[פה] כשאדם חושב בנפשו שעשה הרבה בעבודת ה' ידע שלא נגע בה כלום כמ"ש (קידושין מט:) סימן לגסות הרוח עניות דתורה כי אסטירא בלגינא קיש קריא משא"כ כיס מלא וכ"א בזוהר (ח"ג קצג ב) סימן דלא ידע כלום שבוחי ולאו דוקא שבוחי וגסות בפני הבריות רק גם בינו לבין עצמו ובלבו בלבד [כי עיקר הגאוה בלבו לבד וכמ"ש גבה לב] כשסבור כן. וקין הקריב דבר גרוע וחשב שעשה עבודה גדולה שלכך חרה לו שלא נתקבל. וטעות זה נמשך מצד ששוכח ענין היצר וכוחו וחושב שכל מחשבות לבו רק טוב ואין לו נטי' לרע ולכך הודיעו אז הש"י מענין היצ"ר כי לפתח כו' וכשידע זה וישים עיניו בחדרי לבו אז ידע כי לא פעל מאומה באמת גמור בלי שום פניה ונגיעה [והודעת ואתה תמשול כו' שגם זה מצד הש"י והבן]:
[פו] כל מה שהוא מקנין האדם אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו הכל הוא משורש נפשו כי גם כל הדצ"ח משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו וקנינים שהם הפקר וכל חיתו יער הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו כי ודאי ג"כ שייך לאדם ולעתיד נאמר וגר זאב עם כבש וכן הנחש הי' קודם החטא שמש לאדם (כמ"ש סנהדרין נט:). וכמו שהוא האדם כך קניניו וכמ"ש (חולין ז.) בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם מחמורו דרפב"י וכן בנח כל המינים שהיו בתיבה שהוא זנם מסתמא היו משורשו כנ"ל לכך אז"ל שלא קלקלו דרכם. ואצ"ל אשת חבר כחבר וכן להיפך נשאת לע"ה והיתה כו' (בכורות ל סע"ב) ואצ"ל הבנים וכמ"ש הרמב"ן ע"פ שורש פורה. וכמשז"ל (סו"פ ב' דעדיות) האב זוכה לבן. ואם הבן רשע ע"כ הי' איזה פסולת בהאב [וזהו פוקד עון אבות וגו' ואז"ל (סנהדרין כז:) בשאוחזין מעשה כו' והוא עון אבות ממש ואינו חוץ משורת הדין] הנעלם וכן יוכל להתבונן האדם מכל קניניו:
