הפסיכולוגיה של הכפירה והאמונה

I don't necessarily agree with everything in this article but it is *thought provoking* and thus I post it. 

*Thinking* about Emunah is good...... The very premise that people's beliefs are rooted in their psychology is a seminal point. 

הרב ד"ר יצחק רפאל הלוי עציון ז"ל 

תוכן המאמר:

מבוא - דע את עצמך

א. ניתוח הדרישה "דע את עצמך"

ב. אכסיומות הכרה ואכסיומות הערכה

ג. השפעת החברה על הכרתנו ועל הערכתנו

ד. השפעתם של צרכי היסוד בנפש האדם על בחירת האכסיומות

פרק א' - התופעות האשיות המלוות את הכפירה והמלוות בה

פרק ב' - הבסיס העיקרי של האמונה בה' ובתורה, והצורך הנפשי העיקרי של היחיד ושל האומה, שאמונה זו מספקת ע"י אחת ממסקנותיה

פרק ג' - המסקנות הישירות והמסקנות המרחיקות לכת מהאכסיומה על הכפירה

פרק ד' - בדיקת האכסיומה המונחת ביסוד הכפירה לאור המציאות, וקביעת הבסיס הפסיכולוגי של האמונה בה'

פרק ה' - המשותף לפסיכולוגיה של הכפירה ולפסיכולוגיה של האמונה והשוני ביניהן

מילות מפתח: פסיכולוגיה; אמונה; כפירה.

תקציר: בתופעות הנפשיות המלוות את הכפירה ואת האמונה, אפשר לראות גורמים פסיכולוגיים לקבלת האכסיומות של הכפירה מצד אחד ושל האמונה מצד שני ולקליטתה הנפשית של כל אחת משתי האמונות האלו.

מבוא

דע את עצמך

"אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגויים - תאמין,

יש תורה בגויים- אל תאמין"

איכה רבה ב'

"דע את עצמך"

פתגם שהיה רשום על "המקדש" בדלפי, ואומץ ע"י סוקרטס.

כמו במאמרי "אמת מדעית ואמת דתית" שפורסם ב"ניב המדרשיה" לשנת תשכ"ה, כך אין גם מאמרי הנוכחי (עליו אפשר להביט כעל המשכו של המאמר הנ"ל) שואף להפוך כופר למאמין, מטרתו היא רק לעזור הן לכופר והן למאמין להכיר את עצמו.

א. ניתוח הדרישה "דע את עצמך""דע את עצמך" רשמה חכמת הגויים על ה"מקדש" בדלפי, וסוקרטס, אשר אימץ את הפתגם הזה, הציג את הדרישה הזאת לתלמידיו. ננתח את משמעותה של דרישה זו על-מנת להבין את החכמה הכלולה בה.

בדרך כלל שואף האדם לדעת את אשר ישנו מחוצה לו: את הנמצא והמתהווה בסביבתו הקרובה והרחוקה, היינו: את הנמצא והמתהווה עכשיו על פני כדור הארץ ובתוכו; את הנמצא עכשיו והמתהווה עכשיו בשמים - על פני השמש והכוכבים הנראים לנו ובתוכם, ביניהם ומאחוריהם, וגם את אשר היה נמצא והתהווה בכל העולם הגדול הזה בעבר וימצא ויתהווה בו בעתיד. ובמקום ידיעת כל העולם הגדול הזה, בהווה בעבר ובעתיד, מצמצמת הדרישה הנ"ל את שאיפת האדם לדעת בנקודה קטנה אחת - בו בעצמו! האין זו דרישה מוזרה?

ומלבד זאת: האם אין דרישה זו גם מיותרת? הרי כל אדם נמצא עם עצמו ב"יחד" בכל רגע ורגע של חייו ויודע כל אשר חש, הרגיש, רצה, עשה או נמנע מלעשות במשך כל ימי חייו - מי אפוא יכול להכיר את האדם טוב יותר מאשר הוא בעצמו, גם מבלי שתהא לו שאיפה מיוחדת לכך?

אולם "ניתוח" קטן של תהליך הכרת נפשו של האדם עשוי לשכנע אותנו שאין האדם המומחה הגדול ביותר בהכרת עצמו.

תחושותיו של האדם, רגשותיו, מעשיו ומחדליו הם בעצם רק תגובות נפשו של האדם על הרשמים שהוא מקבל מהעולם החיצוני. ידיעת תחושותיו, רגשותיו, מעשיו ומחדליו של האדם במקרים מסוימים היא תנאי הכרחי להכרת נפשו של האדם, היינו להכרת תכונותיה המיוחדות, אבל אין היא עדיין תנאי מספיק: כדי להכיר מתוך התגובות האלו את תכונותיה המיוחדות של נפש האדם המתגלות בהן, יש להסיק אותן מתוך התגובות הנ"ל, ולהסקת מסקנות נכונות נחוצים במקרה זה (כמו בכל המקרים) שני דברים: הגיון מתאים - ואובייקטיביות, היינו, העדר נטיות מיוחדות לטובתו או לרעתו של האדם, שעל תכונות נפשו מסיקים אנו מהתגובות הנ"ל את המסקנות. והנה הדבר השני בודאי חסר לאדם, הדן על התכונות המיוחדות של נפשו הוא על פי תגובותיו הנ"ל על הרשמים שהוא קיבל מהעולם החיצוני. האהבה לעצמו, הטבעית לכל אדם, עשויה לסלף את המסקנות שהוא מסיק על עצמו מרגשותיו, מעשיו ומחדליו. יתכן איפא - ויתכן מאד - שעל סמך ידיעות מעטות על רגשותיו, מעשיו ומחדליו של הזולת יכול אדם אחר להכיר את נפשו של הזולת טוב יותר מאשר "הזולת" הזה עצמו, למרות שפע הידיעות שיש לו על עצמו. לא זו בלבד שאין הדרישה להכיר את עצמו (דע את עצמך!) מיותרת, אלא היא גם איננה כה קלה, כפי שזה נראה לפי הסקירה הראשונה, ונחוצים מאמצים מיוחדים מצד האדם, כדי שיכיר את עצמו כפי שהוא באמת, מבלי שהאהבה לעצמו תסלף את תמונתו בעיניו.

אבל במה אפשר להצדיק את הדרישה המצמצמת והמצומצמת הזאת "דע את עצמך" - לעומת השאיפה הגדולה של האדם לדעת את הכל?

על שאלה זו אפשר להשיב שתי תשובות.

א) את חשיבותו של ה"ידע" בשביל האדם יש להעריך לא על פי רוחב הנושא והיקפו של הידע בלבד, אלא - ואולי גם בעיקר - על פי ערכם של צרכי האדם, שהידע הזה עשוי לספק. אין כל ספק בכך, שידיעות רבות על התופעות בעולם החיצוני הן הכרחיות בשביל האדם, הן כדי שיוכל להינצל מהסכנות הצפויות לו מהתופעות הנ"ל, והן בכדי שיוכל לנצל לצרכיו את תופעות הטבע עצמן ואת כוחות הטבע המתגלים בתופעות אלו. אחד הצרכים הרוחניים הגדולים ביותר של האדם הוא, אמנם, הצורך והשאיפה לדעת הכל - אפילו בלי כל קשר עם סיפוק צרכים מסוימים אחרים. אבל מכל האובייקטים הקיימים בעולם - החשוב ביותר בשביל האדם הרי הוא עצמו, ולכן צריכה ידיעת עצמו להיות קודמת לידיעת כל האובייקטים האחרים.

