ועל ראשון ראשון, נפנה תחילה לענין 'אמונות הכרחיות', זאת האומרת השיטה האוחזת שלדעת הרמב"ם תכלול התורה דעות שהאמונה בהן הכרחית לההמון למרות שדעות אלו אינן אמיתיות כשהן לעצמן. המקור שעליו סמך הנרבוני והבאים אחריו שראו בדברי הרמב"ם יתד לתלות עליו שיטת זו הוא מש"כ במו"נ (ג:כח) אחר שהקדים שמתקפידי מצוות התורה הוא להקנות אמונות ודעות שראוי להאמין בהם: "הבן מה שאמרנוהו באמונות, כי לפעמים שתתן המצוה אמונה אמיתית, היא המכוונת, לא לזולת זה, כאמונת היחוד וקדמות האלוה ושאינו גוף. ופעמים תהיה האמונה ההיא הכרחית להסיר העול או לקנות מדות טובות - כאמונה שהוא ית' יחר אפו על מי שיעשוק, כמו שאמר 'וחרה אפי והרגתי וגו'', וכאמונה שהוא ית' ישמע צעקת העשוק או המאונה מיד 'והיה כי יצעק אלי ושמעתיו כי חנון אני'".
ברור אפוא שכוונת הרמב"ם להבליט הניגוד שבין 'אמונה אמיתית' ל'אמונה שהיא הכרחית להסיר העול או לקנות מדות טובות', וקריאה שטחית בפיסקה זו יכולה אמנם להוביל הקורא לחשוב שהאמונות מסוג השני אינן אמיתיות. כך שיוצא שלדעת הרמב"ם האמונה שה' יחרה אפו על מי שיעשוק, וכן האמונה שהוא ישמע אל צעקת העשוק והמאונה מיד, הן אמנם אמונות הכרחיות, אבל אינן אמונות אמיתיות מבחינה מציאותית. כך אמנם ביאר הנרבוני בפירושו לשם, וכן ביארו אחריו עוד מי ממפרשי המורה כמו האפודי והשם טוב והאברבנאל. מפרשים אלו הבינו שמה שקורא הרמב"ם לאמונות אלו 'הכרחיות' הוא לצד היותן בלתי אמיתיות, וזאת מפני שהן מראות כאילו הי"ת יתפעל ויתרגש, ואמונה כזו נוגדת עיקרון העיקרים שהי"ת לא יתפעל ולא ישיגהו משיגי הגוף. לדבריהם, לדעת הרמב"ם בכל זאת נחוצה היא שיאמינו ההמון שהי"ת כן יתרגש ויחרה אפו למרות שזה איננו נכון לפי האמת. [לא נתבאר בדבריהם מפני מה גזרו אומר שהאמונה השניה שה' ישמע אל צעקת העשוק מיד אף היא בלתי אמיתית, ולכאורה אין בה אפילו סרך הגשמה, וראה עוד בזה להלן].
מבחינת סגנון הדברים, קריאה זו אינה לוקחת בחשבון עד כמה שזה מוזר לטעון שהרמב"ם יביע כלאחר יד עיקרון החשוב כל כך בכמה מלים בתוך סעיף שעיקר עניינו בדברים אחרים, ודבר זה לא נכנס לשם כ"א בדרך אגב. ואם יטעון הטוען שכוונת הרמב"ם היתה להסתיר סוד, כמו שנראה מד' הר"י ן' כספי שציין לו פרופ' שפירא במאמרו (עמ' 354 הערה 4), יצטרך להידחק טובא שכן אי"ז מדרך הרמב"ם כלל, אלא דרכו להבליע סודות ברמזים סמויים בסתר כנפיו באופן שלא ירגיש בהן הקורא שאינו ער לכך כמו שביאר בהקדמת המורה.
