We have recorded shiurim BS"D on this text!!
שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להם בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם. [ו' ה']
השגת הראב"ד, אם כן מפני מה וכו', א"א כל זה שבוש, שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל לאחר מיכן אין מקבלין אותן.
עיין בלח"מ בה"א, שהביא משה"ק הרמב"ן בפי' עה"ת בפ' שפטים (דברים פ"כ י"א) דמאי איסור כריתת ברית איכא הכא, והרי קבלו על עצמן שלא לעבוד ע"ז, ובכה"ג ליכא איסורא כמבואר בדברי הרמב"ם עצמו בפ"י מעכו"ם ה"א לענין כריתת ברית, עיי"ש ברמב"ן שדחה מה"ט את דברי הרמב"ם, אכן כדברי הרמב"ם מפורש בירושלמי קידושין פ"ד ה"א (והובא בילק"ש יהושע פ"ט), אמרו (הגבעונים) הרי אנו הולכין ומרמים בהם והם כורתים עמנו ברית, מה נפשך יהרגו אותנו עברו על השבועה, יקיימו אותנו יעברו על הגזירה, עיי"ש, ומפורש כדברי הרמב"ם, ויק' כנ"ל, ועיי"ש עוד בלח"מ שהק' במש"כ הרמב"ם שלא הי' להם לכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והרי בדבריו בפ"י מהל' עכו"ם ה"א הנ"ל מבואר דסגי ביחזרו מעבודתם או יהרגו, ולא הזכיר ממס ועבדות ומ"ט כ' כאן גם חיוב מס ועבדות, ועיין במנ"ח מצוה צ"ג שסמך הרמב"ם בדבריו בהל' עכו"ם עמש"כ כאן, וכמובן דחוק טובא.
ועיי"ש עוד בלח"מ שהק' דמה ההטעי' באי קבלת מס ועבדות, והרי זה בעי בכל מלחמה אע"פ שאינה מז' עממין, וא"כ מה שלא חייבום במס ועבדות בלא"ה שלא כדין הי', גם אילו לא היו מז' עממין, ומה הטעי' איכא בזה עיי"ש, וע"ז י"ל דמס ועבדות אינו אלא בבאים עליהם למלחמה שהוא הענין בגבעונים שהיו באר"י, אבל לפי דבריהם שהם מארץ רחוקה אין כאן כלל ענין מלחמה, ואין דין מס ועבדות בכריתת ברית עמם, ומה"ט א"ש ג"כ מ"ט לא הזכיר הרמב"ם בפ"י הנ"ל מס ועבדות, וכנ"ל מק' הלח"מ בזה, ושו"ר שכ"כ בדינא דחיי על הסמ"ג עיי"ש, אבל משמעות דברי הרמב"ם כאן היא שענין מס ועבדות מישך שייך לאיסור כריתת ברית, שע"ז כ' הרמב"ם שאסור בכריתת ברית אלא בעי מס ועבדות, ואמנם אינו מובן כלל מה ענין מס ועבדות לכריתת ברית שאינו ענין כלל למלחמה, כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מעכו"ם ה"א הנ"ל, ואמנם דעת החינוך במצוה צ"ג, דלאו דכריתת ברית נוהג בשאר אומות עובדי ע"ז בשעת מלחמה, ובז' עממין בכל גוונא, עיי"ש, ועיי"ש במנ"ח שהמשל"מ כ' שהחינוך לא ס"ל כדעת הרמב"ם שכ' איסור כריתת ברית בכל עובדי ע"ז, והמנ"ח עצמו כ' שאמנם כ"כ החינוך בתחילת דבריו, אבל אח"כ כ' להדיא גם בשאר אומות בשעת מלחמה, והוא כהרמב"ם, אלא שחילק ביניהם, עיי"ש, אכן נראה כונת המשל"מ, דלדעת החינוך עיקרו הוא רק במלחמה, אלא שבז' אומות שהוא מלחמת מצוה, לעולם הו"ל מצב של מלחמה, וכמושנ"ת לעיל בפ"ה ה"א, ולעיל בה"ד אות ב', ומשא"כ לדעת הרמב"ם שלא הזכיר בשאר עכו"ם מלחמה, אינו ענין כלל למלחמה, והוא נגד דברי החינוך ומחלוקת מפורשת ביניהם, וכמוש"כ המשל"מ, ומה"ט לק"מ משה"ק המנ"ח שם שבדברי הרמב"ם בפ"י שם מבואר דבעי רק שלא יעבדו ע"ז, וברמב"ם בהל' מלכים נראה שצריך קבלת כל הז' מצוות, עיי"ש, דבהל' מלכים מיירי בבאו למלחמה ודין שלום רק בקבלת ז' מצוות הוא וכנ"ל בה"א, ומשא"כ הרמב"ם בהל' ע"ז מיירי בלא מלחמה והוא לאו נפרד על ברית לעובדי ע"ז, ומש"ה כל שקבלו שלא לעבוד ע"ז ליכא איסורא, ושו"ר שכ"כ בס' משנת חכמים בפ"י ה"ב שם, עיי"ש, וא"כ שוב תמוה מה ענין מס ועבדות לאיסור דכריתת ברית.
