אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה.
A person may not allow [one’s] fear of heaven to override his natural morality. Were his fear of heaven [to do so], it would no longer be pure.
סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.
The sign of a pure fear of heaven is that a person’s natural [sense of] ethics, planted in his upright nature, rises in accordance with [his fear of heaven] to higher levels than it would reach without [the fear of heaven].
אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, וע"פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.
But if there may be imagined a fear of heaven of such a type that, without its influence on a person’s life, his life would tend to bring about more goodness and bring about matters useful for the individual and the whole, [whereas] in accordance with its influence the power of such activity would diminish, such a fear of heaven is an invalid fear.
---------
The litmus test of frumkeit is whether if the person were not frum, would he be a better person? If he would then the frumkeit is false. Only if being frum makes him a better human being [which it usually does] is it authentic. [See Rav Volbe's amazing essay entitled "פרומקייט" in עלי שור ח"ב]
