כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כ"א בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים. וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים עליונים, שעתידים להיות מזדקקים ועומדים חיים וקימים בפאר מעלה, ליום אשר יבא העולם לתיקונו.
וכל מה שיתעלה האדם יותר, כל מה ששייכותו היא יותר גדולה לתוכן הפנימי של ההויה והחיים, הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים, את גרעינה הנצחי, ההגיוני, הטוב, הנובע ממקור החכמה, והולך ומתעלה על ידן, והן מתעלות בו. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל. ומה זה יפלא, כי חסידי עליון, ישרי לבב, באמת אין חשך ואין צלמות לפניהם, והם נוטלים מכל ענין ומכל תוכן, קרוב או רחוק, את הטוב, ואת הרעננות, את הקודש שבו, ומקרבים אותו אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש. ומעתה נדע כי כל כבדות שישנה בקליטה של כל מחשבה, ובהסתעפותה בצורה של שכלול מחשבתי הגון, גם במחשבות הטובות בטובן הגלוי, בין שהן של עצמו, בין שהן של אחרים, הלקוחות מפי השמועה, או מכל מיני הסתכלות שבעולם, הוא מפני שלא נתגלה בהן יסודן המפריא. ויסוד עולם זה הוא תלוי בהתגלות המקור של כללות הפרית המחשבות,יסוד החכמה, עבודת ההגיון בכל כחו המחדש. ולכן זאת היא עבודת העיון הקבועה לכל ישרי לב, להמשיך לכל מחשבה את חוט הגיונה המקורי, קו החיים, אות אמת שלה, ואז תשוב לאות חייה, ותחיה את בעליה. [אורות הקודש א-י"ג]
נושא הפסקה- מי שרואה את התוכן הפנימי של החיים יכול לקחת מכל
מחשבה את הטוב ואת האמת.
ביאור הפסקה-
כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות- הרב
ממשיך לבאר את האחדות הקיימת בכל המחשבות. הרב מבאר שכל
המחשבות יש בהם הגיון. עצם זה שהאדם חושב על הדעה הזאת סימן שיש
במחשבה הזאת הגיון. ממילא יש במחשבה הזאת קשר סיסמתי, היינו
קשר הגיוני שיוצר קישור בין המחשבות כולם.
דברי הרב מבוסס על התפיסה שיש סדר בעולם. בלימוד הקבלה מתואר
כיצד המחשבות עוברות תהליך מסודר של פיתוח, מחכמה לבינה ולדעת.
כמו כן גם הספירות פועלות בתוך סדר והגיון בין ספירה אחת לחברתה.
בדברי הרב אנו מוצאים מעין הגדרה למחשבה הגיונית, היכולת למצוא
קשר וסדר בין המחשבות. מעין יכולת למצוא התפתחות של סיבה ומסובב.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד בעלי הדעה וההגיון הם תמיד קשורים
אל ההתפתחות והסדר, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה קכב.
- מהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל השדרות לרגלי
למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה בחוג המחשבות הרגילות.
לא אצל יחידי הסגולה בעלי הדעה וההגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי
השתלשלות דרגאיים אפילו בההויה הרוחנית המוסקרת בסקירה
היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במדת ההשואה גם כן
באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שראוי
הדבר שתהיה התגלותו מתאמת לההשתלשלות הרוחנית של ההויה,
שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות.
במקור זה הרב מתמודד עם טענת האבולוציה, הרב מסביר שטענה זאת
. יסוד זה מוסבר גם בהסתכלות בעלי ההגיון יכולים יותר להבין אותה
אין כאן המקום להרחיב בפסקה זאת, אלא הבאנו אותה רק להראות שהרב נוקט שבעלי ההגיון ההסתכלות שלהם היא נובעת מתוך סדר והגיון
של האנשים על דעות שונות. כשיש סדר בדעה ובמחשבה, אז אנשים
אומרים שהדעה הגיונית.
מציאת קשר והגיון בין החלקים השונים מצאנו גם בספרי המקובלים.
בסופו של דבר תורת הקבלה מנסה למצוא הגיון וסדר בכל העולמות, כל
עשר הספירות מתארים מעין שרשרת וקשרים שיש בעולם.