ב) אולם קיימת סיבה נוספת - ואולי עוד חשובה יותר - לכך, שידיעת עצמו צריכה לעמוד אצל האדם בראש כל הידיעות האחרות. כל ידיעה שיש לנו הן מהעולם החיצוני והן אפילו מהעולם הפנימי שלנו היא בעצם תמונה המתקבלת מכל אחד משני העולמות האלה בראי תודעתנו. והרי ידוע, כי אופי כל תמונה המתקבלת בראי תלוי לא בעצם הנראה בו בלבד, אלא גם בתכונות הראי. למשל, אם הראי הוא מישורי, מתאימה התמונה בו לעצם שבמציאות, ואם הוא עקום, עקומה ובלתי נכונה היא התמונה המתקבלת בו. כדי שנוכל לדון על טיב ידיעותינו מהעולם החיצוני והפנימי שלנו עלינו קודם כל לקבוע, מהו טיב ה"ראי" שבתודעתנו, שבו מתקבלות התמונות המהוות את "הידע" שלנו, ולכן גם מטעם זה צריכה "ידיעת עצמנו" להיות קודמת לכל ידיעה אחרת.

ומשמעות מיוחדת מקבלת הדרישה "דע את עצמך" לאור התגליות החדישות באכסיומטיקה על מהותן של האכסיומות ועל תפקידן בהסקת מסקנות.

כפי שהזכרנו לעיל, אין אנו מסתפקים בקבלת "עדות החושים" על המתהווה בעולם החיצוני ואף לא על המתהווה בעולם הפנימי שלנו - "הידע" שלנו מורכב בעיקר מהמסקנות המתאימות שאנו מסיקים מ"עדות החושים" הנ"ל. באיזו מידה מבוססת לעתים קרובות גם עדות החושים עצמה על הסקת מסקנות, ובאיזו מידה אין אנו מרגישים בכך, יכולה ללמד אותנו הדוגמא הבאה: כל אחד מאתנו משוכנע, שהוא ראה את שקיעת השמש, אבל אין זה נכון. מה שהוא "ראה", היינו תפס בחושים, כאשר השמש נעלמת מעל האופק, הייתה רק העובדה הבאה: כדי לעקוב אחרי השמש הנעלמת מעל האופק, עליו היה להוריד את המבט. שהשמש שוקעת - זוהי כבר מסקנה מעובדה זו ומההנחה שאנו וכל כדור הארץ עומדים על מקום אחד, והנחה זו הריהי בלתי נכונה.

האכסיומטיקה קבעה את שתי העובדות הבאות:

(1) בכל מסקנה איזו שהיא מסתמכים אנו סוף-סוף על הנחה מסוימת, על אכסיומה, שלא הוכחה, ואיננה יכולה להיות מוכחת.

(2) אם גם הנחה זו נראית לנו כמובנת מאליה, מתוך הרגל מחשבתי, אין בה הכרח מחשבתי, ואין שום יסוד הגיוני לראות בה אמת. היא מתקבלת על ידינו כאמת באופן שרירותי, היינו, מתוך רצון מסוים, מבלי שנרגיש בו.

קבוצת ההנחות, הנראות לנו כמובנות מאליהן, קבוצת האכסיומות האלו, שאנו מקבלים כאמת מתוך רצון סמוי שלנו המתגלה בכך, יוצרת את הרקע המיוחד של הראי, שבו מופיעה בתודעתנו תמונת העולם החיצוני (וגם הפנימי שלנו), וממנה, מקבוצת האכסיומות הנ"ל, נובע אפוא טיב התמונה, המתקבלת בתודעתנו מכל אחד משני העולמות האלה. הדרישה "דע את עצמך" מקבלת אפוא את המשמעות הבאה: הכר את האכסיומות, את הדברים הנראים בעיניך כמובנים מאליהם, אשר מהם, ומהרשמים שאתה מקבל, אתה מסיק ובונה בתודעתך את תמונת העולם החיצוני והפנימי שלך, ומצא את הרצון הסמוי, המשפיע עליך בבחירת האכסיומות האלו.

ב. אכסיומות הכרה ואכסיומות הערכהבפעולות הרוחניות של האדם אפשר ויש להבדיל שני סוגים: פעולות הכרה ופעולות הערכה. את התוצאות של פעולת ההכרה אפשר להביע במשפט, שעליו חלה האבחנה: אמת או שקר. את התוצאות של פעולת הערכה אפשר להביע במלים: יפה, מכוער או לא יפה ולא מכוער; טוב, רע, או לא טוב ולא רע; מוסרי, בלתי מוסרי או לא מוסרי ולא בלתי מוסרי; מועיל, מזיק - או לא מועיל ולא מזיק, וכדומה. (יש להעיר, כי רק ביחס להערכה יכולים להיות 3 המקרים הנ"ל, בעוד שביחס להכרה אפשריים רק 2 מקרים: אמת או שקר, ואין מקרה שלישי). וכשם שכל אדם מסיק מסקנות על העולם בשטח של הכרת המציאות לא מתוך הרשמים בלבד, שהוא מקבל מהמציאות הזאת, אלא גם מתוך אכסיומות מסוימות של ההכרה, כך גם כל אדם מעריך מציאות מסוימת לא מתוך הרשמים שהוא מקבל ממנה בלבד, אלא גם על סמך אקסיומות מסוימות של הערכה: מה זה יפה ומה זה מכוער, מה זה טוב ומה זה רע, מהו מוסרי ומהו בלתי מוסרי - וכדומה. גם את האכסיומות מאלו של ההערכה מקבל בן אדם. מפני שזה נראה בעיניו "כמובן מאליו", והשוני בהערכת דבר אחד ע"י שני אנשים נובע, בדרך כלל, מהשוני באכסיומות ההערכה שכל אחד מהם קיבל. הדרישה "דע את עצמך" תובעת, אפוא, מהאדם להכיר הן את האכסיומות של "ההכרה" והן את האכסיומות של "הערכה", המונחות ביסוד כל "השקפת עולמו".

נברר עכשיו את המשותף ואת השוני בשני הסוגים האלה של האכסיומות. המשותף בהם הוא:

1) שניהם פועלים מתחת לסך ההכרה, היינו, האדם גם אינו מרגיש, שהוא מסתמך כאן על אכסיומות מיוחדות, מפני שתכנן נראה בעיניו כמובן מאליו.

2) הם מהווים את הבסיס לכל המסקנות, שאליהן בא האדם בשטח המתאים: אכסיומות ההכרה בשטח ההכרה, אכסיומות ההערכה - בשטח ההערכה.

3) קבלת תוכנן של אכסיומות ההכרה כאמת בשטח הכרת המציאות, וקבלת תוכנן של אכסיומות הערכה כערך עליון בשטח מסוים של הערכה איננה מבוססת על הכרח הגיוני כלשהו - היא שרירותית, היינו תלויה ברצון מסוים שלנו הסמוי מאתנו. הוי אומר: הן הגורם לקבלת אכסיומה מסוימת של ההכרה באמת, והן הגורם לקבלת אכסיומה מסוימת של הערכה כערך עליון - הוא רצון מסוים שלנו...

ניגש עכשיו לברור השאלה על יחסן ההדדי של פעולת ההכרה ופעולת הערכה, ועל יחסן ההדדי של אכסיומות ההכרה ואכסיומות ההערכה.