לאמיתו של דבר, מתוך ההקשר נראה ברור שקריאה זו מחטיאה מטרת הרמב"ם לגמרי, שכן קריאה מדוקדקת מראה שכל כוונת הרמב"ם היא להבליט הניגוד שבין אמונות שתכליתן היא רק מה שהן אמונות נכונות מצד עצמן אף מבלי להביא לידי תועליות מעשיות, לבין אמונות אחרות - נכונות אף הן - המביאות להסרת עול או קניית מדות טובות. והיינו שבעוד שכמה מאמונות התורה הן חשובות רק משום שהן מכילות אמיתות תיאולוגיות (כגון אחדות הבורא ונצחיותו), אמונות אחרות הן גם חשובות עבור האפקט שיש להם על מעשיו של היחיד ועל התנהגותו האתית. בשום פנים ואופן אין הרמב"ם אומר שהקטגוריה השנייה מורכבת מאמונות לא אמיתיות. אם בכלל, הוא מתכוון להיפך, הקטגוריה השנייה מכילה את אותה מידה של אמת תיאולוגית כקטגוריה הראשונה, ושונה רק בזה שאמונות אלה משפיעות גם על הצו המוסרי. וזהו שכתב הרמב"ם אחר שכתב שיש והמכוון במצוה הוא אמונה אמיתית 'לא זולת זה', ורצונו להדגיש שזהו ההבדל היחיד שבין חטיבה ראשונה לחטיבה שניה, שכן אף בחטיבה שניה מדובר באמונות אמיתיות כמובן, אלא שבחטיבה ראשונה אין המכוון בה זולת האמונה האמיתית עצמה [נראה שזה מודגש עוד יותר בתרגומו של מ' שורץ למו"נ שם: "הבן את מה שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצוה תביא לידי אמונה נכונה, כמו האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שהוא אינו גוף. ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העשק ההדדי או להקניית מידות טובות"].
ואמנם כדאי לציין שגם בלא"ה פירושם של המפרשים בדברי המורה תמוה מאד, והוא מוקשה מכמה וכמה בחינות וכמו שנבאר. כבר מראש יאמר שלמותר להגיד עד כמה שתפיסה זו, הרואה באור חיובי אמונת ההמון ביכולת הי"ת להתפעל ולהתרגש, מוזרה עד מאד לאור הצהרותיו הרבות של הרמב"ם על שלילת אמונה משובשת כזו המייחסת התפעלות ושינויי רגש להי"ת, ועל החיוב המוטל על כל אחד ואחד להאמין באי-הגשמת הבורא בכל אופן שהוא. אמנם במאמרו הנ"ל (עמ' 356) ניסה פרופ' שפירא לרכך תמיה זו וביאר ששונה היא גישת הרמב"ם בקשר להגשמה גסה הלוקחת על פשטם כנויים האמורים כלפיו יתעלה המראים כאילו הוא בעל גוף וגויה, שאותה הרחיק הרמב"ם מכל וכל, לבין גישתו להגשמה קלה המפרש כפשוטם כל אותם הכתובים המורים על רגשות והתפעלות מצד הבורא, שאותה הניח הרמב"ם כנחוצה לאנשי ההמון. ואולם לדעתי כמה מן הדוחק יש בביאור זה הנתמך על הבחנה שלא הבחין הרמב"ם באף מקום אחר בדבריו הרבים מענין הרחקת ההגשמה. לצדקו, יצויין שכבר הביא פרופ' שפירא שם (הערה 9) את שכתב לו בזה ר"ח רפופורט לומר שלא יתכן לייחס עמדה כזו להרמב"ם שכן בחיבורו משנה תורה הנועד לכל העם מקצה כקטן כגדול ביטל הרמב"ם 'אמונה הכרחית' זו, ואיך יוצדק לומר לדעתו שמוכרח הוא שיאמינו ההמון באמונה בטילה זו. ואמנם ברור לי שבאמת השוה הרמב"ם מדותיו במו"נ ובהל' יסוה"ת ורוח אחת לכל דבריו שם, ולא נתכוון למה שהעמיסו המפרשים הנזכרים בדבריו כלל, אלא כאמור כל כוונתו היא לומר שמלבד האמונה בשכר ועונש הנחוצה לו מפאת אמיתותה לבד, עוד יש תועלת מעשית לכל אדם כקטן כגדול לדעת שהקב"ה נפרע מעושי עול בתגובה נחרצת ובתקיפות כאילו הוא אדם הכועס באף ובחמה ובקצף גדול, בגלל שדעה זאת משרישה בתודעתם ההתרחקות מעוולה. וכמו שביאר הרמב"ם שלשונות המורות על ההגשמה הן לשבר את האוזן ולהמחיש מציאותו יתעלה אצל ההמון (לכשתימצי לומר דברי התורה במקומות אלו ממוענים יותר לרגש מאשר לשכל), כך הוא בענין ההתפעלות שאמונת שכר ועונש מנוסחת באופן הממחשת אותה בתודעת ההמון. והשוה לשון ראב"ם בנו בספר המספיק בסוף הפרק על אריכות אפים (בהוצאת פלדהיים בליווי תרגום אנגלי עמ' 98): "כי הוא יתעלה נשגב מעל כל כעס והתרגשות ואינו מגלה לנו את כעסו אלא על דרך ההשאלה כדי שנשיג בשכלנו את היותו מעניש", וע"ש עוד מש"כ בזה באורך.