*) ואולי י"ל, דלדעת הרמב"ם עיקר האיסור הוא בכריתת ברית נגד הדין והמצב השולל ברית זו, ובז' אומות שהוא דין מלחמה ואי ברית, יש בכריתת ברית, ברית נגד המתחייב, ובשאר אומות נגד המתחייב הוא במה שהם עובדי ע"ז, וכמבואר בקרא דפ' משפטים וברמב"ם בה"א שם, וכולהו נכללו בלאו אחד, ואולי י"ל בזה סתירת דברי הרמב"ם שבסהמ"צ ל"ת מ"ח לא כ' הלאו אלא בז' עממין עיי"ש, ולא כן מבואר בדבריו בפ"י ה"א הנ"ל, עיי"ש בהגהות משל"מ על החינוך מצוה צ"ג, ובס' דרך מצוותיך סוף ח"ב, ובמשנ"ח פ"י מעכו"ם, וברי"פ על הרס"ג ל"ת י"ג, ובס' עבודת המלך בפ"י מעכו"ם שם, ועוד, וכן צ"ע מ"ט הביא שם הרמב"ם בסהמ"צ את הקרא דפ' ואתחנן (דברים פ"ז ב') דלא תכרות להם ברית, ולא הביא קרא המוקדם דפ' משפטים (שמות פכ"ג ל"ב) דלא תכרות להם ולאלוהיהם ברית, שהביאו רוב מוני המצוות, עיין בזה בס' ברית משה על הסמ"ג ל"ת מ"ז, וברי"פ הנ"ל, ובתו"ש סו"פ משפטים, דאמנם עיקר הלאו הוא המבואר בפ' ואתחנן שכ' הרמב"ם, דכתיב החרם תחרים אותם לא תכרות וגו', דהיינו מצב של מלחמה האסור בברית ושלום באיסור לאו, אלא דמ"מ נכלל בזה פרט נוסף מקרא דפ' משפטים הנ"ל דברית לאלוהיהם, שמשו"ז גם בשאר עובדי ע"ז איכא להאי לאו, אחרי דקמ"ל קרא שמצב של עובדי ע"ז הוא נגד ברית, והרמב"ם בסהמ"צ לא הביא אלא עיקר הלאו, ומובן שפיר מש"כ הרמב"ם גם ענין מס ועבדות בלאו, שכנ"ל במלחמה הלאו הוא נגד השלום, שאסור בלא מס ועבדות (ויש לדון במשנ"ת לעיל בה"א דלדעת הרמב"ם בלא מס ועבדות אין חייבין במלחמה, וי"ל), אבל מ"מ הוא דוחק שיהי' ב' גדרים נפרדים בלאו, ובפשוטו לדעת הרמב"ם הוא רק מצד עובדי ע"ז, והדרא קושיא לדוכתא מה ענין בזה למס כל שאינם עובדי ע"ז.
ובעיקר הדברים תמוה מאד, וכמושה"ק כבר הלח"מ כן, דכיון שלדעת הרמב"ם אסורה כריתת ברית בכל עובדי ע"ז, מה ההטעי' של הגבעונים, והרי בלא"ה אסורה היתה כריתת ברית עמם גם אילו היו מארץ רחוקה, ומה ההטעי' באיסור זה במה שלא היו מארץ רחוקה, עיי"ש בלח"מ ובהגהות משל"מ הנ"ל בחינוך מצוה צ"ג, וכן צ"ע טובא לשיטתו הנ"ל (מלבד סתירת דבריו למש"כ הוא עצמו בסהמ"צ, וכנ"ל) מק' הסמ"ג בל"ת מ"ז, ובתוס' יבמות דף כג. בד"ה ההוא, וע"ז דף כ. בד"ה דאמר, משלמה שכרת ברית עם חירם מלך צור, והרי יש ע"ז לאו בכל עובדי ע"ז, ומש"כ שם תוס' דלא אסור כריתת ברית אלא לשם ע"ז, לא כן משמע בדברי הרמב"ם בפ"י ה"א הנ"ל, ומש"כ הלח"מ שהי' לצורך עצים דביהמ"ק עיי"ש, אינו מובן כלל, דכי דין עשה דוחה ל"ת נאמר כאן, ואם יש כאן לאו מה היתר יש בלצורך, ומש"כ תוס' שם די"ל דג"ת הי', דחוק טובא, ושוב תמוה מזה לדעת הרמב"ם, וכמו"כ צ"ע בשיטתו במש"כ שם בפ"י ה"ו בלאו דישיבת עכו"ם באר"י, דלא שרי אלא עד שיקבל ז' מצוות, ובגדר ג"ת, דמה"ט בזה"ז שאין היובל נוהג אסור, עיי"ש בהשגת הראב"ד ובכס"מ ובמנ"ח מצוה צ"ד, ומ"ש לענין כריתת ברית שלא הצריך אלא שלא יעבדו ע"ז, ולא שאר ז' מצוות וחלות ג"ת.