פעולת ההכרה קודמת לפעולת ההערכה: כדי להעריך עצם מסוים מצד יעילותו או היזקו, מצד יופיו או כיעורו, כדי להעריך מעשה מסוים מצד מוסריותו או אנטי מוסריותו, וכדומה, עלינו קודם להכיר את תכונותיו של העצם הזה, את מראהו החיצוני (ביחס ליופי), ואת כל פרטי המעשה שאנו עומדים להעריכו (למשל: את הנימוקים שגרמו למעשה הנ"ל, את תוצאותיו וכדומה), אבל אין זה עדיין פותר את השאלה, אם גם אכסיומות ההכרה קודמות לאכסיומות ההערכה, או להפך. מכיוון שהאכסיומות של כל אחד משני הסוגים האלה פועלות עלינו מתחת לסף ההכרה, קשה לפתור את השאלה הזאת ע"י התבוננות ישירה בהן ובפעולתן, אולם רמז מסוים לפתרון השאלה הזאת נוכל אולי לקבל מהעובדה הבאה: אנו רואים באמת ערך גדול, אפשר גם להגיד: ערך עליון, אבל אין אנו יכולים להגיד ש"היופי" הוא אמת, ואפילו המשפט: "המוסרי הוא אמת", הוא משולל משמעות אם נביט על האמת כעל התאמה למציאות. והעובדה שאנו מעריכים את האמת, מעידה כאילו על כך, שאכסיומות הערכה עומדות למעלה מהאמת (היינו מאכסיומות ההכרה), כי היא מובאת לפניהן להערכה.

ג. השפעת החברה על הכרתנו ועל הערכתנויכולים היינו לחשוב, לכאורה, כי את המציאות תופס כל אחד מאתנו באופן אינדיבידואלי: הרי כל אחד מאתנו ממשש את הגופים הנמצאים בסביבתו, רואה אותם ויוצר לו תמונה מהם - ומכל המציאות. אבל אין זה כך. אם כל האנשים האחרים אינם רואים את הדבר שעינינו רואות, גם כאשר הם מביטים על המקום בו אנו רואים אותו, אנו לא נחשוב שהדבר קיים במציאות, אלא נראה בראייתנו - טעות ראיה, ורק כאשר כל האנשים האחרים מאשרים את עדות חושינו, רואים אנו בעדות זו תמונת המציאות. תהליך הכרת העולם החיצוני הוא אפוא תהליך חברתי, ולא אינדיבידואלי בלבד.

ובמידה עוד גדולה יותר - חברתי הוא תהליך הערכת המציאות. לא זו בלבד שהערכתנו זקוקה כאן לאישור מצד אחרים, אלא היא גם נוצרת על פי רוב בהשפעת ההערכה מצד אחרים. ובהשפעת אחרים, בהשפעת "החברה", מקבלים אנו, שלא מדעת, גם את אכסיומות ההערכה, המקובלות בחברה זו.

אבל יש הבדל עיקרי בין האופי החברתי של הכרת המציאות ובין האופי החברתי של הערכתה. בהכרת המציאות זקוקים אנו לאישור העדות של חושינו מצד כל האנשים האחרים - או לפחות מצד רובם המכריע (אם רובם המכריע, רואה את אשר אנו רואים, ורק מעטים אינם רואים כמונו וכמו הרוב, סוברים אנו שלמעטים האלה ישנה טעות ראיה). אבל בהערכת המציאות מסתפקים אנו בכך, שאנשים מסוימים מאשרים את הערכתנו, או יותר נכון, אנו מקבלים אח ההערכה של אנשים מסוימים, שבדעתם אנו מתחשבים ורק הם משפיעים על ההערכה שלנו. ההתחשבות באנשים האלה היא בשבילנו אכסיומה, שאנו מקבלים שלא מדעת, ובהשפעתם נכנסות ללבנו, גם כן שלא מדעת, אכסיומות הערכה, הקיימות אצלם. במשך חיינו עובר לפעמים "מרכז-ההשפעה" הזה מאנשים הללו לאחרים, והאכסיומה הקודמת של ההתחשבות באנשים הנ"ל מתחלפת באכסיומה של ההתחשבות בחברה החדשה הפועלת כמו הקודמת - בהשפעתה מקבלים אנו שלא מדעת את אכסיומות הערכה, הקיימות בחברה החדשה הזאת. אולם בהערכותינו נמצאים אנו תמיד תחת השפעתה של חברה מסוימת, וכדי להכיר את עצמנו ("דע את עצמך") עלינו לברר לעצמנו, מה הן, האכסיומות המונחות ביסוד הערכותינו, איזו חברה מאשרת אותן ומשפיעה עלינו לקבל את האכסיומות האלו, ובעיקר - על סמך אילו אכסיומות הערכה חושבים אנו את החברה הזאת לראויה לכך שנתחשב בדעתה עד כדי ביטול עצמאותנו בהערכת המציאות.

ד. השפעתם של צרכי היסוד בנפש האדם על בחירת האכסיומותבסוף מאמרי "האמת המדעית והאמת הדתית", קבעתי כי

"בחירת אמונה זו או אחרת (אמונת הכפירה או אמונה דתית) תלויה במהותם של הצרכים הנפשיים, שהאדם מעונין לספק באמונה זו".

גישה "סובייקטיבית" זו לאמונה עשויה לעורר "מורת רוח" אצל אנשי אמונה, הרואים בה דבר מוחלט, ולא עניין העשוי להשתנות "ולהיבחר" בהתאם לצורכי האדם, ההולכים ומשתנים. אבל, ראשית, המדובר הוא כאן לא על "צרכי" האדם הפרטי, האינדיבידואלי, העשויים להשתנות (והיכולים גם להיות "אגואיסטיים" במובן הצר של המלה הזאת), אלא על הצרכים הנפשיים של האדם, באשר הוא אדם. צרכי יסוד אלה של נפש האדם יכולים אמנם להיות שונים אצל אנשים שונים, אבל הם נקבעים בכל אדם ע"י אישיותו - ומאפיינים אותה. ושנית הרי עובדה היא שאקסיומות ההכרה ואכסיומות ההערכה נבחרות ע"י האדם לא מתוך הכרח הגיוני, אלא מתוך רצון מסוים, ורצון מסוים מתעורר אצל האדם אך ורק במקרה, שהדבר הרצוי עשוי לספק צורך מסוים... עובדה היא אפוא, שכל אדם המקבל אמונה מסוימת עושה זאת אך ורק מפני שהיא עשויה לספק את הצורך הנפשי שלו באמונה זו - ואין בכוחה של שום "מורת רוח" ב"סובייקטיביות" של אמונתו זו לערער את העובדה הזאת עצמה. האדם המאמין בה' ובתורתו יכול "להתנחם" בכך, שהצורך באמונה זו ושאיפתו אליה נטויים בנפשו ע"י ה' נותן התורה, והאדם המאמין שיש לכפור בה' ובתורתו יכול לחשוב, כי הצרכים הנפשיים שלו, המקבלים סיפוק מאמונה זו, הם נשגבים יותר מאלה של האדם המאמין בה' אבל אף אחד מהם איננו יכול לכפור בעובדה עצמה, שבבחירת אמונה זו או אחרת מתגלים צרכי היסוד של נפשו...

על מהותם של צרכי הנפש השונים, המתגלים במאמין בה' ובכופר בה נתתי רמזים אחדים במאמרי הנ"ל. כאן, במאמרי זה על הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה והאמונה רוצה אני לעזור הן לכופר והן למאמין לגלות בעצמם את צרכי היסוד של נפשם, המתבטאים בכפירה ובאמונה, כדי שהם יוכלו בשטח זה למלא את הדרישה "דע את עצמך"!