גם מבחינה עניינית קשה להעמיס פירוש המפרשים בדברי הרמב"ם, שכן המשמעות של הגשמה שבאמונות אלו היא ענין של ניסוח ולשון, אבל אין האמונות עצמן בעלות אופי של הגשמה כלל. כבר ביאר הרמב"ם היטיב שלשון חרון אף הוא לשון מושאל וכוונת התורה בה לעונש חמור כצפוי למי אשר יקניט וירגיז מלך בשר ודם באותו אופן (ראה מו"נ א:לו). וכיוצ"ב באמונה השנייה שנקט הרמב"ם, שכן 'שמיעה' בכה"ג בלשון התורה מובנה היענות לדרישת הצועק והצלתו מיד עושקהו כמו שביאר הרמב"ם במו"נ (א:מה). קל אפוא להיווכח שבאומרו שאמונות אלו הן הכרחיות לההמון, לא התכוון הרמב"ם לומר שמשמעות ההגשמה העולה מניסוח האמונה הכרחית לההמון, אלא כוונתו שהאמונה עצמה, גם לאחר שתתפרש לנכון בהתאם להכוונות הרמב"ם עצמו, מוכרחת היא לההמון.
ברור אפוא שכוונת הרמב"ם להדגיש שיש מצוות ממצוות התורה שתועלתן להקנות אמונות הכרחיות, והדגים את זה בהאמונה שה' יחרה אפו על העושק (ואכן נראה שבדוקא בחר להדגים את זה בדוגמאות אלו שהניסוח שלהן מורה שנועדו להמשיל ולהמחיש בתודעת ההמון חומר הענין כאמור, ואמנם יש עוד הרבה דוגמאות לכך בתורה כמו שביאר ראב"ם בפירושו לתורה שמות טו:ז, לב:י, ובספר המספיק כמו שצוטט למעלה). כך שמי שירצה לפרש שאמונה זו אינה אמיתית יצטרך לומר שלא רק שהניסוח שלה איננו נכון מציאותית אלא האמונה עצמה אינה אמיתית. ובמקרה זה יצטרך הטוען להתעקש להעמיס בדעת הרמב"ם הסברא שכפי האמת אין הי"ת מעניש לעושק. למותר להגיד שדעה כזו מגוחכת מעיקרה ואין צורך אפוא להאריך ולהוכיח סתירתה מדברי הרמב"ם שהאמין באמונה שלמה ככל בית ישראל חביריו באמונת שכר ועונש.
ד] וכן הוא הדבר בקשר לאמונה שהביא הרמב"ם להדגים ענין האמונות ההכרחיות, והוא שהי"ת ישמע אל צעקת העשוק והמאונה מיד. אמנם לא ביארו המפרשים הנזכרים מה יש באמונה זו שיגזור עליה הרמב"ם שהיא הכרחית לבד, אבל לכאורה אילו נודה לקריאה שקראו מפרשים אלו בדברי הרמב"ם תובילנו קריאה זו להסכים עם דעת אלו שטענו כסיכומו של פרופ' שפירא במאמרו (עמ' 357): "ובחוגי האליטה, אלו שבאו בסוד המורה, יציבא מילתא שאין תפילותיהם של בני אדם מעלות ומורידות כלל". ואולם כמה מוקצה מן הדת ומן הדעת טיעון שכזה, וכמה תמוה הדבר לכנות לאלו הסוברים כן 'חוגי האליטה' בעוד שטחו עיניהם מראות שכבר אדון הנביאים עצמו האמין בכוח התפלה לעורר רחמי הי"ת לשמוע בקולו ולרפאות אחותו כשהתפלל עליה לפניו יתעלה (במדבר יב:יג): 'אל נא רפא נא לה'. ולא די שטיעון זה הוא נוגד לגמרי עיקר תפיסת התפילה במשנת הרמב"ם כבקשת צרכים, ראה מש"כ בהלכות תפילה (א:ב): "חיוב מצווה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה", אלא הוא גם אינו הולם כל הידוע לן מדעותיו והנהגותיו הפרטיות של הרמב"ם. וביותר יש לתמוה על מתחכמים אלו איך הביטו אחרי משה, ולא נתפתחו עיניהם לראות שככל אחיו בית ישראל גם משה עבד נאמן קרא אל הי"ת בכל עת צרה וצוקה ובטח נהג כפי הוראתו בהל' תפילה (ב:יד): "וחותם בה העונה בעת צרה", כמו שברור שחתם תפילותיו שלש פעמים בכל יום כדרך שתיקנו אנשי כה"ג 'ברוך אתה ה' שומע תפלה'. צא ולמד ממה שכתב הר"י ן' כספי בספרו 'משנה כסף' ('מצרף לכסף', מהד' לאסט חוב' ב עמ' 49) להתגונן על הפילוסופים מתלונת ההמון שהיו מרננים אחריהם ואומרים 'כי הפילוסופים מבני דתנו אינם מתפללים', וכתב: "וכמה רחוקים הם מן האמת, וזה תחילה כי אין יודע ומאמין בהשגחה על השלמות הגמור כמו הפילוסופים מבני דתנו, והעד המורה". הא קמן שמה שפשוט הוא בעיני ה'אליטה', היה כ"כ פשוט בתכלית בעיני ר"י ן' כספי (מי שהיה מגדולי משכילי דורו כידוע) לאידך גיסא, ולא מצא ראיה גדולה מאישיותו של הרמב"ם בכדי להפריך טענת המתלוננים האומרים שאין הפילוסופים מתפללים (ויש לזכור שמן הסתם מדובר באלו שהושפעו רבות מלימוד ספר המורה בפרובנציה).
