We have recorded shiurim BS"D on this text!!
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהן מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, וכו'.
מקור דברי הרמב"ם הוא מספרי פ' שפטים (דברים פ"כ י"ג) עיי"ש במש"כ והכית את כל זכורה, שומע אני אף הקטנים שבתוכה, ת"ל רק הנשים והטף, או אינו אלא טף של נקבות, אמרת ומה מדין שהמית את הנקבות הגדולות החיה את הקטנות, כאן שהחיה את הגדולות אינו דין שהחיה את הקטנות, הא אינו אומר כאן טף אלא טף של זכרים, ע"כ, ואינו מובן למ"ל לספרי ילפותא מק"ו שלא יהרגו טף דנשים, דרק מזה בע"כ דטף אזכרים קאי, דמהיכ"ת ס"ד יהרוג נשים קטנות כשאין דין הריגה על נשים גדולות, ועיי"ש עוד בספרי עמש"כ שם בקרא י"ד כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך, יכול תהיה ביזתם אסורה לך ת"ל תבוז לך ואכלת את שלל איביך, ע"כ, ואינו מובן מהיכ"ת איסור בזה דבעי קרא להתיר, עיי"ש בעמק הנצי"ב ומלבי"ם שם, ופי' תולדות אדם שם, ובאריכות במשך חכמה, עיי"ש, ועדיין צ"ע.
ונראה, בהקדם מה שיש לדקדק בלשון הרמב"ם כאן שכ' דין בוזזין על ממונם וטפם, ואילו לגבי נקבות לא כ' ענין ביזה אלא רק דין אי הריגה, ואינו כן בלשון הקרא דכתיב בי' רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך ואכלת וכו', הרי דכתיב דין ביזה על הנשים כעל הטף, ומ"ט אינו כן ברמב"ם כאן, וכן צ"ב משמעות לשון הרמב"ם כאן שדין בוזזין כל ממונם הוא בגדר החיוב שפתח בו הרמב"ם בהריגת הזכרים, שהוא חיוב ומצוה, והחיוב הוא בהריגת הזכרים ובביזת ממונם והטף, ומה הענין בחיוב ביזה, ובשייכות לחיוב הריגת הזכרים.
ונראה בזה לפימשנ"ת בח"א בדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ח, עיי"ש בדין הרוגי מלכות נכסיהם למלך, שהוא משום דחיוב הרוגי מלכות אינו דין מיתה גרידא אלא חיוב כלוי, וחיוב כלוי הוא עליו ועל ממונו, וקיום דין כלוי ממונו הוא עי"ז שנכסיהם למלך, עיי"ש, ונראה דזהו הס"ד בספרי הנ"ל לאסור את שללה, דכיון דחיוב הריגת הזכרים הוא דין כלוי ס"ד שזה מחייב גם את ממונם בכלוי. *) וע"ז ילפינן מקרא דאמנם איכא דין כלוי, אבל קיום דין כלוי בממונם, הוא ע"י זכי' בביזה וכבהרוגי מלכות שמתקיים דין כלוי ממונם עי"ז שממונם למלך, ומש"ה ביזתם מותרת, ועיי"ש בספרי בפי' תולדות אדם עמד מ"ט נקט הספרי הלשון דביזתם אסורה ולא הביזה אסורה עיי"ש, אכן למש"כ כל הנידון משום שהוא ממונם של הזכרים החייבים כלוי הוא, ומש"ה הענין בביזתם, במה שהוא שלהם הוא, ומש"ה בדוקא נקט לה הספרי בהאי לישנא, ומבואר שפיר מה שמדויק בלשון הרמב"ם כנ"ל שדין בוזזין כל ממונם הוא המשך למש"כ דהורגין הזכרים, וחד דינא הוא, דכנ"ל יסוד החיוב בדין כלוי הוא, וע"ז נאמר שקיום דין הכלוי הוא בהריגת הזכרים ובביזת ממונם שעי"ז נתקיים דין כלוי שעליהם, ומש"ה שפיר כ' לה הרמב"ם בחד דינא.