ונראה, בהקדם מש"כ הרמב"ם בפ"י ה"א שם וז"ל, אין כורתין ברית לעכו"ם (כן היא הגירסה הנכונה) כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר וכו', וכ' הרי"פ בל"ת י"ג הנ"ל דמלשונו מבואר שדעתו כדעת תוס' יבמות דף כג. הנ"ל, שאין האיסור אלא בברית לשם ע"ז, שהרי כ' הברית כדי שנניח להם לעבוד ע"ז, עיי"ש, וכן בסהמ"צ הנ"ל ל"ת מ"ח כ', שהזהירנו בכרות ברית עם הכופרים ושנבטיחם על כפירתם וכו', ומשמע ג"כ שעצם הברית היא להבטיחם שימשיכו בכפירתם, אכן נראה שאינו כן, וכ"כ במשנ"ח שם שהרמב"ם לא ס"ל בזה כדעת תוס' הנ"ל, ולשון הרמב"ם מתפרש, שעצם הברית עם עובדי ע"ז הו"ל ברית לעבודת ע"ז, דכיון שהם עובדי ע"ז והברית תאפשר להם עבודה זרה, עי"ז הו"ל כברית לע"ז אע"פ שבפועל הברית היא עם עובדי ע"ז, ועיין ברמב"ן עה"ת בפ' משפטים שם, כ' ב' פירושים במש"כ לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית, או שלא יכרות להם ברית להחיות מהם כל נשמה, ולאלוהיהם יזהיר שלא יכרות להם ברית להניח ע"ז שלהם, או שיאמר שלא יכרות להם ברית ולאלוהיהם כאחת וכו', והכונה לומר כי בעודם עובדים לאלוהיהם לא יכרות להם ברית, אבל אם קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז רשאי הוא לקיימם, עיי"ש, ומש"כ מתאים למש"כ הרמב"ן בדרך ב'.
ונמצא לפי"ז דאיסור הברית עם עובדי ע"ז הוא משום שעי"ז חל בברית שם ברית לע"ז אחרי שהם עובדי', והברית עמם הו"ל ברית לעבוד ע"ז, אכן באיסור ישיבת עובדי ע"ז באר"י עיקרו מצד הגברא העובד ע"ז שלא יהא באר"י, ומש"ה אינו תלוי בקבלה שלא יעבוד, שאינו אלא באיסור כריתת ברית שעי"ז שהוא עובד ע"ז בפועל הו"ל ברית לאלוהיהם, וכל שקיבל שלא לעבוד לא מיחשיב עובד בפועל, ושוב אין זו ברית לע"ז, אבל לענין הגברא להפקיעו משם עובד ע"ז לא סגי לזה קבלה, אלא בעי חלות ג"ת שעי"ז הרי הוא מופקע משאר עכו"ם, והו"ל ג"ת שאינו בכלל עכו"ם ושם עובד ע"ז, וסגי לאיסור ישיבת עובדי ע"ז בעצם מה ששייך שיעבוד ע"ז לאשוויי לי' לגברא השייך לעבודה זרה, ורק דין ג"ת מפקיעו, ועיין במנ"ח מצוה צ"ג כ', דלאו זה מלתא דע"ז הוא, ואפשר הוי מן החמורות לענין תשובה, ולמש"כ אמנם כן הוא אחרי דחשיב כברית עם ע"ז, הו"ל לתא דע"ז, אכן המנ"ח במצוה צ"ד כ"כ גם לגבי הלאו דלא ישבו בארצכם, ולמשנ"ת התם אינו ענין לע"ז עצמה, אלא דין כלפי עובדי ע"ז, וי"ל דלא חשיב מלתא דע"ז, ואולי נפק"מ לענין יהרג ואל יעבור מצד אביזרייהו דע"ז, שיהא בזה נפק"מ בין לאו דברית ולאו דישיבה באר"י, וי"ל.
ולפי"ז י"ל קו' הסמ"ג מחירם, שכ' הלח"מ שהי' לצורך עצי ביהמ"ק, ותמוה כנ"ל דסו"ס מהו ההיתר, ולמשנ"ת אע"פ שהאיסור הוא עם עובדי ע"ז, מ"מ אינו אסור אלא משום שעי"ז שם הברית היא לע"ז, אחרי שהברית היא עמם, שהם מציאות של עובדי ע"ז, ועי"ז ברית עמם הו"ל ברית עם ע"ז, אכן כשהברית היא לא מצד האנשים אלא מצד הצורך, אין זו ברית לע"ז, אחרי שאינה ברית עמם שעי"ז הו"ל ברית לע"ז, ומש"ה שפיר שרי, וי"ל ג"כ משה"ק במשנ"ת בפ"י שם, ובמהר"ם שי"ק מצוה צ"ג, בכריתת ברית דאברהם ואבימלך, והרי הי' עובד ע"ז, ועיי"ש דגם אי לא עבד ע"ז, מ"מ האיך כרת ברית לבנו ונכדו, ומנא ידע שלא יהיו עובדי ע"ז, ולמשנ"ת כל שעכשיו אינו עובד ע"ז, כריתת ברית עמו אין שמה כריתת ברית לע"ז, ושוב לא איכפת לן במה שאח"כ יעבוד, דמ"מ הברית אינה לע"ז וכעין משנ"ת לגבי חירם.
