואל חוזר לרמה, כך גם הוא. היה לאבא עניין מיוחד עם שמואל הנביא. הוא תמיד סיפר שבמלחמת ששת הימים הוא לחם במסגרת החטיבה הירושלמית, וכשהם הגיעו לשחרר את קבר שמואל הנביא, אז נודע להם שהר הבית בידינו. בסופו של דבר, גם שנות חייו של אבא היו חמישים ושתיים שנה, כמניין שנות חייו של שמואל הנביא".