פרק א'

התופעות האשיות המלוות את הכפירה והמלוות בה

העובדה שתופעה נפשית מסוימת מלוה תמיד תופעה נפשית אחרת ומלווה בה, נותנת לנו בסיס להסקת המסקנה (בהתאם לתורת ההגיון האינדוקטיבי) שקיים קשר פנימי בין שתי התופעות הנפשיות האלו. ואם נתבונן בהלך הרוח, המלוה את הכפירה בה' והמלווה בה, נמצא, כי הלך רוח זה הוא הערצת האדם.

הערצת האדם באה לידי גילוי בחברה המודרנית ב- 4 צורות:

בצורה אינדיבידואליסטית,

בצורה חברתית-ליברלית,

בצורה סוציאליסטית-קומוניסטית

ובצורה לאומית,

וכל אחת מ- 4 הצורות האלו מלווה בכפירה בה'.

הערצת האדם בצורה אינדיבידואליסטית הגיעה לשיאה בתורתו של ניטשה על "האדם העליון". "העם" אומר ניטשה

"הנהו רק דרך עקיפין שבה השתמש הטבע, כדי להגיע ל 5 - 6 אנשים גדולים" ("מחשבות שלא בזמנן"),

"חברת אנשים - זהו ניסיון, חיפוש ארוך: הם מחופשים את המפקד". ("כה אמר זרטוסטרה"),

"לפנים היו אומרים 'אלקים' כאשר היו מביטים על ימים רחוקים, אבל אנכי לימדתי אתכם להגיד 'האדם העליון'. לו היה אלקים, איך הייתי סובל לא להיות אלקים?" ("כה אמר זרטוסטרה").

במלים אלו אפשר לראות בעליל את העמדת האדם במקום אלקים.

לשיאה הגיעה הערצת האדם בצורה אינדיבידואליסטית אצל ניטשה, אולם יסודות הערצת האדם והעמדתו למעלה מה' פוגשים אנו גם אצל סופרים אחרים: אצל גיתה, למשל, בתמונתו של פרומיתאוס (המייחס את הצלתו ממוות ומעבדות ללבו האמיץ בלבד, ו"היוצר אנשים כצלמו וכדמותו שלא יכבדו את ה' כמותו"); אצל בירון, בתמונתו של קין (הקובל על אי היושר של ה' אשר גרש אותו מגן העדן וגזר עליו את המוות בגלל חטא אבותיו, ועל "אכזריותו", כביכול, של ה' - הוא קיבל ברצון את מנחתו של הבל הטבולה בדם ולא שעה אל מנחתו הוא מפרי האדמה) ועוד.

הערצת האדם בצורה החברתית-ליברלית מתבססת באמונה בקידמה - בקידמת המדע, החברה והמוסר. בחברה מתקדמת ודמוקרטית יהיו חיי האדם חופשים ומאושרים במידה כזו שמבלעדי המדע והמוסר האנושי לא יהיה נחוץ לו שום דבר. ואם לפעמים יתקפו את האדם געגועים למשהו נשגב, טמיר ונעלם, הרי יוכל ליצור לו דת מיוחדת המתאימה לכל דרישות המדע והאופנה או "לתקן" לו לפי הדרישות הללו אחת הדתות הקיימות. גם כאן, בבחירת המצוות ויסודות האמונה לפי דרישות המדע והאופנה, מביט האדם על עצמו כעל שופט עליון בענייני אלקות, ואם הוא מאמין בה' שברא את העולם, הרי הוא כופר בה' שנתן את התורה.

השיטה הסוציאליסטית-קומוניסטית איננה קשורה ע"י הכרח הגיוני בכפירה באלקים. אפשר לארגן את כל המשק של המדינה או של כל העולם על יסודות שותפניים מבלי לנגוע לגמרי באמונת הפועלים. אולם הכפירה המצויה אצל סוציאליסטים, בייחוד אצל קומוניסטים, מבוססת על האמונה העיוורת בכוח הכל יכול של החברה המאורגנת על בסיס שותפני: לה לא נחוץ עוד "לא אל, לא מלך ולא גיבור". הערצת כוחות בני-האדם המאורגנים בחברה שותפנית מלווה אפוא אף היא בכפירה בה'.

גם הלאומיות איננה קשורה קשר הגיוני או פסיכולוגי עם הכפירה באלקים. כאשר נראה להלן, מבוססת הלאומיות העברית דווקא על האמונה באלוקי ישראל ובתורה שניתנה על ידו לעם ישראל. אולם ביסוד הלאומיות החילונית מונחת הערצת הכוחות האנושיים של האומה, המסוגלים כביכול ליצור יצירות בנות אלמות ולהתגבר עם כל המכשולים העומדים על דרכה. שיא הביטחון בכוחות האומה מוצא את ביטויו באימרה הידועה: "אם רק תרצו - אין זו אגדה!" היינו, רצון חזק בלבד של האומה מספיק כדי להשיג כל אשר חפץ רצון זה. ואם כך הוא הדבר, הרי גם כאן לא נחוץ לנו אל, כי אנחנו בעצמנו הננו הבונים, הכובשים והגואלים! הכפירה בה' מלווה לא בהערצת האדם בלבד, אלא גם באמונה בטבע. לפנים, כאשר האדם היה חלש וחסר-אונים מול כוחות הטבע, היה רואה בתופעות הכבירות של הטבע התגלות כוח עליון, ובטבע - את העבד לכוח עליון זה, והוא לא התבייש להיכנע לכוח העליון, אשר "השמים כסאו והארץ הדום רגליו". אולם מאז התחיל האדם להתגבר על כוחות הטבע ולשעבדם לרצונו התרגל לראות בטבע משחק עיור של כוחות העשויים להיכנע לכוח העליון של האדם, ובניצחון האדם על כוחות הטבע, הוא מצא נימוק נוסף הערצת האדם.

לאט-לאט תפסה הערצת האדם והאמונה בכוחו הכל יכול את מקומה של הערצת הבורא, ותחת להיכנע לבורא העולם העמיד האדם במקומו את הטבע ה"נכנע" לאדם...

על סמך תורת ההגיון האינדוקטיבי, עלינו לבוא אפוא לידי המסקנה, שקיים קשר פנימי בין הערצת האדם מצד אחד, ובין הכפירה בה' מצד שני. את הקשר הפנימי הזה בין שתי התופעות הנפשיות האלו אפשר ויש להסביר ע"י כך, שהאמונה בכוחו הכל יכול של האדם סותרת את האמונה בכוחו הכל יכול של "מישהו אחר". קבלת האכסיומה כי בכוחותיו הוא יכול האדם להשיג את הכל ולעלות על הכל, מעידה על גאוותו המופרזת של האדם, על יהירותו שאותה מספקת האכסיומה הנ"ל...

פרק ב'

הבסיס העיקרי של האמונה בה' ובתורה, והצורך הנפשי העיקרי של היחיד ושל האומה,

שאמונה זו מספקת ע"י אחת ממסקנותיה

הבסיס, שעליו בנויה אמונת עם ישראל בה' ובתורה, הוא בסיס היסטורי. כך קיבלנו מאבותינו! משה קיבל תורה מסיני במעמד כל בני ישראל, ומעמד הר סיני הוא העדות ההיסטורית על התורה שהיא מן השמים ועל בריאת העולם ע"י אלקים, כמסופר בתורה.