וי"ל בדעת הסמ"ג שלא כ"כ, והוכיח מזה שהאיסור אינו אלא מז' עממין, ועיין ברי"פ הנ"ל שהק' שכיון דלדעתו אין האיסור בכריתת ברית לשם ע"ז, דאל"כ ליכא ראי' מחירם א"כ בע"כ נאמרו בזה תרי לאוי, א' להם וב' לאלוהיהם, ומ"ט לא הביאו הסמ"ג בתרי לאוי, עיי"ש, ולמשנ"ת גם לדעת הסמ"ג עיקרו במה שברית עמם הו"ל לאלוהיהם וכנ"ל, ועיי"ש ברי"פ הביא מפסיקתא זוטרתא, דהכורת ברית להם כאילו כורת ברית לאלוהיהם, והוא כנ"ל, ומה"ט הו"ל חד לאו, אלא דס"ל לסמ"ג, דכ"ז אינו אלא אי נקטינן האיסור רק בז' אומות דאדיקי בע"ז, עיין בחינוך מצוה צ"ג שהם עיקר ע"ז, ובתוס' ע"ז דף כ. בד"ה ואמר בסו"ד, ובמש"כ רש"י ביבמות דף כג. ד"ה אלא, שהביא מדברי הגמ' בחולין דף יג: עובדי כוכבים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ומשא"כ ז' עממין, עיי"ש, וא"כ אילו הי' איסור על שאר אומות, בע"כ לאו הוי חשיב כריתת ברית עמם ברית לע"ז, שאין מציאותם לע"ז, ושוב גם לצורך ביהמ"ק אסור, דכנ"ל האיסור היא בברית עמם, ואמנם אילו כן הי', הו"ל לאלוהיהם איסור נוסף ולאו נפרד, ובע"כ מזה דהאיסור הוא רק בז' עממין, ומשום שבהם הו"ל ברית עמם ברית עם ע"ז, אחרי שמציאותם היא לעבוד ע"ז, והו"ל חד לאו, ושוב אמנם שרי בגונא דחירם גם אילו הי' מז' עממין וכנ"ל, אלא דמ"מ מוכח דהאיסור הוא רק משו"ז שהוא ברית לע"ז, ובמילא אינו אלא מז' עממין מסברא שנת', וכנ"ל.
ועיין בשופטים פ"ב א', ויעל מלאך ה' מן הגלגל וגו', ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם, ושם בקרא ב' ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתצון, ולא שמעתם בקולי וגו', ולכאורה אי הריסת מזבחותיהם הוא נגד הלאו דלא ישבו בארצכם ומה זה ענין למש"כ ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ, אכן הוא הסבר למש"כ ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם, שהוא רק בתנאי דאתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ כמוש"כ שם במלבי"ם, והוא משום דברית עם יושבי הארץ הוי ברית לע"ז, שהוא סתירה לברית עם הקב"ה, ועי"ז בטל ברית הקב"ה, ומש"ה נאמר כאן מזבחותיהם תתצון, היינו דכיון שע"י הברית עמם לא תהרסו מזבחותיהם וימשיכו לעבוד ע"ז, עי"ז חשיב ברית לעבודתם שהוא ע"ז, ומש"ה מיתלא תלי ברית הקב"ה בואתם לא תכרתו ברית לישבי הארץ.
ומעתה נראה בדעת הרמב"ם, דאע"פ שעיקר האיסור הוא על ברית לע"ז המונח בברית עם עובדי ע"ז, מ"מ שאני בזה ז' עממין משאר אומות, דשאר אומות שאינן עיקר ע"ז ואין מהותן העצמית מהות של עובדי ע"ז, לא חשיב ברית לע"ז אלא עי"ז שהם עובדים בפועל לע"ז, וכל שקבלו שלא לעבוד אין הם עובדי ע"ז, ועי"ז אין זו ברית לע"ז, אבל ז' עממין שהם עיקר ע"ז, וכנ"ל מדברי רש"י והחינוך, ועיין ג"כ בחינוך במצוה תכ"ה, ולשון הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת מ"ח הנ"ל, ברית עם הכופרין וכו' היינו שזוהי מציאותן, וחזינן גם לענין דין ולדה כמותה ביבמות דף כג. וקידושין דף סח. נידון בגמ' שאינו אלא בז' עממין מטעם שכ' רש"י הנ"ל שם, ומה ענין ולדה כמותה למה שהן יותר אדוקין בע"ז, ובע"כ ז' אומות מציאות אחרת של עכו"ם הן, דמציאותן היא לע"ז, ואין ראי' מדין עכו"ם זה שולדה כמותה, לשאר עכו"ם, ובמילא שגם באינן עובדין בפועל אכתי הו"ל מציאותן לע"ז, שמשו"ז כריתת ברית עמם הו"ל ברית לע"ז, ובע"כ לא שרי כריתת ברית אלא כשנשתנה והופקע מהם מציאות ז' עממין, והוא רק ע"י חלות ג"ת, וכמושנ"ת לעיל בה"ד אות א' ענין זה בג"ת דז' עממין לענין הלאו דלא תחי' כל נשמה, וגם בזה לא סגי אלא בעי גם מס ועבדות, שעיקרו כמוש"כ הרמב"ם לעיל בה"א שעי"ז הם נבזים ושפלים תחת ישראל, ובטלי לישראל, ועי"ז יש ביטול במציאותם זו, ודייק הרמב"ם לכתוב מס עבדים ולא כ' מס ועבדות כמוש"כ הסמ"ג בזה, דעיקרו הוא העבדות והביטול שבעבד כלפי אדונו, ודין העבדות הוא ע"י מס לעבדות, אבל אין הן תרי מילי, וזהו המבואר ביהושע פ"ט כ', זאת נעשה להם וכו' ולא יהי' קצף וכו', ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו ויהיו חטבי עצים ושואבי מים וגו', ועיי"ש ברלב"ג דהיינו שיעמדו ביניהם שפלים כעבדים, והוא כנ"ל.