גם אותן שאין אנו מכירים בהן כ"א בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור
יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך
היא תכונת המחשבה- יש מחשבות שבראיה הראשונית אנו רואים רק
. לא רואים במחשבה הזאת רעיון מסודר, בכל בצבוץ קטן של מחשבה
זאת אם נעמיק במקור ממנו הגיעה המחשבה נוכל לראות את מקור ההגיון
המחיה את אותה מחשבה. אם כן גם מחשבה שנראית לא כל כך משוכללת,
היא שייכת אל מקור ההגיון שהוא מוליד את תכונות המחשבה.
היכולת לחבר כל מחשבה למקור המחשבה מובא בספר הזהר.
זוהר כרך ב שמות פרשת משפטים דף צח עמוד ב
- ודא הוא דכתיב (ירמיה יז) ועל יובל ישלח שרשיו, ודא הוא רזא
דכתיב (תהלים מו) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, מאן פלגיו אלין
אינון שרשיו והכי אקרון, עליותיו שרשיו פלגיו כלהו אשתרשו
באינון מיין דההוא נהר.
כל הנהרות כל המחשבות הם נובעים מהרז האלוקי, השורש שממנו כולם
נובעים. הרז הזה הוא מה שהרב מבאר במהלך כל החלק הזה של הספר,
הרז הזה הוא נקרא חכמת הקודש.
וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך
דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות- כיון שכל
המחשבות יש בהם הגיון מסודר ממילא כל מחשבה יש לה משמעות. כל
מחשבה אי אפשר לבטלה. יש מקום בו המחשבה היא כביכול נכונה. בצורה
כזאת גם אנחנו מבינים שגם אם יש מחשבות שנראות סותרות זו את זו,
עדיין יש למחשבות האלה הגיון ומקום בו המחשבה פועלת בהגיון וסדר.
מצאנו דוגמא לדבר לגבי ספר קהלת, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב
- אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו
חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה
לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה
בגמ' מבואר שספר קהלת דבריו היו סותרים זה את זה, ולכאורה רצו לגנוז
אותו. אלא שבסוף נקטו כיון שבתחילתו יש דברי תורה ממילא אין לגנוז
אותו.
הרב בעין איה מסביר שהחידוש שלא רצו לגונזו כיון שהבינו שיש שורש
מקור אחדותי המאחד אפילו סתירות. וכך כותב הרב בעין איה.
עין איה שבת פרק ב' פסקה צ.
- מפני שדבריו סותרין זא"ז. יסוד האמונה והבטחון הוא קיום העולם
בגשמותו ורוחניותו. האמונה באחדות אדון כל יתברך, שממנו
תסתעף אחדות מעשהו והנהגתו, ואחדות החכמה האלהית
המאחדת את כל ההגיונות והדיעות כולם למטרה אחת ומקור
אחד... שאע"פ שתהי' הסתירה באה לא מסיבה של ניגוד פנימי וקרע
יסודי בעמקי הדעות, כ"א מפני שכ"כ עמוק חבוי הוא המקום של
השורש המאחד את ההגיונות הנראים כפונים לדרכים שונים
והפוכים, עד שלא יגלה לעיני הדורות אותו היסוד האחדותי המחבר
את ההפכים הנראים ומתגלים, מ"מ גם זה מחסור יחשב
לענין השפעת הדור ההוה
במקור זה הרב מבאר שיסוד האמונה הוא להכיר את אחדות הקב"ה.
היסוד הזה גורם שאין שום אפשרות לסתירה. אומנם בצד הגלוי נראה
סתירה בין הדעות, אבל בפועל יש אחדות בכל המציאות. כיון שכולם
נוצרים מן השורש האחדותי.
זה מה שהמשנה במסכת אבות כותבת.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה ג
- הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין
לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום:
במשנה הזאת מבואר שהאדם צריך להכיר שלכל דבר יש מקום במציאות.
וכך מפרש רש"י שם.
פירוש רש"י על אבות פרק ד משנה ג
- ואין לך דבר קטן של חכמה שאין לו מקום יבא מקום לדבר שתצטרך
לו אם היית יודעו לפיכך אל תהי מפליג לכל דבר:
וכן הגמ' במסכת שבת מביאה
תלמוד בבלי מסכת שבת דף עז עמוד ב
- אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא
ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, ברא זבוב - לצירעה,
יתוש - לנחש, ונחש - לחפפית, וסממית - לעקרב.
אפשר שלשון המשנה שהבאנו לעיל 'מקום' מרמז על הקב"ה. היינו כל
מחשבה כל דבר נוצר מן המקום, מן הקב"ה. עצם זה שהמחשבה הגיע
לכאן ממילא מוכח שיש לה מקום בעולם. והסיבה כיון שכל המחשבות
נוצרות מן המקום הרוחני, היינו ממקור החכמה.