אולם הקב"ה, לא סמך, כנראה, על כך, שאנו בעצמנו, בעזרת שכלנו, נגיע לכל הכתוב בתורה, וראה אפוא צורך לתתה לנו (הסבר לצורך הזה אפשר אולי למצוא במאמרי "המוסר והדת", שפורסם ב"ניב המדרשיה" לשנת תשכ"ו). הוא דאג, כנראה, גם לכך שלבנו יהא מוכן "לקלוט" את תורתו - ויצר בנפשנו צרכים מסוימים, אשר האכסיומות, הכלולות בתורה, תוכלנה לספק. מה הם הצרכים האלה?

אכסיומה מסוימת יכולה להתקבל ע"י נפשנו לא מתוך כך בלבד שהיא כשלעצמה מספקת בתכנה את צרכי היסוד של נפשנו, אלא גם מתוך כך שאת הצרכים האלה מספקות המסקנות הנובעות מאכסיומה זו.

נבדוק כאן אחדות מהמסקנות המרחיקות לכת מהאכסיומה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ואת ערכן של המסקנות הללו בשביל כל אחד מאתנו בפרט ובשביל האומה העברית כולה.

העובדות אשר על אודותיהן מספרת התורה - אינן עובדות היסטוריות גרידא. לא זו בלבד שהן נותנות לנו מושג על מה שהיה, הן מפתחות בלבנו השקפות מסוימות גם על אשר מתהווה עכשיו ועל הדרך, בה עלינו ללכת בחיים.

ביחס לבריאת העולם אפשריות הן שתי השקפות:

1) העולם הוא "קדמון", הוא לא נברא, כי אם קיים מאז ומעולם והתפתח הודות לכוחות הטבע, הפועלים בו. זוהי ההנחה, שעליה, כמו שראינו במאמר "האמת המדעית והאמת הדתית", בונה המדע את מסקנותיו על אופן ההתפתחות הזאת.

2) העולם נברא ע"י ה' יש מאין.

מה הן המסקנות ביחס לאדם, הנובעות מן ההשקפה הראשונה? אם הכל בעולם מתהווה ומתפתח ע"י כוחות הטבע, ע"י השתלשלות של סיבות, הרי גם תכונותיו של האדם ופעולתיו הן תוצאה, הכרחית מסיבות שקדמו להן. אין לאדם אפשרות של בחירה חופשית ברצון זה או אחר - הוא מוכרח לחפוץ מה שהוא רוצה ולעשות מה שהוא עושה. כל אדם הוא עבד לעברו, לסיבות שגרמו לו שיהא כזה ולא אחר. האדם, השולט על כוחות הטבע ומשעבדם לרצונו, הוא עבד הטבע ביחס לרצונו.

לעומת זאת אומרת התורה: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ! יש ראשית לעולם, אפשרית היא התחלה בלי סיבות הקודמות לה והמכריחות שתהא כזו ולא אחרת. וגם האדם שנברא בצלם אלקים אינו עבד מוחלט לעברו; הוא יכול לנתק את עצמו מן העבר, הוא יכול לחזור בתשובה וליצור "ראשית" חדשה לחייו.

ועל הפסוק הראשון הנ"ל של התורה, שהוא הבסיס לכל התורה, שהוא הבסיס של האפשרות לקיים, ברצוננו החופשי, את כל מצוות התורה, שואל, כידוע, ר' יצחק: למה צריכה הייתה התורה להתחיל מבראשית ברא אלקים? לפי דעתו של ר' יצחק, צריכה הייתה התורה להתחיל מהמצוה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל, והיא: "החודש הזה לכם ראש חדשים". וידועה גם התשובה של ר' יצחק:

"משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים; שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם עונים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כדי להבין הן את הקושיא של ר' יצחק והן את תשובתו, עלינו ללכת בדרך המחקר האכסיומטי, היינו, עלינו לשאול: מה הן הנחות היסוד, האכסיומות, שעליהן מסתמך ר' יצחק בקושייתו ובתשובתו?

אם נתעמק במשמעות זו בקושייתו, נראה, שהוא מסתמך בה על שתי הנחות יסוד, על שתי אכסיומות. ראשית, הוא רואה בתורה לא ספר היסטוריה, המספר על דברי ימי העולם, כי אם ספר הדרכה וחנוך לעם ישראל. שנית, הוא רואה את דרך החינוך לא בלמוד השקפות מסוימות, ולו גם חשובות מאד, אלא בהדרכה למצוות מעשיות; ולכן הוא שואל: למה לספר בכלל עובדות, ולמה אפילו לספר עובדה, שממנה אפשר יהא להסיק מסקנה שהאדם הוא בעל בחירה חופשית. במקום זה הרי יש להדריך את האדם להשתמש למעשה בבחירתו החופשית - ע"י קיום המצוה של קידוש החודש! ההשקפה על בחירתו החופשית תתפתח אצלו מאליה אח"כ, הן ע"י קיום המצוות בכלל, והן ע"י קיום מצוה זו בפרט, כי בקידוש החודש נקבעת העובדה, שהנה מתחיל חודש חדש, תקופה חדשה בחיי האדם, והאדם יכול ליצור לעצמו ראשית חדשה!

נפנה עכשיו לחקירה אכסיומטית של התשובה, אשר ר' יצחק נותן, היינו, נשתדל למצוא, על אילו הנחות יסוד, על אילו אכסיומות, היא מסתמכת.

כדי שאומות העולם לא יאמרו עלינו שאנו ליסטים - שינתה התורה את הסדר ההגיוני המתאים לספר חינוך והדרכה והתחילה בספור מעשה בראשית. ומה-בכך אם אומות העולם יאמרו עלינו, שאנו ליסטים? האם בזה אנו גרועים מהם? האם רבים הם העמים, היושבים בארץ שלא כבשו אותה מאחרים? אבל ר' יצחק, יוצא, כנראה, בתשובתו, מן ההנחה, מן האקסיומה, שלא מספיק, אם אנו נהיה ככל העמים, עלינו להיות טובים מהם! כנושאי תורת ה' בעולם, עלינו להיזהר שלא לגרום לחלול השם ע"י מעשים, שאחרים יכולים לראות בהם עוול. וכלי שהעמים האחרים לא יראו בנו ליסטים, בא הפסוק הראשון של התורה, לפי דעתו של ר' יצחק, לבסס את זכותנו על ארץ-ישראל!

כדי להבין מהו היסוד של הזכות הזאת, עלינו לברר את השאלה, מהו היסוד שעליו יכול עם לבסס את זכותו על ארצו.

ה"זכות" של עם על ארצו יכולה להיות שייכת לאחד משני הסוגים הבאים:

א) זכות הכובש הראשון. העם בא לארץ אשר בה הוא חי עכשיו ולא מצא בה שום עם אחר לפניו. הוא זכה בה מן ההפקר. יש להעיר, כי אין עכשיו אף עם אחד שיש לו זכות כזו על ארצו.

ב) זכות הכובש האחרון. העם, שלו שייכת עכשיו הארץ בה הוא חי, כבש אותה מיד העם ששלט בה קודם. רק "זכות" כזו יש עכשיו לכל עם ועם על ארצו, אבל, כמובן, אין לדבר כאן על "זכות", הרי מי שיכבוש את הארץ מהעם החי ובה יקבל ע"י כך, ככובש האחרון, "זכות" גדולה מזו שהייתה לעם הנ"ל על הארץ הזאת. וכבר היה מי שאמר:

"האנשים לא יכלו לתת כוח - לזכות, ונתנו 'זכות' - לכוח".