@ *(19ועיין בפי' ר"ה בספרי שם דיכול תהא ביזתם אסורה, כיון דלאו מז' עממין נינהו, והיינו דבז' עממין הרי כתיב להדיא ובתים מלאים כל טוב וכו', ואיך ס"ד שאסור שללם, אבל צ"ע דמ"ט לא נילף מינייהו, ולמ"ל קרא על שאר מלחמות, ולמש"כ, התם שהוא חיוב גם על נשים הו"ל חיוב מיתה על הגברא דחייבים בה מצד מה שהם מז' עממין ועמלק (ועיין במש"כ לעיל בפ"ה ה"ד, וי"ל), ואינו ענין לממונם, ומשא"כ כאן אינו חיוב מיתה, אלא חיוב כלוי שהוא דין גם על ממונם, ומצד זה יתחייב ממונם שריפה וביעור, ועי"ז לא יהי' מותר לישראל.
ולפי"ז נראה, בהקדם מה שחידש בס' זכר יצחק סי' א' וסי' ב', לבאר דברי רש"י ביבמות דף מח. בד"ה עבד, דגר מעכבין אותו בניו הערלים מק"פ, ובתוס' שם בד"ה אלא, תמהו שהרי אינם בניו ומ"ט יעכבוהו בק"פ, ועיי"ש בזכ"י שכ' עפ"י דברי הרמב"ם בפ"ט מעבדים ה"ב דעכו"ם מוכר את בניו ובנותיו לעבדות, ומזה שיש לו קנין עבדות בבניו, וקנין זה אינו נפקע ע"י גירות, וכשאר קניני ממון של גר שנתגייר, וא"כ אמנם אין בהם דין עיכוב בק"פ מצד בניו, אבל יש בהם עיכוב מצד עבדו הערל, ומצד זה כ' רש"י דחייב למולו, עיי"ש. *( וא"ש הס"ד דספרי שיהא דין הריגה על טף דנשים אע"פ שגדולות אינן נהרגות, דטף הו"ל בכלל ממון אביהם שנתחייב כלי', ואע"פ שלמדנו מקרא דין כלוי דממונו ע"י זכיית ישראל, מ"מ ס"ד שבבנ"א אין זה כלוי אלא ע"י הריגה ממש, וכבהריגת זכרים גדולים. וע"ז בעי קרא לטף דנשים שדין כלוי שלהם מהני ג"כ ע"י זכי' בביזה כבממון, אבל טף דזכרים ס"ד חיוב הריגה מצד זכרים ולא ע"ז נאמר קרא דטף, וע"ז ילפינן מק"ו דמדין שנהרגו הגדולות ומ"מ לא חל דין כלוי דהריגה על קטנות, ולא נתנו אלא לשלל, וק"ו לשאר מלחמות ובע"כ דקרא על טף דזכרים אזיל, וכדברי הספרי.
@ (*19ועפי"ז נראה לבאר דברי רש"י בכתובות דף יא. בד"ה גר קטן, שכ' שם עמש"כ בגמ' אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, דהיינו אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר, עיי"ש, ואינו מובן מה בעי בזה, ומ"ש בזה אביו ואמו, דאין לפרש דכיון דעיקר הקמ"ל דר"ה הוא דהוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש בסוגיא, דזה אינו אלא כשאמו מביאתו להתגייר דבאביו פשיטא הוא, דאין זה סברא כלל, ומ"ש אמו מאביו בזה, עיי"ש בשטמ"ק שתמה בזה, אכן שיטת רש"י היא דבכה"ג הגרות אינה אלא מדרבנן (ועיי"ש בתוס' בד"ה גר קטן) וכמבואר שם בדבריו בד"ה על דעת בי"ד, דהנפק"מ היא לגבי מגעו ביין שאינו נעשה יין נסך, ומבואר שלגבי דיני דאורייתא אינו גר מדלא נקט רש"י נפק"מ בדאורייתא, ויק' ע"ז קו' התוס' בסנהדרין דף סח: בד"ה קטן, מקידושין דף עד. דילפינן מקרא דגיורת שנתגיירה פחות מבת ג' כשרה לכהונה עיי"ש, ואם אינה גירות אלא מדרבנן איך משכח"ל גיורת פחותה מבת ג' מה"ת, וכן הק' שם תוס' מאבותינו שנכנסו לברית, וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה, עיי"ש, ומש"ה כ' רש"י דכל חידושו של ר"ה באמו הוא, אבל באביו בלא"ה הוי גירות, וע"ז מיירי הא דפחות מבת ג', וגירות דמתן תורה, ושו"ר בשטמ"ק שם בסוף ד"ה עוד הק' בתוס', שכ"כ, עיי"ש, אבל אינו מובן מ"ש בזה אביו מאמו, ומ"ט הוי ע"י אביו גירות מה"ת אע"פ שמדין זכי' ס"ל לרש"י שאינה גירות אלא מדרבנן.
ולהנ"ל נראה, בהקדם הסוגיא ביבמות דף מח. במח' רשב"א ורבנן בדין טבילת עבד בע"כ, עיי"ש בסוגיא, ודעת רש"י שם היא דלעבדות לכו"ע מטבילו בע"כ, והמח' היא במטביל עבדו לשם יהדות בע"כ, דלרבנן אינו גירות ולרשב"א הוי גירות, ועיי"ש בסוגיא בדברי ר"פ דבקנאו מישראל וכבר נהג במצוות הנוהגות בעבד, דלכו"ע אינו צריך לקבל ומטבילו בע"כ, ועיי"ש ובשו"ע יור"ד סי' רס"ז סעיף ה' ברמ"א שם עיי"ש, ואינו מובן מנ"ל דין זה לרבנן דלא ס"ל ילפותא מקרא דרשב"א בסוגיא שם, דאתה מל עבד איש בע"כ, שעי"ז שנהג מרצונו במצוות דעבדות, שאתה עושה ישראל בע"כ, ומבואר מזה שמעיקר הדין לכו"ע יש כח בעלות לאשוויי ישראל מצד דין בעלים על עבדו, ולרבנן הוא רק מניעה במה שהוא בע"כ, שא"א שיהי' ישראל בע"כ ונגד דעתו, וכמבואר בלשון רש"י שם בד"ה כך, עיי"ש דאין מגיירין בן דעת אלא לרצונו, ובנהג מנהג יהדות במצוות שעבד חייב בהם מדעתו, תו לא חשיב בע"כ, וחייל גירות ע"י האדון כיון שהוא בעליו, ובכוחו ע"י בעלות זו לאשוויי ישראל וכנ"ל, ואין מח' רשב"א ורבנן בכח האדון אלא רק בדין בע"כ, אבל כח אית לי' לכו"ע.
ולפי"ז קטן שאין לו דעת, נראה דלכו"ע מגיירו בעליו בע"כ, וכמדויק בלשון רש"י הנ"ל שכ' דאין מגיירין בן דעת אלא מרצונו, דע"י היותו בן דעת הו"ל נגד דעתו, אבל קטן שאין לו דעת אין כאן חסרון דבע"כ, ושוב חיילא הגירות ע"י דעתו וכוחו דאדון, וכן מבואר בדברי הרמב"ם שדעתו ודעת הרי"ף שם היא שגם לשם עבדות א"א בע"כ לרבנן, עיי"ש ברי"ף וברמב"ם בפי"ד מאיסו"ב ה"ט, ומ"מ כ' הרמב"ם בפ"ח מעבדים ה"כ דישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק קטן והטבילו הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד, לשם בן חורין הרי זה בן חורין, ע"כ, והלח"מ שם תמה דבע"כ אינו דינו של ר"ה הנ"ל דגר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, מדלא כ' הרמב"ם הדין על בי"ד, וכן שאין דינו של ר"ה בבע"כ כמוש"כ המרדכי בשם ראבי"ה, ואיך מהני בתקף, עיי"ש, וכ' ע"ז באו"ש שם מדברי הירושלמי בפ"ח דיבמות ה"א, דמיירי במסור בידו לעבוד בו, ובכה"ג יכול לגיירו בע"כ או להטבילו לשם עבדות עיי"ש, ומ"ש קטן מגדול, ובע"כ כנ"ל דכח איכא לכו"ע לאדון, והנידון הוא רק בדין בע"כ, וקטן לאו בע"כ הוא, ומש"ה גם לרבנן יכול הוא להטבילו בע"כ, וכמוש"כ הרמב"ם גם לגירות, וה"ה כן לדעת רש"י וכנ"ל, ושו"ר בחי' חת"ס בכתובות שם שכ' לענין מילה דמעיקר הדין א"צ דעת לזה והוי מהני גם בע"כ אי לאו גזיה"כ דעבד איש אי אתה מל בע"כ, ועיי"ש דמה"ט בקטן שאין לו דעת לא חשיב בע"כ וא"צ בזה לדין דעת עיי"ש, והוא כיסוד דברנו, ועיין תוס' סנהדרין דף סח: בד"ה קטן שכ' בסו"ד דהא דבעי זכות בגר קטן ולא עבדינן בע"כ הוא משום דאל"כ אין לבי"ד להתמצע בדבר עיי"ש, ותמוה דבלא"ה מגזיה"כ דאי אתה מל בע"כ א"א לגיירו בע"כ, ועיין בזה בס' ברכת שמואל קידושין סי' ט"ו, ומבואר ג"כ כנ"ל דקטן לאו בע"כ חשיב ומש"ה אפשר לגיירו בע"כ (לדעת תוס' שם בגדר הגרות) אי לאו חסרון דבי"ד וכנ"ל.
ולפי"ז בעכו"ם שנת' כנ"ל בדעת רש"י שיש לו קנין עבדות בבנו, כל שהבן קטן לכו"ע יש לאב כח בעלות להטבילו לגירות, וזהו שכ' רש"י שכל דינו של ר"ה באמו הוא, שבזה בעי לדין זכין, אבל כשאביו מביאו להתגייר הרי הוא גר מחמת אביו מדין אדון, והוי גירות מה"ת, ולא ע"ז מיירי ר"ה, ושו"ר בהפלאה כתובות שם דברים בזה עיי"ש, וי"ל בזה מש"כ שם רש"י בד"ה על דעת בי"ד, עיי"ש שהן נעשין לו אב, ומה ענין לאב לכאן, וכן אינו מובן ענין זכי' בגירות אחרי שהוא דין בעשיית עצמו, וא"א שיתגיירו אחרים עבורו, עיין בזה בתוס' סנהדרין דף סח: הנ"ל, ולמש"כ י"ל, ואכ"מ.
אכן צ"ע ע"ז מהמבואר בסוגיא בכתובות שם, דמייתי ראי' לר"ה ממתני' שם דאיכא קנס בנתגיירה בפחות מבת ג', ועיי"ש דדחי לה הגמ' דמיירי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון, ואי מיירי בנתגיירו בניו הרי מיירי באב, ובזה בלא"ה כח גירות, ולמ"ל דניח"ל במאי דעביד אבוהון, ולולי דברי הזכ"י הנ"ל י"ל דמיירי בנתגייר הוא קודם לבניו, ששוב אינו בנו, וגם דין עבדו ובעלות דידי' הבא מחמת שהוא בנו פקע, ובע"כ הגירות רק מדין זכי', ואע"פ שיכלה הגמ' לדחות הראי' מהמשנה בגוונא שלא נתגייר האב, מ"מ האמת נקט שגם בנתגייר האב אינו ראי' לר"ה, דהכא הוי ודאי זכות כטעם הגמ', ומ"מ דוחק, ולכן י"ל במש"כ תוס' בסנהדרין הנ"ל הענין בדברי ר"ה שהוא זכות, דאל"כ אין להם לבי"ד להתמצע בדבר שהוא חובה, וטעם זה הוא גם בשאביו מגיירו בע"כ, ושייכא לדר"ה שהוא זכות, ומש"ה יש להם להתמצע, ובע"כ הדחי' רק משום שגם אביו נתגייר שבזה הוי זכות מצד דניח"ל, וכנ"ל מדברי הגמ', ומש"כ רש"י שם בד"ה הגדילו, עמש"כ שם בגמ' דהגדילו יכולין למחות, דהיינו גם בנתגיירו עם אביהן, ולמש"כ הרי בכה"ג חלה הגירות לא מדין זכי', ואיך מהני ע"ז מחאתו, י"ל דדעת רש"י בדין יכולין למחות הוא כמבואר בתוס' סנהדרין הנ"ל (ועיין ברשב"א וריטב"א בכתובות שם) שהוא מחסרון קבלת מצוות דליכא בקטן, ומיתלא תלי הגירות בקבלת המצוות בשעה שיגדיל, עיי"ש, וענין זה שייך גם בנתגייר ע"י אביו, דסו"ס קטן ליכא בי' קבלת מצוות, ומש"ה בהגדיל ולא קיבל מצוות בטלה הגירות גם בנתגייר ע"י האב, וי"ל.