הרב מדגיש כאן מקור החכמה, החכמה היא השורש של כל המחשבות. זה
מה שמובא בתהילים.
תהלים פרק קד פסוק כד
- מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית.
כל המציאות כולה שורשה נעוץ במקור החכמה, לכן נאמר כולם בחכמה
עשית.
ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות
הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו
בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים- אם האדם רואה מחשבה
שנראית לו שהיא ריקנית, או שהמחשבה הזאת מלאה טעות ודופי, האדם
צריך לדעת שהחסרון הוא רק בצד החיצוני. בפנימיות אנו יכולים למצוא
בכל מחשבה יסוד של חיים. כיון שהחכמה היא מקור החיים, ממילא כל
נקודת חיים היא מכילה בתוכה חכמה.
דברי הרב שהחכמה נחשבת מקור החיים הדבר מבוסס על לשון הפסוק
בקהלת - קהלת פרק ז פסוק יב
"כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה."
הקשר בין חכמה לבין ההבנה שכל הפרטים בעולם קשורים אל החכמה
מופיע בלשון הפסוק.
תהלים פרק קד פסוק כד
- מה רבן מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.
הרב בשמונה קבצים מתאר כך את מקור החיים.
קובץ ו' פסקה א
- ... אני צריך לקבל את כל שטפי הנהורות. אף על פי שהם באים אצלי
פזורים מאד, סופם שיתאחדו. רק לשא עינים למקור האחדות,
למקור החיים, להתדבק במחשבה העליונה
במקור זה הרב מבאר שהוא רוצה לאחד את כל השטפים הפזורים אצלו.
היכולת לאחד נובעת ממקור האחדות, הוא מקור החיים.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד מתוך הריקנות החיצונית האדם יכול
לחדור פנימה ולהכיר את הערך של המחשבות הנכונות, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה רסא.
- לא תמיד אפשר לדבר בעצם הענינים המהותיים, על כן ממלאים את
הריקניות של המחשבה במה שמדברים על דבר המקרים החיצוניים
של הענינים. ומכל מקום גם שיחות כאלה הן מביאות תועלת, וסוף
כל סוף מביאות הן את האדם לידי כניסה בעצמיותם של הענינים.
ביחוד ראוי לדבר תמיד על דבר הערכים של הענינים הנעלמים,
כדמות חכמת המספר, והשכל משוטט על ידי זה למעלה.
במקור זה הרב מבאר שיש יתרון במחשבות הריקניות, כיון שלפעמים קשה
לדבר על הדברים הפנימיים. לכן המחשבות החיצוניות, המחשבות
הריקניות הם מעין הכשרה שהאדם יוכל לחדור פנימה.
וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים
עליונים, שעתידים להיות מזדקקים ועומדים חיים וקימים בפאר
מעלה, ליום אשר יבא העולם לתיקונו- בכל אדם יש שטף של המון
מחשבות עליונות. כל המחשבות הקיימו ת אצל האדם מבטאות חיים
עליונים. כיון שהמחשבות הם קשורות אל כוחות החיים העליונים ממילא
כל המחשבות מביאים חיים לעולם. אותם חיים עליונים קשורים אל
התיקון השלן של העולם. כל המחשבות כשהם בלי תיקון הם נראות
מנותקות מן החיים העליונים. התיקון של המחשבות למצוא כיצד כל
מחשבה יש לה קישור אל העולם המתוקן. כשהעולם לא מתוקן המחשבות
לא מסודרות, חוסר הסדר יוצר מציאות כאילו המחשבה לא טובה,
וממילא אינה יכולה להתקשר אל החיים העליונים. אבל באמת בפנימיות
מתברר שמחשבות האדם מלאות חיים עליונים, שהם עתידים לעבור זיקוק
והכוונה להתחבר אל תיקום העולם בצורה מלאה.
זמן התיקון הוא הזמן בו מכירים כיצד כל המציאות כולה הופכת לדבר
מתוק. כיון שאין שום דבר רע, ממילא כל הרע יש בשורשו אוצרות של טוב.
זה מה שהרב מדגיש בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תקסג.
- מדת הטוב והחסד, כשמתגברת בלבו של צדיק יסוד עולם, היא
מגיעה באורה עד עומק העתיד היותר רחוק, עד עולם התיקון היותר
עליון, שכל מר יומתק, וכל רע יהפך לטוב, וכל חשך לאור...
וכל מה שיתעלה האדם יותר, כל מה ששייכותו היא יותר גדולה
לתוכן הפנימי של ההויה והחיים, הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין
שהיא שלו, בין שהיא של אחרים, את גרעינה הנצחי,
ההגיוני, הטוב, הנובע ממקור החכמה- המטרה של האדם לתקן את
המחשבות. להוציא את הטוב הקיים בכל המחשבות. התיקון תלוי ביכולת
להסתכל פנימה. לראות את הגרעין הפנימי של כל העולם כולו. זאת
מציאות שהאדם מרגיל את עצמו להסתכל על כל המציאות בצורה פנימית.
יש אנשים הרגילים להסתכלות שטחית חיצונית, ויש אנשים שהם רואים
את ההויה, רואים את החיים בצורתם הפנימית.
מי שמתרגל לראות בצורה פנימית ממילא כל מחשבה שקיימת אצלו, וכן
כל מחשבה הקיימת אצל אחרים, היא יכולה לקבל אצלו משמעות נכונה.
היכולת לרומם את המחשבה תלויה ביכו לת של האדם לראות את גרעין
הטוב הנמצא בשורש המחשבה. הרב מכנה את הגרעין הזה בשם של גרעין
נצחי, כיון שהגרעין הזה קשור אל תיקום העולם העתידי. הגרעין הזה מכיל
בתוכו הגיון, היינו דבר מסודר. כמו כן יש בראיה הפנימית יכולת להכיר
את הטוב כמו שהטוב הזה נובע ממקור החכמה. זה מה שהבאנו לעיל את
הפסוק מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, היכולת לראות כיצד כל
המחשבות הם נובעות ממקור החכמה.
הרב בעצמו מסביר שהוא פועל כל חייו לקחת את הטוב מן החלקים
השונים, וכך כותב הרב באגרות לגבי הקישור בין הישוב הישן לישוב
החדש, וכך כותב הרב.
אגרות הראיה ח"ב עמ' יג - יד אגרת שמט
- שהנני קרוא להרים את הדגל של קיבוץ הטוב והבריא שבשני
הישובים, וללחום נגד הרקב שבשניהם, לא ברוב שפתים, ולא בשום
פעולה שלילית, כ"א ע"י ביצור כחות והקמת מוסדים, שהם יאחדו
את החלקים הטובים הפזורים, וממילא ינוסו הצללים
והולך ומתעלה על ידן, והן מתעלות בו- כשהאדם לוקח את גרעין
הטוב הנמצא בכל מחשבה, אז האדם מתעלה בזכות פעולתו. כיון שהאדם
לקח כוחות חיים מכל מחשבה, ממילא הוא זוכה להתעלות בזכות
המחשבות השונות. כמו כן בצורה כזאת המחשבות בעצמם מתעלות על ידי
האדם.
לפעמים אדם מכיל בתוכו המון מחשבות מעורבבות של טוב ורע. כשהאדם
הזה יפגוש משהו שמצליח לעשות לו סדר, כשהאדם השני יגרום לו להכיר
את הטוב שנמצא בתוך המחשבות המתרוצצות, בצורה כזאת המחשבה
עצמה מתעלה. בזכות המפגש וראיית הטוב הנמצאת במחשבה ממילא
המחשבה מתחזקת ומתעלה.
איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל- החכם לומד מכל אדם
כפשוטו, היינו באמת מכל אחד ואחד, בלי שיור. מי שבדרגה הזאת הוא
נחשב חכם. דבר זה מסביר את כח החכמה, משום שהחכמה היא מחיה את
הכל, ולכן אפשר ללמוד מכל דבר ומכל אדם. עניין זה מבואר במשנה
במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה א
- בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר (תהלים קי"ט)
מכל מלמדי השכלתי
ומה זה יפלא, כי חסידי עליון, ישרי לבב, באמת אין חשך ואין
צלמות לפניהם, והם נוטלים מכל ענין ומכל תוכן, קרוב או רחוק,
את הטוב, ואת הרעננות, את הקודש שבו, ומקרבים אותו
אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש-
כשהאדם לוקח מכל דבר בעולם את הטוב ואת הרעיון הפנימי, אז האדם
נמצא בדרגה של חסיד וישר לבב. בצורה כזאת אין שום הסתרה, אלא הכל
מלא אור. מה שיוצר את החושך ואת ההסתרה, זה השלב בו העולם לא
הגיע לתיקונו. השלב בו הרעיון הטוב מכוסה בחומריות, הטוב מכוסה
בדברים המסתירים את האור מלהופיע. בצורה כזאת הדברים נראים
כאילו הם עדיין לא מתוקנים. הצדיקים שרואים את התיקון הנולד מתוך
הדברים הם כביכול מדלגים על ההסתרה. לכן כלפי הצדיקים החסידים
אפשר להגיד שהם נמצאים באור. זה מה שנאמר בפסוק בתהילים לגבי
ישרי לב.