וא"ש בזה כל משה"ק בדברי הרמב"ם, דאמנם בהסמ"צ כ' עיקר הלאו בז' עממין שהם עיקר ע"ז, ועי"ז הם עיקר הלאו, ומש"ה הביא שם הרמב"ם קרא דפ' ואתחנן דמיירי להדיא על ז' עממין וכנ"ל, אמנם למעשה כל עובד ע"ז עי"ז שבפועל עובד ע"ז, גם הוא בכלל האיסור דז' אומות, אבל אין זה עיקר הלאו, ומשא"כ בהלכה למעשה עיקר הדין הוא לגבי שאר אומות, דז' עממין בלא"ה כבר אבד זכרם, וכמוש"כ הרמב"ם לעיל בפ"ה ה"ד, ומש"ה לא כ' בפ"י מעכו"ם אלא דין שאר אומות, ובהם לא בעי מס ועבדות, אלא רק קבלה שלא לעבוד ע"ז וכנ"ל, אכן כאן דמיירי הרמב"ם על הגבעונים, שפיר מבואר ע"ז גם דין מס ועבדות, ומטעם הנ"ל, וכן מבואר הטעית הגבעונים דמארץ רחוקה לא בעי קבלת ז' מצוות וחלות ג"ת, וקבלום בלא זה, ובז' עממין איכא בכה"ג ללאו דלא תכרות להם ברית, וע"ז הי' קשה הדבר לנשיאים, וכמוש"כ הרמב"ם, וא"ש היטב כל דברי הרמב"ם, ושו"ר במלבי"ם בפ' כי תשא (שמות פל"ד י"ב) שג"כ כ' חילוק בין כריתת ברית דשאר אומות ובין כריתת ברית דז' עממין, לענין מס ועבדות וז' מצוות עיי"ש, והוא כמוש"כ.
ויותר י"ל, במשה"ק בס' משנ"ח באנשי גבעון איך קבלו ז' מצוות, והרי בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נהג היובל, ובשעה שאין היובל נוהג אין מקבלין בג"ת כמבואר בגמ' ערכין דף כט., ושוב ליכא קבלת ז' מצוות, עיי"ש ובמש"כ בזה לעיל בה"ד אות א', אכן למשנ"ת כשבאו מארץ רחוקה לא בעי חלות ג"ת, וסגי בקבלה שלא לעבוד ע"ז, ובזה הטעום הגבעונים, ואמנם אח"כ כשהוכרחו הנשיאים להשאירם מחמת השבועה בע"כ קבלום לג"ת, (ועיין במש"כ לעיל בה"ד שע"י צורך שייך קבלה גם כשאין היובל נוהג, ואח"כ נתגיירו לגמרי, עיין בזה ברא"ם פ' חקת ובערל"נ ליבמות דף כג.), אבל באיסור דכריתת ברית עברו בנ"י, וכמוש"כ הרמב"ם.
ועפי"ז נראה לבאר קראי דיהושע פ"ט בענין הגבעונים, שצ"ע בהם טובא, עיי"ש בקרא ו', וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל ויאמרו אליו ואל כל איש ישראל, מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית, ובקרא ז', ויאמרו איש ישראל אל החוי, אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית, ובקרא ח', ויאמרו אל יהושע עבדיך אנחנו, ויאמר אליהם יהושע מי אתם ומאין תבואו, ותמוה דבתחילה בקרא ו' נאמר שדברו אל יהושע וכל ישראל, ובקרא ז' ענו להם רק בנ"י, ואח"כ בקרא ח' ויאמרו רק אל יהושע ולא אל כל ישראל, ומ"ש, וכן מה תשובה היא זו עמש"כ בקרא ז' אולי בקרבי וכו', במה שאמרו אל יהושע עבדיך אנחנו, עיי"ש במלבי"ם, וכן צ"ע דבתחילה בקרא ו' כבר אמרו מארץ רחוקה ואילו על שאלת יהושע הנ"ל בקרא ח', כתיב בקרא ט', ויאמר אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלהיך, כי שמענו שמעו וגו', וכבר אמרו שבאו מארץ רחוקה, ומה הוסיפו במה שאמרו מאד, וכן דבתחילה רק אמרו ועתה כרתו לנו ברית, ורק השתא הוסיפו לשם ה', כי שמענו שמעו, ולהלן שם בקרא י' אשר עשה לשני מלכי האמורי וגו', ולבסוף סיימו בקרא י"א, ויאמרו אלינו זקינינו וכו', ואמרתם אליהם עבדיכם אנחנו ועתה כרתו לנו ברית כמוש"כ בקרא ו', ומ"ט רק עכשיו בכל האריכות הנ"ל, עיי"ש במלבי"ם.