אם נשאל את עצמנו, מאיזה משני הסוגים האפשריים האלה היא זכותנו על ארץ-ישראל, נהיה מוכרחים להגיד: לא מהסוג הראשון, כי לא היינו בה הכובש הראשון, אלא מהסוג השני. אבל כלום "זכות" היא זאת? אולם זכותנו על ארץ ישראל חזקה יותר מזכות איזה עם שהוא על ארצו: קבלנו אותה מידי ה' בורא שמים וארץ! אבל זכותנו זו היא מסקנה משתי אכסיומות:

א) ראשית, מאמונתנו בה' בורא שמים וארץ ונותן את תורתו ואת ארץ-ישראל לעם ישראל. בלי אמונה זו אין כל יסוד חוקי לזכותנו על ארץ-ישראל!

ב) ושנית, מותנית זכותנו על ארץ ישראל בתנאי שה' הציג לנו כאשר נתנה לנו:

"ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו!" (תהילים ק"ה, מ"ד-מ"ה).

המסקנה, הנובעת מהאכסיומה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", היא אפוא זכותנו על ארץ-ישראל, ולשם הסקת מסקנה זו נאמר הפסוק הראשון של התורה...

באהבה לארץ-ישראל, המונחת ביסוד נשמתו של העם העברי, נמצא אפוא אחד הקשרים הרוחניים האמיצים המקשרים את נפשו של העם העברי אל ה' ואל התורה.

אחת המסקנות, הנובעות מהאמונה באכסיומה הראשונה של התורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - מספקת את הצורך הנפשי של האדם לראות בעצמו יצור החופשי מכבלי הטבע והעבר, יצור האחראי למעשיו והמסוגל להיות אדון עתידו הוא, ואחת המסקנות מאכסיומה זו ומהאמונה בתורה מבססת ומצדיקה את כמיהתה של נפש האומה העברית לארץ-ישראל ומשמשת בסיס לזכותה הבלעדית של אומתנו על ארץ זו.

פרק ג'

המסקנות הישירות והמסקנות המרחיקות לכת מהאכסיומה על הכפירה

יש להודות, כי האמונה באדם ובכוחותיו - יש לה השפעה מקסימה על לב האדם, כי היא מעוררת בו מרץ ושמחת חיים. הקסם שבאמונה הזאת משחד את האדם, ובייחוד את הצעיר ואת הצעירה, הבטוחים ע"י כך, כי בידם ממש נמצא גורל האומה או גורל האנושות, וזהו אולי הסוד והיסוד של התפשטות הכפירה בעולם, ויש להוסיף, כי האמונה בכוחותיו מסגלת באמת את האדם לעשות גדולות.

וכבר אמר חכם אחד:

"כדי שישיג אדם כל אשר בכוחו להשיג, עליו להאמין, כי בכוחו להשיג הרבה יותר ממה שיש לאל ידו להשיג למעשה".

אולם עלינו להתבונן לא בהשפעה הישירה של האמונה המופרזת בכוחות האדם בלבד, אלא גם במסקנות המרחיקות לכת ממנה. ומהן המסקנות האלו?

1) האדם, בהתאם להשקפה המטריאליסטית-האתיאיסטית, הנובעת מכפירה בבריאת העולם והאדם ע"י הקב"ה, נבדל משאר החיות רק בחכמתו הנותנת לו שלטון מסוים על כוחות הטבע. נפשו וכל חיי רוחו הם משוללים מציאות מיוחדת ומהווים רק תופעת לוואי של תהליכים מסוימים בתאי העצבים של מח האדם, ובמותם של התאים האלה נעלמת מן המציאות גם נפש האדם. מהו אפוא האדם לפי השקפה זו?

"זהו אפס מוחלט, המופיע לזמן קצר עלי אדמות בחופשה מאפסותו המוחלטת, שממנה הוא בא ואליה הוא שב".

(פרנץ ורפל, "היכולים אנו לחיות בלי אמונה באלקים")

2) מה מקסים הוא להאמין ב"אדם העליון", בייחוד כאשר כל אחד רואה את האדם העליון הזה בעצמו! והנה החיפוש אחרי האדם העליון, החיפוש אחרי ה"מפקד", כביטויו של ניטשה, הוכתר ב"הצלחה": הוא נמצא ב"פירר" - והפשעים השפלים והאיומים, שבוצעו בפקודת ה"פירר" הזה, מדגימים במידה מספקת. את המסקנות ה"מעשיות" מהאמונה ב"אדם העליון".

3) הקידמה, שבאה לעולם עקב התפתחות המדע! גדולים הם באמת כיבושי האדם בשטח הטכניקה, והם עלולים למלא את לב האדם גאווה מוצדקת. די להזכיר את האווירון, את הרדיו, את גילוי הכוח האטומי, את ספינות החלל. אולם לאילו מטרות משתמשים האנשים באמצאות הללו? באווירון - להפצצות "קונוונציונליות" וגם אטומיות, ברדיו - להפצת השקר ולהסתרת האמת, ובספינות החלל - לבילוש בכל המדינות ולאיום בפצצות האטומיות על כל העולם!

4) האמונה בכוח החברה המאורגנת כמעמד, כמדינה או כאומה! את התוצאות הקיצוניות - אך ההכרחיות - של אמונה זו אפשר לראות ב- 3 מדינות: ברוסיה הסובייטית, בסין הקומוניסטית ובגרמניה הנאצית. המשטר הקומוניסטי הוא התוצאה ההגיונית וההכרחית של השיטה הקומוניסטית, המדכאת את האדם בכלל ואת היהודי בפרט. הנאציזם - זוהי התוצאה העקבית ביותר מהלאומיות החילונית, הדוגלת רק ברצון האומה המקדש את כל האמצעים, ואמונה אנושית זו בקדושת האומה הפכה את האנשים לחיות טורפות - וגם למטה מזה!

המסקנות הישירות של האמונה המופרזת בכוחו הכל יכול של האדם (המשמשת יסוד פסיכולוגי לכפירה) הן מעודדות מאד: הן מספקות את רגש הגאווה של האדם ומעוררות בו את השאיפה ואת המרץ לכבוש את כוחות הטבע ולשעבדם לרצונו. אבל התוצאות המרחיקות לכת מהאמונה הזאת אף הן הכרחיות, ואם גם הן מתגלות לפעמים רק אחרי זמן ארוך, ולכן אין ה"כופרים" מרגישים בהן, אבל סופן לבוא, והן מביאות להשפלת האדם...

וכדאי אולי לשים לב לעובדה הבאה:

במתימטיקה נוהגים לפעמים להוכיח משפטים ע"י "הוכחה מן ההפך". מקבלים כהנחה משפט נגדי לזה שרוצים להוכיחו. הנחה זו מתקבלת על הדעת, אלא שלבסוף באים לידי מסקנה המתנגדת לשכל או למציאות, ובה מתגלה השקר שבמשפט הנגדי שקיבלנוהו כהנחה נכונה. גם בחיים, כדי לדון על איזה אידיאל שהוא, אין להסתפק במסקנות הראשונות ממנו. יש לראות לאילו תוצאות הוא יביא במסקנותיו המרחיקות לכת, והמסקנה העקבית ביותר של הלאומיות החילונית הוא הנאציזם בלא אלקים, כשם שהמסקנה העקבית ביותר מהקומוניזם - הוא המשטר ברוסיה הסובייטית ובסין הקומוניסטית.