תהלים פרק צז פסוק יא
- אור זרוע לצדיק ולירי לב שמחה.
החסידים העליונים יודעים ליטול מכל דבר את התוכן שנמצא באותו דבר.
לפעמים התוכן הקיים באותו דבר קרוב ולפעמים הכרת התוכן הזה הוא
רחוק ומורכב. בכל זאת הצדיקים מצליחים לקחת טוב ורעננות מתוך
הקדושה. היתרון בעבודה הזאת שבעצם מתגלה כיצד כל תכונה כל מחשבה
מתחברת אל הקודש ומתאחדת איתו ביסוד הקודש.
ומעתה נדע כי כל כבדות שישנה בקליטה של כל
מחשבה, ובהסתעפותה בצורה של שכלול מחשבתי הגון, גם
במחשבות הטובות בטובן הגלוי, בין שהן של עצמו, בין שהן של
אחרים, הלקוחות מפי השמועה, או מכל מיני הסתכלות שבעולם,
הוא מפני שלא נתגלה בהן יסודן המפריא- המשפט הזה מכיל בתוכו
מעין מאמר מוסגר. וכך צריך להבין את המשפט ברצף בלי המשפט
המסוגר.
ומעתה נדע כי כל כבדות שישנה בקליטה של כל מחשבה, ובהסתעפותה
בצורה של שכלול מחשבתי הגון ... הוא מפני שלא נתגלה יסודן המפריא.
הרב במשפט הזה פותח בהבנה שאם יש קושי לראות כיצד המחשבות או
ההסתעפויות של המחשבות קשורות אל הקודש, הסיבה שיש קושי משום
שהאדם לא מצליח לראות את יסוד ההפריה.
יש יסוד רוחני היוצר הפריה. מהותה של ההפריה, הוא היכולת להפגיש בין
דברים שונים. המפגש בין כוחות שונים יוצר הפריה מיוחדת בין שני
הדברים. בהסתכלות הפשוטה אצל האנשים כשרואים סתירה בין כוחות
חושבים שיש כאן חסרון. אבל באמת עצם המפגש בין הכוחות יוצר הפריה
מיוחדת שיכולה להוליד ולהשפיע דברים חדשים.
מי שמרגיש הכבדה בקליטת מחשבות חדשות, הסיבה שהוא מרגיש את
ההכבדה משום שהוא לא התעלה למקום בו רואים את היתרון בהפריה
שנוצרת בין הכוחות השונים. התיקון של העולם יווצר ברגע שנכיר את
ההפריה הקיימת בעולם.
היכולת לעשות הפריה בין הכוחות באה לידי ביטוי לא רק ביכולת להפרות
בין המחשבות הסותרות את הקודש למחשבות של קודש, אלא ההפריה
צריכה להתרחב אפילו על מחשבות שהם טובות בצד הגלוי שבהם. גם
מחשבות טובות אנחנו צריכים לשכלל אותם ולחבר אותם למחשבות
טובות אחרות. זה מה שהרב מדגיש שיסוד ההפריה צריך להופיע בין
במחשבות של האדם עצמו ובין במחשבות שהאדם שומע מאחרים. כמו כן
ההפריה צריכה להופיע גם בהסתכלויות שונות שהאדם רואה ומתבונן
במציאות.
דוגמא לחיבור ולהפריה הקיימת בתוך חלקי הטוב, בתוך חלקי התורה
אנחנו יכולים לראות ב'סדר' הבא שהרב יעסוק באיחוד נגלה ונסתר. ושם
הרב כותב כך.
אורות הקודש חלק א' עמ' כה' פסקה יח'
- ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא
לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות
הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן
להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של
ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות
הפנימית
במקור זה הרב מבאר שהחיבור בין הלכה ואגדה הוא חיבור שיוצר הפריה
רוחנית חשובה. ההפריה נובעת מן ההכרה שיסוד הכל הוא האחדות.