כלל לא עלה על דעתו שביום מן הימים יבואו אלו המכנים עצמם מ'חוגי האליטה' ויסתירו עצמם מאחורי הרמב"ם ויטענו שתפילה לא מעלה ולא מורידה. ברור אפוא שהאומרים כדברים האלה על הרמב"ם לא באו בסוד המורה, כמו שברור שלא בא המורה צדק בסודם, ובקהלם לא תחד כבודו. ומעל הכל כמו שנתבאר אין לטיעון המוזר הזה שום אחיזה בלשון הרמב"ם, לא במו"נ הנזכר ולא באף מקום אחר. גם פרופ' שפירא במאמרו שם כתב שבודאי אין לפרש שהתכוון הרמב"ם לשלול היענות הי"ת לתפילה מכל וכל, שכן לא כתב הרמב"ם שהאמונה ההכרחית היא סתם להאמין שהי"ת ישמע לצעקת העשוק והמאונה, אלא כתב שהיא להאמין שהוא יתעלה שומע לצעקת העשוק והמאונה מיד.
לדברי פרופ' שפירא יש אפוא לבאר האמונה ההכרחית אחרת, וכדבריו שם: "זאת אומרת, שנחוץ הוא להמון העם להאמין דכאשר נמצא פלוני במצוקה ועומד ומתפלל בכוונה הרצויה, אזי מובטח הוא שה' ישמע ויקבל את תפלתו תיכף ומיד, ואם לא יקבל ה' את תפלתו ולא יענהו מיד (לדוגמא: לא ירפא את החולה) סימן מובהק הוא שהיתה תפילתו פגומה וחסרה". וכי שאל נא כל כך למה, בא תבא תשובת פרופ' שפירא על זה: "כל מאמין משכיל על דבר אמת מבין בפשיטות דזה שלא מילא ה' את מבוקשו אינו מכריח שתפלתו היתה חסרה ופגומה, וכפי הנראה, בימינו אלה אפילו אנשי ההמון מסוגלים להבין דבר זה על בוריו אבל נראה שבזמנו של הרמב"ם ידיעה זו לא היתה נחלת רוב בני האדם, וסבר הרמב"ם שהדעה שה' ישמע מיד את תפילת העשוק היא אמונה הכרחית עבור הכלל". ואולם כל זה אינו שוה, לא לי ולא לו ולא לשום צורב משכיל. כל בר בי רב יודע שלפעמים אין הקב"ה נעתר למתפלל למלאות בקשתו, וגם זה ידענו ממקרא מלא בתורה הנאמר מפי מרע"ה (דברים ג:כג-כו): "ואתחנן אל ה' וגו' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". הרי שאע"פ שהי"ת הוא שומע תפלת כל פה, בכל זאת אפשר שה' יענה בשלילה אפילו לאדון הנביאים. ובכן למרות שלפעמים תגזור חכמתו יתעלה לענות בשלילה, אין זה מפחית מהאמונה שתפלה מועילה דרך כלל לכל דבר. נמצאת אתה אומר שגם בימי הרמב"ם למרות שהיו משוכנעים באמיתת הבטחת הי"ת לשמוע מיד צעקת הצועק מיד עושקו, אמונתם זאת לא היתה בסכנה מפני הידיעה שמדה זו היא מדה אחת במערכת מדותיו של הי"ת ואין אחר מבלעדי האלהים יודע איך ומתי בדיוק תתבצע מדה זאת. ובכן, האמונה במדה זו ודאי בכחה להרחיק עושי עוולה מעשות כדברים האלה שעלולים לגרום ענייה תקיפה ומיידית ממנו יתעלה. פרופ' שפירא ניסה לעגן הבנתו (בעמ' 358) בהבאת דברי הטור שפסק (בסימן צח) שאם יתפלל אדם באופן הנכון עם הכוונות הרצויות "מובטח לו שתתקבל תפלתו". לדברי פרופ' שפירא זוהי אכן התפיסה השגויה של ההמון, אבל אינה מוצדקת לפי האמת, ולכן כתב עליו הרב"י שדברי