פרק ד'

בדיקת האכסיומה המונחת ביסוד הכפירה לאור המציאות,

וקביעת הבסיס הפסיכולוגי של האמונה בה'

נבדוק עכשיו את האכסיומה של הערצת האדם, כשהיא לעצמה לאור המציאות.

בתוך שאון החיים היום-יומיים, כאשר אנו מוכרחים להאמין בכוחותינו כדי להשיג את אשר עלינו להשיג, ואמונה זו כל כך מתוקה בשבילנו, נוטים אנו להפריז בהערכת כוחותינו, והגאווה משכרת אותנו אולם החיים עצמם מעמידים אותנו לעתים קרובות מול תופעות, שבהן מתגלית אפסות כוחותיו של האדם. אם מתעלמים על פי רוב מהתופעות הללו, כי הן מפריעות לנו להאמין בעצמנו ולשמוח בחיים, אולם עצימת העיניים בפני האמת איננה מבטלת את האמת, ועלינו להטות אוזננו גם לקול הבוקע ועולה מתוך התופעות הללו - והפונה לנפשנו.

המוות... המוות שגזל מאתנו אחד מיקירי נפשנו, והעומד גם מאחורי גבנו... מה דל כוחנו מול הכוח הפשוט והרגיל הזה של הטבע! חסרי אונים אנו נגדו... ולשווא כל המאמצים לבטלו בלבנו! אם אנו מדברים על ה"שם הנצחי" שיישאר אחרי הנפטר היקר לנו, או שיישאר אחרינו, הרי אין זה אלא אמצעי להסיח את דעתנו מרעיון המוות ולמלא את הכרתנו תוכן אחר! אין אנו יכולים להשלים עם הפסקת קיומנו וקיומם של האנשים היקרים לנו! האמונה בכוחו הכל יכול של האדם מתגלית כאן כהזיה, והשלטון המוחלט של כוחות הטבע עלינו, במקרה זה, ממלא את לבנו ייאוש... וברגש התמים של האדם מופיעה האמונה, שזה אי אפשר, שאי אפשר שהמוות יהפוך לאפס את כל אישיותו של האדם היקר לנו - ואת אישיותנו אנו, ולעזרתנו באה כאן האכסיומה הנגדית, האמונה בה' שברא את העולם ונתן את התורה הנצחית לאדם בעל הנפש הנצחית; האכסיומה הזאת מצילה אותנו מן הייאוש ומרוממת אותנו גם מעל למות!

הטבע בזעפו ובהדרו... ים זועף, הוד ההרים מכוסי שלג נצחי, הדר השמים הזרועים כוכבים והוד "המלחמה והשלום" השולטים בכל מערכת החי... אבד לו לאדם ה"תרבותי" המודרני, העירוני, הכשרון להרגיש את כל זאת בתוך שאון החיים, בתוך צלילי הרדיו ומראות הקולנוע והטלוויזיה, אולם הנפש התמימה של האדם, המסוגלת, ולו גם לעתים רחוקות, להתייחד עם רגשות ההוד והאימה, המתעוררים בלבו למראות הטבע בכללותו, מרגישה את אפסותה, אפסות גרגיר חול במדבר גדול ונורא, לעומת כל הודו והדרו של הטבע. וכריאקציה נגד רגש האפסות הזה מתעוררת בה האמונה בכוח האלוקים שברא את כל הטבע, את כל העולם, - וברא גם אותה, וחלק גם לה ניצוץ מכוחו! ("כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו?... ותחסרהו מעט מאלוקים"... תהילים ח').

האומה וגורלה... כל הפראזות היפות על הכוח הכל-יכול של האומה או של החברה האנושית המאורגנת נחוצות, אמנם, כדי להגדיל את מרץ הנוער בשאיפתו למטרות לאומיות או כלל אנושיות, אולם לאור השכל הפשוט אין הן עומדות בפני הביקורת.

עם כל ההערצה לאימרה: "אם תרצו, אין זו אגדה", אימרה, המתאמתת לפעמים ושהתאמתה לאושרנו, עם הקמת מדינתנו - אי אפשר להתעלם מן הסתירה הפנימית, ולכן גם מן השקר, שיש בה. הרי כל אומה יכולה להגיד לבניה: "אם תרצו, אין זו אגדה", ורצון אומה אחת מתנגד לרצונה של השניה, וניצחון אומה אחת מבוסס על מפלתה של השניה. האם לא ראינו שבמשך חיי האנושות נשמדו כאומות גם אומות גדולות, ומהי הערובה שזה לא יקרה לאומות החיות עכשיו, ואפילו לאלו השליטות עכשיו בתבל? אין לאומה הכוח הכל יכול, וכאשר אומה קטנה עושה את חשבון כוחותיה, את חשבון סיכוייה הטבעיים להצלחה, בין 70 האריות הסובבים אותה, היא יכולה לבוא לפעמים לידי ייאוש וגם לידי מעשי ייאוש... וגם כאן באה לעזרתה האכסיומה האחרת, האמונה בה' שנטע חיי עולם בתוך העם הנצחי ע"י תורת האמת שנתן לו!

הגאווה המופרזת, היהירות והאמונה בכוח הכל יכול של האדם, המבוססת עליה, מהווה, כאמור לעיל, את הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה באלקים. הביטחון בעצמנו - חרף הרגשת האפסות "של כוחותינו מול איתני הטבע - מעיד על הניצוץ האלקי שבנפשנו, המרומם אותנו מעל לאיתני הטבע, המקרב אותנו לבורא.

ומה נפלא הדבר! גאוותו של האדם, המונחת ביסוד אמונתו המופרזת בכוחו הכל יכול, מביאה אותו סוף-סוף לידי ייאוש ולידי שפלות, שהיא למטה מדרגת חיות בעוד שענוונותו, המבוססת על הרגשת אפסותו מול כוחות ה' המתגלים בטבע, מצילה אותו מן הייאוש ומעלה אותו לדרגה הגבוהה ביותר שעליה הוא יכול לעמוד!

על פי רוב מלאה עדיין נפשו של האדם המודרני תרועת הניצחון שמשמיעה הערצת האדם בצורותיה השונות. "כוחנו ועוצם ידנו עשה ויעשה לנו את כל החיל הזה"! פשיטת הרגל של התרבות האנושית ושל המוסר האנושי, שנתגלה במלחמה העולמית האחרונה ובמה שבא אחריה, עוד לא הגיעה להכרתם המלאה של רוב האנשים, הממשיכים בחייהם היום-יומיים הקודמים, מבלי להסיק כל מסקנות ממה שקרה. אבל אולי תקרב פשיטת-רגל זו אותו היום, שבו תרגיש נפש האדם באפסות כוחותיה מול השליט היחיד של העולם, ותחפש בו את הצלתה היחידה - ו"שח גבהות האדם, ושפל רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"! (ישעיהו,פרק ב, י"ז).

פרק ה'

המשותף לפסיכולוגיה של הכפירה ולפסיכולוגיה של האמונה והשוני ביניהן

"שכל האדם הוא פנס קטן המאיר רק צעדים אחדים - את הצעדים הקרובים ביותר - בדרכנו האפלה בחיים". משה מנדלסון

בפרק א' של מאמרי זה באתי לידי המסקנה, כי הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה באלקים הוא הערצת האדם, היינו האמונה בכוחו הכל יכול של האדם. אמונה זו מספקת את יהירותו, את הצורך הנפשי של האדם לראות בעצמו את. העליון שביצורים.