ויסוד עולם זה הוא תלוי בהתגלות המקור של כללות הפרית
המחשבות, יסוד החכמה, עבודת ההגיון בכל כחו המחדש- יסוד
העולם שבו תלוי תיקון העולם הוא ההכרה והחיבור אל מקור הכללות
החיבור אל מקור הכללויות הוא בעצמו יוצר את ההפריה. המקור הזה הוא
נמצא חכמה, כמו שהבאנו לעיל 'כולם בחכמה עשית'. כמו כן זאת העבודה
של ההגיון, ההגיון הוא הכח המסדר את הדברים שנותן מקום לכל כח וכח.
אומנם ההפריה היא יוצרת חידוש. ההפריה יוצרת תולדות, התולדות הם
מבטאים את היכולת להוליד כוחות חדשים. אפשר שהרב בדבריו מרמז על
תיקון הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. שהתהליך של תיקון הניצוצות
מצריך ירידה וליקוט שהאדם בעבודתו יורד ומלקט את הניצוצות מכל
המקומות. ומבואר בספרי המקובלים שהתיקון הוא נעשה דווקא על ידי
שם ה' הבא מחדש. שם המסוגל לתקן את השבירה.
ולכן זאת היא עבודת העיון הקבועה לכל ישרי לב, להמשיך לכל
מחשבה את חוט הגיונה המקורי, קו החיים, אות אמת שלה, ואז
תשוב לאות חייה, ותחיה את בעליה- הרב מסיים את תהליך התיקון
שהצדיקים והחסידים עושים. הצדיקים מסוגלים לקחת את כל הכוחות
שירדו, את כל הכוחות שנראים סותרים ולגלות באותם כוחות חוט רוחני,
מעין קו הגיוני הנותן חיות באותה מחשבה. הקו הזה הוא נותן את החיות
ואת נקודת האמת הקיימת באותה דעה. בצורה כזאת הדעה שירדה היא
מקבלת חיות, ואז מתברר שאותה דעה תשוב אל שורש החכמה.
בספרי המקובלים מתארים הרבה פעמים את התהליך של עליית הניצוצות.
בתהליך הזה הצדיק יורד למקום נמוך בשביל לתקן מאותו מקום את
הניצוצות שנפלו. התיקון הזה הוא נעשה על ידי המשכת אור מלמעלה עד
למטה. בצורה כזאת כביכול האדם שואב את הניצוץ שנמצא למטה ומתקן
את הניצוץ במקומו. בצורה כזאת יורד מעין קו חיים שנותן חיות. ואז אותו
ניצוץ חוזר לחיותו. היתרון שבשלב הזה של נתינת חיות לניצוץ מי שעשה
את העבודה מקבל בעצמו חיות מאותו ניצוץ.
היכולת לתת חיות ולהביא לכל כח את אות חייו, מבואר בספר הזוהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רמא עמוד ב
- וכתיב ונתתם לי אות אמת, מאי קא בעאת מנייהו ... הכי אוליפנא
היא בעאת סימנא דחיי דכתיב והחייתם את אבי וגו' ואמרה סימנא
דחיי לא שרייא אלא באות אמת, ומאי איהו, אות אמת
דא את ו' בגין דביה שריין חיין.
במקור זה מבואר שישנו סימן של חיים הבא לידי ביטוי במעין חוט היורד
מלמעלה למטה.
כמובן הרב מבסס את דבריו על יסוד המופיע בספרי המקובלים. בספרי
הקבלה מתואר כך כשהאדם יורד ולוקח ניצוצות ממקום נפילתם אז
האדם מקבל אור גדול בזכות אותם ניצוצות. בצורה כזאת גם הניצוץ בא
לתיקונו, וגם האדם מקבל חיות מיוחדת מאותו ניצוץ. זה מה שהרב מסיים
את הפסקה בפסוק המופיע בספר קהלת.
קהלת פרק ז פסוק יב
"כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת והחכמה תחיה בעליה".
ניתן להבין את הפסוק בצורה כפולה, מי שהוא חכם אז החכמה תחיה את
מי שמצליח להיות חכם. החכמה מקבל חיות מן החכמה. אבל אפשר
להסביר שבזכות החכמה, היינו בזכות היכולת להשתמש בחכמה שיכולה
לרדת למטה, אז אותו ניצוץ מחיה את בעליה. היינו את החכמה עצמה.
אותו ניצוץ רוחני שנולד מן השורש, הוא מסוגל לחזור אל השורש ולתת
לשורש חיות מיוחדת.
[אורות קודש המבואר - הרב פופר שליט"א]