עצמו הם, כלומר שאין להם מקור בדברי רז"ל ואליבא דאמת "אפילו אם כוון כראוי אין לנו להיות בטוחים בכוחה של התפלה כי לעולם אין הבטחה גמורה שהתפלה תתקבל". ולדעתי פשוט שאף בדעת הטור אין קבלת התפלה מבטיחה שיעשה הי"ת מבוקשו, דהרבה חשבונות יש (דוגמת מש"כ תוס' בכגון זה בכתובות ל: ע"ש) ואין מי שיאמר לו מה תפעל, וכל כוונתו בזה שתפלתו תעלה לפניו לרצון כעולה וכקרבן ובעולמות העליונים תפעיל התפלה את שלה, אף אם איננה בטוחה שימלא הי"ת דרישת המתפלל. משל למה הדבר דומה, למש"כ בקול רמ"ז עמ"ס תעניות (ב:ב): "רבי חנינא בן דוסא שהיה אדם גדול ורגיל מאד היה אומר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ור"ל שלא היו טורפים תפלתו בפניו מן השמים". ועם שאמר הרב"י על הטור שדברי עצמו הם, אי"ז משום שחולק הוא על הרעיון אלא שלא מצא מקור מפורש לדבריו (ולעצמי נ"ל שקרוב הדבר לומר שאכן מקורו של הטור הוא מההוא עובדא דרחב"ד וכדברי הרב קול רמ"ז).
בכל אופן, כל זה נ"ל פשוט, וקשה לי לדמיין שלפי תפיסת הרמב"ם היה ענין זה נעלם מעיני ההמון עד שהיה נצרך להם להאמין שכל עוד שלא נענו ובקשותיהם לא נתמלאו סימן הוא להם שתפילותיהם פגומות הן. לדעתי ברור אפוא שלא כיוון הרמב"ם לומר שאין רעיון ההיענות המיידית לצעקת העשוק מוצדק לפי האמת, אלא כמו שנתבאר למעלה, אליבא דאמת האמין הרמב"ם, וכן יתר שלומי אמונתנו קטנים וגדולים, שה' שומע כל תפלה ומקבל תפלת עמו ישראל ברחמים, וכל כוונתו בזה היא שמלבד האמת שיש באמונת יעילות התפלה, עוד יש תועלת מעשית ממשית לדעת שה' ישמע צעקת העשוק ויצילנו מהר מיד עושקו, כי ע"י האמונה הזאת יחדל פשע. ויודגש שאמונה הכרחית זו הזכירה הרמב"ם גם בהל' דעות (ו:י): "ב רית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס הן נענין שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו", ומזה בין תבין אמיתותה מלבד הכרחיותה (ולא ידעתי במה נתקשה פרופ' שפירא בהערה 16 מדברי הרמב"ם אלו על דבריו במו"נ). ה] אמנם יודגש שדקדוקו של פרופ' שפירא בלשון הרמב"ם נכון הוא מצד עצמו, שבדוקא כתב הרמב"ם 'מיד' להורות על ענייה מהירה, וזאת בהתאם לביאור רז"ל במכילתא (משפטים פרשה יח) על הנאמר בפרשה שם (שמות כב:כב), 'כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו': "כל זמן שהוא צועק אני שומע, ואם אינו צועק איני שומע, הא מה ת"ל שמוע אשמע, אלא ממהר אני ליפרע על ידי שהוא צועק יותר ממי שאינו צועק". והכוונה בזה כמו שביאר רבנו אברהם בן הרמב"ם בפירושו לשם, שבלא"ה ברור ששומע הי"ת לצעקת כל צועק, ובכן כוונת הכתוב באומרו 'שומע אשמע צעקתו' הוא "שיחיש לענות להם וימהר לריב ריבם".
הרב משה מיימון שליט"א - קובץ המשביר ח"ה