אולם מהפרקים האחרים של מאמרי אפשר להסיק את המסקנה שגם האמונה באלקים עשויה לספק את הצורך הנפשי הנ"ל, כי אמונה זו מכילה בתוכה (במסקנותיה המרחיקות לכת) את היסודות הבאים: האדם הוא היחידי מכל היצורים החיים,

1) שיש לו הכשרון ולכן גם האפשרות, של בחירה חופשית.

2) שנשמתו היא נצחית, ואין המוות שולט בה.

3) שבורא העולם התגלה לו והטיל עליו תפקידים מסוימים. יוצא אפוא, כי גם הכפירה באלקים וגם האמונה באלקים מספקות צורך נפשי אחד של האדם, את הצורך הנפשי בהערכתו הגבוהה של האדם לעומת היצורים האחרים. ונשאלת השאלה: מה הם הגורמים הנפשיים לאופן כה מנוגד של סיפוק הצורך הנפשי האחד הזה אצל הכופר מצד אחד ואצל המאמין מצד שני?

על סמך הנאמר בפרקים הקודמים אפשר לבוא לידי המסקנה כי סיבת השוני הזה הוא בכך שהכופר, היינו, המאמין באדם ובכוחו הכל יכול, מחשיב יותר את המסקנות הישירות מאמונתו, בעוד שהמאמין בה' מעריך יותר את המסקנות המרחיקות לכת מאמונתו הוא ומתחשב יותר גם במסקנות המרחיקות לכת מהאמונה הנגדית.

דבר זה מתבטא בתופעות הנפשיות הבאות:

1) לכופר חשוב יותר ההווה והעתיד הקרוב, למאמין - העתיד הרחוק. הראשון כאילו אומר: "אכול ושתה כי מחר נמות", ואחרי המוות הרי אין כלום; והשני דואג גם לאשר יהיה אחר המוות.

2) המאמין בכוחו הכל יכול של האדם והכופר בה' מוקסם מאד מהרגשת החופש הגדול, שמקנה לו אמונתו באופן ישיר, כי מי אדון לו? והוא מתגאה בעליונותו זו על המאמין בה', הקשור על כל צעד ושעל של חייו ע"י מצוות עשה ולא תעשה, ואם גם אמונתו בנצחיות הטבע מביאה אותו לידי המסקנה העיונית, כי רצון האדם נכנע אף הוא לחוק הסיבתיות ואין לו לאדם בחירה חופשית, הרי אין הכופר רואה בזה השפלת ערכו הוא, כי הרי זהו (כמו גם המוות) גורלם של כל האנשים. אולם המאמין בה' איננו מסתפק בהרגשה, שהוא איננו בדרגה נמוכה יותר משאר האנשים. הוא איננו יכול להשלים עם השפלת ערכו של האדם בכלל ע"י העמדתו במשמעות זו בשורה אחת עם כל הבהמות והחיות, ואפילו עם הדוממים.

3) אחת המסקנות הישירות מהאמונה באדם ובכוחו הכל יכול היא האמונה בקידמה, גם בקידמה רוחנית, שאליה מגיע האדם הודות להתקדמות שלטונו על כוחות הטבע. אם כל החיים הרוחניים של האדם הם רק תופעת לוואי לחייו החומריים, הרי גם תרבותו הרוחנית היא תופעת לוואי הכרחית של תרבותו החומרית, והקדמה בזו האחרונה תביא ממילא גם לקדמה רוחנית. האמונה הזאת משחררת אפוא את האדם מדאגה מיוחדת לשכלולו הרוחני, ובהרגשה הנעימה שגורם שחרור זה, אשר בלעדו צריך היה האדם להתאמץ לשלוט על עצמו ולא להסתפק בשליטה על כוחות הטבע - אפשר גם כן לראות אחד מקסמי הכפירה. אבל המאמין בה', המרגיש בתוצאות האיומות, העשויות להתגלות בעתיד הרחוק, ושאותן הזכרנו לעיל, מהעדר השלטון על עצמו דווקא כאשר מתפתח השלטון על כוחות הטבע, רואה הכרח בדאגה מיוחדת ובשאיפה מיוחדת לעלייתו הרוחנית של האדם, שלא תמיד משתלבת בעלייתה של תרבותו החומרית.

4) שונה הוא גם במהותו ובגודלו - רגש האחריות המוסרית בעד מעשיו ומחדליו אצל הכופר, היינו אצל המאמין באדם ובכוחו הכל יכול, ואצל המאמין בה'. הראשון מרגיש באחריותו כלפי אנשים אחרים וכלפי החברה, חברת אנשים - תהא זו המדינה ושלטונותינו, או החברה המצומצמת, אתה הוא קשור ובה הוא חי ומתחשב - אבל השני מרגיש אחריות לא כלפי אנשים בלבד, אלא גם, ואולי בעיקר, כלפי הבורא, כלפי שליט כל העולם, הן העולם הזה והן העולם הבא! עם כל הכוח האדיר שיש למדינה ולחברה (ולפעמים "החברה המצומצמת", שאתה אנו קשורים, תהא זאת "מפלגה", "תנועה" או אפילו "כנופיה", מסוגלת להגן עלינו מפני הכוחות האדירים של המדינה והחברה הגדולה) - מה קלה היא האחריות הזאת כלפי אנשים בלבד לעומת האחריות כלפי הבורא! על התוצאות המרחיקות לכת מהשוני הזה אפשר לדון מההערה הבאה של פרנץ ורפל:

"כדי להלחם במקרי רצח ובפשעים אחרים ההולכים ומתרבים בחברה המודרנית, מציעים להנהיג שוב את עונש המוות במדינות שם הוא בוטל. אבל אין זה יעיל במידה מספקת: הכרחי הוא להנהיג "שוב" את עונשי הגיהנם... (היינו את האמונה בהם)".

ויתכן שההקלה בהרגשת האחריות הנ"ל, שנותנת הכפירה, משמשת אף היא גורם פסיכולוגי לקליטתה של הכפירה בנפשו של הכופר.

לא אסכם את הפרק הזה. רציתי רק להצביע בו על תופעות נפשיות מסוימות, המלוות את הכפירה ואת האמונה (במשמעותם הרגילה של המונחים האלו), תופעות נפשיות, שבהן אפשר לראות גורמים פסיכולוגיים לקבלת האכסיומות של הכפירה מצד אחד ושל האמונה מצד שני ולקליטתה הנפשית של כל אחת משתי האמונות האלו.

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כל כופר יכול להיהפך למאמין וכל מאמין יכול להיהפך לכופר, ואין בידי המדע לסייע אף לאחד מהם בבחירה זו, כשם שאין בידי המדע, כפי שראינו במאמר "אמת מדעית ואמת דתית", גם להפריע לאדם לבחור באמונה דתית או באמונת הכפירה. אולם כל אחד מהם צריך למלא את הדרישה: "דע את עצמך!" יחפש כל אחד בנפשו, מה גרם לו לקבל את האמונה בה הוא דוגל, יחליט מה הן התכונות הנפשיות, שאותן הוא רוצה לראות בעצמו, ובהתאם להן יבחר באמונה זו או אחרת.

מצדי אוכל רק לאחל לכל אחד מהם שה' יהיה בעזרו!