ולמש"כ נראה, דבתחילה אמרו להם בנ"י דמהיכ"ת להאמין שאמנם מארץ רחוקה באו, ודלמא כל כונתם למנוע מעצמם מס ושיעבוד כדין ז' עממין שג"כ פותחין להם לשלום וכמוש"כ הרמב"ם, אבל בעי לזה מס ושיעבוד, וע"ז נאמר בקרא ח' ויאמרו אל יהושע עבדיך אנחנו, והיינו למבואר בדברי הרמב"ם לעיל בה"א דענין מס ועבדות עיקרו למלך, עיי"ש במש"כ שם בה"ב, וע"ז אמרו ליהושע שהי' לו דין מלך, עיין במשנ"ת בח"א בפ"א ה"ג, עבדיך אנחנו, והיינו שמקבלין עליהם בלא"ה מס ועבדות, וא"כ אין לחושדם בשקר מצד ריוח זה, ושוב למה שלא יקבלום, ומש"ה ליהושע דוקא שכנ"ל כלפיו הדין של מס ועבדות, וכיון שמעכשיו היו במצב של נאמנות, נשאלו שוב כדי לשמוע דבריהם להאמינם ע"ז, וזהו מש"כ מי אתם ומאין תבואו, וע"ז ענו לא רק הנידון של קרא ו' שאינו אלא שיקבלום בבקשתם, אלא מה הם באמת ומה רצונם, ואמרו מארץ רחוקה מאד דהיינו באמת (לפי שקרם) ובעי קבלה דג"ת כדי שיחול הדין גם אם מז' עממין הן, ומש"ה האריכו בהכרה בגדלות ה' וכמוש"כ לשם ה', דהיינו קבלת מצוות שהם מחוייבין בהם וכנ"ל, וכן קבלת עבדות למעשה (ולא רק במגו להאמינם בנידון שבקרא ז'), וזהו שחזרו על הקבלה בקרא י"א, ועי"ז יש כאן קבלת ז' מצוות בג"ת ומס ועבדות שצריך לקבלם, ועיין רש"י ורמב"ן ריש פ' נצבים ממד"ת שבאו גבעונים בימי משה ועשאום חוטבי עצים וכו' עיי"ש ברא"מ, ובגו"א שם מ"ט קבלו רק בכה"ג, עיי"ש, ולמש"כ חיוב מס ועבדות בז' עממין הוא מעצם הקבלה, ומש"ה חוטבי עצים וכו', ורמזו רמב"ן במש"כ שם במשפט עיי"ש.
וזה ביאור המשך הכתובים שם, עיי"ש בקרא ט"ו, ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית וישבעו להם נשיאי העדה, ובקרא ט"ז, ויהי מקצת וגו', וישמעו כי קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים, ולהלן בקרא י"ח, ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' וגו', וילנו כל העדה על הנשיאים, ובקרא י"ט, ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה, אנחנו נשבענו להם בה' וגו', ועתה לא נוכל לנגוע בהם, ובקרא כ', זאת נעשה להם והחיה אותם, ולא יהיה עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם, ובקרא כ"א ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו ויהיו חטבי עצים ושואבי מים וגו', כאשר דברו להם הנשיאים, וצ"ב במש"כ בקרא ט"ז כי קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים, דמהו הכפל, עיי"ש במלבי"ם, וכן במש"כ בקרא י"ח וילנו הרי הוא על זה שנשבעו, ומה ענו הנשיאים בקרא י"ט אנחנו נשבענו וכו', וע"ז גופא היתה התלונה, עיי"ש במלבי"ם, וכן מהו ויאמר נוסף דקרא כ"א והכל הוא מאמר הנשיאים, וכן מהו מש"כ בקרא כ"א יחיו וכבר נאמר בקרא כ' והחיה אותם, עיי"ש במלבי"ם.
ולמש"כ נראה, דאמנם היתה שבועה וא"א להפר אותה מצד חה"ש, כמבואר בסוגיא דגיטין דף מו., אבל לאחר שאמרו הגבעונים שהם מקבלין עליהם עבדות וחלות ג"ת, שכנ"ל עי"ז האמינום שהם מארץ רחוקה, שוב לא חייבום בעבדות וג"ת אחרי שהאמינום שהם מארץ רחוקה, שכנ"ל לברית עמם א"צ חלות ג"ת ועבדות, וע"ז נאמר בקרא ט"ז כי קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים, והיינו שעי"ז שהם קרובים, היינו שהם מז' עממין, ובכה"ג איכא לאו דכריתת ברית ולא תחי' כל נשמה, ועוד שבקרבו הם יושבים, ועי"ז איכא לאו דלא ישבו בארצך, שכנ"ל לדעת הרמב"ם לא שרי אלא ע"י חלות ג"ת, ועכשיו נודע שעברו ע"י השבועה בכל איסורים אלו, וע"ז וילנו, היינו שעכ"פ כדי שלא יעברו מכאן ולהבא (אחרי שא"א להורגם מפני חה"ש של השבועה), דבע"כ להכריחם לקבל ג"ת ועבדות, וע"ז אמרו הנשיאים בקרא כ"א יחיו ויהיו חטבי עצים וגו', דיחיו היינו שיכנסו תחת הדין של ג"ת, שעליו נאמר בקרא (ויקרא פכ"ה ל"ה) וחי אחיך עמך, עיי"ש לגבי גר ותושב דהיינו ג"ת, עיי"ש בתו"כ וברש"י שם, ולשון הגמ' בפסחים דף כא: וע"ז דף סה. ג"ת שאתה מצווה להחיותו, וא"כ יחיו היינו שיהיו ג"ת, וכעי"ז כ' בחי' הרי"ז הלוי להלן בה"ו דמש"כ בעמון ומואב וטובתם, להפקיע מה שנאמר עמך ישב בטוב לו קאתי, דהיינו להפקיע שלא לדרוש בשלום לג"ת שנאמר בו בטוב לו, עיי"ש, וא"כ כשם שהפקעה מבטוב לו הוי הפקעה מג"ת ה"ה להיפך רבוי דוחיו לרבות לדין ג"ת הוא וכמוש"נ, וכן חטבי עצים וכו' דהיינו עבדות, וכנ"ל מדברי הרלב"ג בזה, וע"ז הקדים בקרא כ' זאת נעשה להם והחי' אותם, דהיינו דמצד השבועה א"א לשלם להם כפעלם ולא לקבלם בג"ת ולהורגם, וכנ"ל דהוי חה"ש, אכן אם לא יקבלו עליהם ג"ת ועבדות שעי"ז יעברו ישראל בכל לאווין הנ"ל, בע"כ יהרגו דאין עצה ואין תבונה וכו', ומש"ה זאת נעשה להם והחי' אותם, עי"ז שיקבלו ג"ת ועבדות, וזוהי תשובת הנשיאים לבנ"י, וע"ז בקרא כ"א הנ"ל, ויאמרו נוסף היינו לקבוע הדין של הגבעונים, ולא כתשובה על תלונת בנ"י, והדין הוא יחיו ויהיו חטבי עצים, וכמושנ"ת, וזהו המבואר בקרא כ"ו ויעשה להם כן, ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום, והיינו שאילו לא הי' עושה להם כן היו בנ"י הורגין אותן, וכנ"ל דל"ש להתחשב בשבועה כל שיש איסור במצב של עכשיו, ורק עי"ז שעשה להם כן הציל אותם מיד בנ"י ולא הרגום.
