שמעתי מתלמידו של הגאון רבי אברהם קלמנוביץ זצ״ל ראש ישיבת מיר בארה״ב אשר שמע מרבו שבבחרותו למד בראדין בישיבתו של החפץ חיים זי״ע, ומדרכו של החפץ חיים היה לעורר רבות להימנות על חברת ׳מזהירי שבת' – המה הסובבים בעיר ומזהירים את בעלי החנויות לסגור עסקיהם בערב שבת מבעוד מועד שלא יבואו לידי חילול שבת חייו (וע׳ מ"ב סי' רנ"ו סק"ב שהאריך בזה ובגודל שכרם), ולעיתים אף החפץ חיים עצמו היה יוצא אל השוק בלא לחוס על כבודו. פעם אחת קרא החפץ חיים לרבי אברהם קלמנוביץ שיתלווה אליו במסע הקודש ברחובות ובשווקים, יחדיו עברו מחנות לחנות והאיצו במוכרים לסיים מלאכתם בזריזות, והנה כאשר הגיעו לאחת החנויות החל 'בעל הבית' לצעוק עליהם ולבזותם ולא נח דעתו עד שסטר להם על לחיים. החפץ חיים שתק ולא הגיב מאומה, וכמוהו גם רבי אברהם, והמשיכו בדרכם ובמלאכת הקודש אשר עליהם.
כעבור כמה שבועות הגיע אברך אל החפץ חיים ובכה נוראות כי אשתו מקשה לילד והיא בסכנת חיים ממש, שאל אותו החפץ חיים האם זהירים אתם באותם ג׳ דברים בהם נבדקת היולדת (עיי שבת לא:) השיב האיש, הן, מיד אמר החפץ חיים שיקראו לר׳ אברהם מהיכל הישיבה, כשנכנס אל החדר שאלו הח״ח זוכר הינך את הבזיונות שספגת מידי אותו חנווני, האם מוכן אתה למסור אותם אל האשה הזקוקה לרחמי שמים? והשיב שאכן מסכים הוא, לא עברו רגעים ספורים והנה הגיע קול מבשר לאמור שילדה בן במזל טוב ויצאה מכלל סכנה, וראו כולם עין בעין כיצד זכות הבזיונות הצילה ממוות לחיים כפשוטו.
אמר רבי אברהם לחפץ חיים – רבינו שתי שאלות יש עימי ואבקש רשות לשאלם, כשנתנה לו הרשות פתח ושאל,
א. מדוע ביקש הרבי ממני שאתן אותם הבזיונות, הרי גם הרבי התבזה על ידי אותו בליעל, ומדוע לא נתן הרבי את הבזיונות שלו,
ב. אם אכן כה גדול כוחם של בזיונות מדוע באמת הייתי צריך להעניקם לאחרים ולא להשאירם לזכותי.
השיבו החפץ חיים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,
שאלת מדוע לא מסרתי אני את הבזיונות שעברתי, הנה כבר זקנתי ובאתי בימים, וכבר כמה וכמה הרפתקאי עברו עלי בימי חלדי, וממילא אינני נסער ׳ואוכל את לבי׳ אם מבזים אותי, אולם אתה צעיר לימים וכל פגיעה בך מגעת היא עד לעומק הלב פנימה, עד שאינך יכול לעמוד בה, ותדד שנתך במשך כמה ימים ולילות, על כן שכרך מרובה משלי.
וששאלת מדוע אמרתי לך לתת אותם לזכות היולדת, כי למה נועדו כל אלו ה'מעלות' אם לא בשביל לעשות טובה לאחרים…
ומכאן חיזוק עצום למי שנתבזה ׳כהוגן׳, ומתוך הפגיעה הנו מרגיש ׳מושפל׳ עד לעומק נפשו, ידע נאמנה כי ככל שיגדל הבזיון כך גדולה היא ׳המתקת הדינים׳ פי כמה וכמה מ׳סתם בזיון׳…