ובמש"כ י"ל במח' הרמב"ם והראב"ד בפ"י מעכו"ם ה"ו, במש"כ הרמב"ם שם וז"ל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת ארעי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצוות וכו', וכ' ע"ז הראב"ד, א"א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם, והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא, ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה, עכ"ד, והאחרונים תפסו בדעתו שאין הלאו דלא ישבו וגו' אלא בז' עממין, והק' דא"כ מ"ט לא השיג כמו"כ עמש"כ שם הרמב"ם בה"א בלאו דכריתת ברית בכל עובדי ע"ז, שאינו אלא בז' עממין, דמ"ש, וכן צ"ב מ"ט כללו הראב"ד עם השגתו באיסור של לעבור, ולכאורה תרי מילי נינהו, א' על מי נאמר הלאו, וב' באיזה אופן נאמר, ומדברי הראב"ד משמע דחדא השגה היא.
ולמש"כ נראה, דיסוד המחלוקת היא במשנ"ת לעיל בדעת הרמב"ם שאיסור הישיבה אינו בע"ז הכרוכה עם עובדיה, אלא בשם עובד ע"ז שעל עובדיה, דמש"ה דעת הרמב"ם דלא סגי לזה קבלה שלא לעבוד ע"ז, אלא בעי הפקעה משם עובד ע"ז ע"י חלות ג"ת, והראב"ד פליג וס"ל שלא כמוש"כ הרמב"ם להלן שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין ג"ת לענין לאו זה, עיי"ש שכ' הראב"ד שאיני משוה לו בישיבת הארץ, והיינו דס"ל שגם לאו זה תלוי במציאות הע"ז הקיימת עם עובדי', וכמושנ"ת לדעת הרמב"ם בלאו דכריתת ברית, ולזה סגי קבלה שבפועל אינו עובד, ואינו ענין לחלות ג"ת דליכא בזמן שאין היובל נוהג, וזוהי ג"כ מחלוקתם לענין העברה בעלמא, דלרמב"ם הוא איסור על גברא זה באר"י, ול"ש ישיבת קבע מישיבת ארעי בזה, ומשא"כ לראב"ד עיקרו בעבודת ע"ז שהרי קרא רק בז' עממין כתיב ומנ"ל לשאר עממין, ובע"כ דלא תלוי בשם הגברא שכנ"ל בזה ז' עממין בחפצא שם עובדי ע"ז עליהם, וליכא למילף מינייהו לשאר אומות, אלא שהאיסור מצד הבפועל של עבודת ע"ז הוא, דמש"ה אין זה ענין בז' עממין דוקא, וא"כ ל"ש איסור בהעברה, וכנ"ל, ואת זה הכריח הראב"ד לפי דעתו, אלא שהוסיף שגם לדעת הרמב"ם לא הי' מקום לאסור בארעי, דלא חשיב כלל ישיבת עוע"ז, אבל לפי דעתו הנ"ל מוכרח הוא.
וי"ל בזה מה שצ"ע לדעת הראב"ד, מדברי הגמ' בערכין דף כט. במש"כ שם אין ג"ת נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ויליף לה מגז"ש דטוב טוב, עיי"ש, וברש"י שם בד"ה כתיב, דיליף לה ממש"כ בקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו דהיינו ג"ת, כמבואר בגיטין דף מה. וכתיב בי' עמך ישב עיי"ש, והתם בגיטין מפורש הנידון לגבי ישיבה באר"י עיי"ש, וע"ז ילפינן דין ג"ת, ובזמן שהיובל נוהג, והוא להדיא שלא כדעת הראב"ד הנ"ל, ושו"ר בס' משנ"ח שם שרמז לזה, עיי"ש (ואע"פ שמסקנת הגמ' שם, דלא מיירי לענין זה, אלא לענין עבד שברח מאר"י, עיי"ש במשנ"ח שהעיר בזה, ומש"כ בזה בס' הפלאה שבערכין שם דתרווייהו איתנהו עיי"ש, והוא מוכרח למבואר בגמ' ערכין הנ"ל בגז"ש דטוב טוב, עיי"ש) ולמש"כ י"ל דקרא לענין ז' עממין מיירי, שכנ"ל מהותם לע"ז, ומודה הראב"ד שהם עצמן כע"ז חשיבי, ועי"ז בכלל איסור ע"ז שיש בעובד ע"ז מצד עבודתו, אסורים הן מצד עצמן, ובע"כ להפקיע מציאותם ע"י קבלת ג"ת, והראב"ד רק פליג בשאר עממין שאין ענינם לע"ז אלא משום עבודתם, שבזה סגי בקבלה גרידא, ומ"מ אילו הי' הגדר כנ"ל בדעת הרמב"ם מצד הגברא העובד, ס"ל להראב"ד דא"א למילף עובד ע"ז בפועל מז' עממין שזוהי מהותן, ובע"כ מצד עבודת ע"ז הוא, שבזה שפיר ילפינן עובד בפועל, מז' עממין שע"י עצם מהותו הו"ל שייכות לע"ז שאסורה באר"י, וכנ"ל.
ובדעת הרמב"ם שנת' שעיקרו בשם עוע"ז הוא, צ"ל בקו' הראב"ד, או כמוש"כ היראים במצוה שט"ו דילפינן ממש"כ פן יחטיאו לרבות כל המחטיאים, עיי"ש, או דמ"מ בשעה שעובד ע"ז הו"ל באותו מצב של ז' עממין, שעי"ז שמהותן לע"ז הו"ל לעולם בכלל עוע"ז וכנ"ל באיסור כריתת ברית, ומש"ה שפיר ילפינן להו זמ"ז, וי"ל.
ועיין בפנ"י גיטין דף מה. שהק' למ"ל לאו דלא ישבו בארצך ותיפו"ל דאסור להחיותו מקרא דלא תחי' כל נשמה, ועיין בס' משנ"ח דנפק"מ לעבור עליו בב' לאווין (ועיי"ש עוד עפ"י דעת הרמב"ם דלא ישבו איתא נמי בשאר עממין, וצ"ע דסו"ס פשטי' דקרא על ז' עממין הוא, ומינייהו ילפינן לאידך, וסו"ס לז' עממין דכתיב בקרא לא בעי לאו), וכעי"ז הק' היראים במצוה שי"ד בלאו דכריתת ברית (אם אינו אלא בז' עממין) דתיפו"ל דחייב להורגן, ולא כ' לעבור עליו בב' לאווין, ועיי"ש באין מסורין למלחמה דמ"מ לא יכרות להם ברית, וה"ה י"ל כן בקו' פנ"י הנ"ל לענין לא ישבו בשא"א לצאת נגדן למלחמה, ומסורין לענין שלא ישהו, והיינו בשיש בידנו כח על יחידים ולא לצאת למלחמה על כל האומה, דבכה"ג ליכא חיוב להורגן, כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מעכו"ם ה"א, ובמנ"ח מצוה צ"ג, ועיין במש"כ לעיל בפ"ה ה"ד, עיי"ש, וע"ז נאמר שעכ"פ לגבי ישיבה באר"י איכא לאו גם על היחידים, ועיין ג"כ בתוס' ע"ז דף כ. בד"ה דאמר, עיי"ש דבשעת כבוש קיימי בלא תחי' ושלא בשעת כיבוש קיימי בלא תכרות להם ברית, והוא כנ"ל, ושו"ר בחזו"א אע"ז סי' קט"ו כ' ג"כ כן בקו' הנ"ל בלאו דלא ישבו דתיפו"ל מלא תחי', עיי"ש באין יכולין להורגן, ולא העיר כנ"ל שאין חיוב הריגה על יחידים.
אכן למש"כ י"ל יותר, דלאו דלא תחי' פקע בקבלת שם ג"ת, דשוב אין הם בשם ז' עממין לענין זה, וכמושנ"ת לעיל בה"ד, אכן לענין כריתת ברית הרי נת' דבעי מס ושיעבוד שיהיו תחת ישראל לגמרי, וה"ה י"ל כן לענין איסור ישיבה באר"י, שהפקעת שם עוע"ז לגמרי, רק ע"י ביטולם לישראל הוא, ובכה"ג שלא קבלו מס ושיעבוד נאמר הלאו דלא תכרות ודלא ישבו בארצך, אכן בסוגיא דגיטין דף מה. הנ"ל מבואר, יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר, ומשמע דסגי ללאו דלא ישבו בקבלה שלא לעבוד ע"ז גרידא, אכן לא קיי"ל כהאי סוגיא דהרי דרשינן האי קרא לעבד שברח, ועיי"ש במשנ"ח מש"כ בזה בישוב קו' הפנ"י שם דאחרי דלא דרשינן מהאי קרא לקבל שלא יעבוד, מניין להרמב"ם דמהני קבלה כמוש"כ בפ"י ה"ו הנ"ל (ועיין בזה באריכות בס' מיני תרגימא לפ' כי תצא, בקרא דלא תסגיר עיי"ש) ולהנ"ל קרא בעי על קבלה לע"ז גרידא, ואנן ס"ל דבעי קבלת ג"ת, והוא מסברא שבכה"ג שוב אינו כחפצא דעוע"ז, ולפי"ז למ"ד דסגי בקבלה על ע"ז, בע"כ תלי בע"ז עצמה, ולא בשם עוע"ז, וא"כ בע"כ קרא לאו אז' אומות קאי, דאל"כ בעוע"ז בלא"ה חייבין מיתה, ואין לתרץ כנ"ל בקבלו עליהן ג"ת בלא מס ושיעבוד, שהרי בכה"ג מותרין לישב באר"י, ורש"י בגיטין דף מה. בהאי סוגיא עצמה כ' האיסור בז' עממין, ובזה הדרא קושיא לדוכתא דלמ"ל קרא, ותיפו"ל דאסור להחיותן, ובע"כ כנ"ל לתרי לאווי, או באין מסורין למלחמה, ולא כמוש"כ בלא קבלו מס ועבדות, וי"ל. [באר מרים]