ועיין בטור יור"ד סי' רס"ח, שהביא מבה"ג דחש"ו שבאו להתגייר אין מקבלין אותן מפני שאין כשרין להתנות עליהן, אבל קטן אע"פ שאין בו דעת מלין אותו עפ"י אבותיו, וכ' עליו הטור וז"ל ואיני יודע למה פסק דלא כר"ה דאמר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, עיי"ש ובב"י שם, ולמש"כ הטור, תמוה מ"ט כ' בה"ג שקטן עפ"י אבותיו כן מלין אותו, והרי זוהי דעת ר"ה דלמש"כ הטור בדעת בה"ג לא פסקינן כוותי', ולא משמע שכוונת בה"ג במש"כ ע"י אבותיו היינו בנתגיירו אביו ואמו עמו, דהו"ל לפרש, וכן דא"כ ה"ה בחרש ושוטה יהא זכות בכה"ג ומ"ט כ' בה"ג לחלק בזה בין קטן לחרש ושוטה, וכן ממש"כ בה"ג הטעם שאין מטבילין כיון שאינן כשירין להתנות משמע שאינו משום שאינו זכות, ודלא כר"ה שהוא זכות, אלא משום דל"ש זכות וזכין בכה"ג, וכנ"ל מק' תוס' בסנהדרין, וא"כ מה מהני עפ"י אבותיו וסו"ס ל"ש כלל ענין זכי' בגירות למש"כ בה"ג, ומבואר כנ"ל דע"י אביו הו"ל בעלות וא"צ כאן לדין זכי' (ומש"כ בה"ג אבותיו אין הכונה לאמו, עיי"ש בב"י ובשו"ת חת"ס יור"ד סי' רנ"ט, עיי"ש), ור"ה קמ"ל דין זכי', שבזה לא פסק בה"ג כוותי', וע"ז כ' הטור שאינו יודע הטעם.
ועיי"ש בב"י שהביא ממש"כ הטור ביור"ד שם בסי' רס"ז בשם רב יהודאי, דעבד קטן או שוטה מטבילין אותו ע"ד בי"ד, וכ' שם הב"י שאינו סתירה, דעבד שאני כיון שרשות אדונו עליו הרי הוא כגר קטן שמטבילין אותו ע"ד בי"ד, ועיין בחי' חת"ס בכתובות שם שתמה בדברי בה"ג עצמו דאזיל שם על הא דקידושין דף סט. דנסיב עצה לממזר לישא שפחה בגיותה ולמול הולדות, ואח"כ ישחררם בטבילה בפני בי"ד, דאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד, הרי שבה"ג עצמו תלה דין עבד בדר"ה ואם לא ס"ל כר"ה איך פסק בעבד קטן דתלי בדר"ה דמהני גירות בע"כ, עיי"ש, ולמש"כ אמנם ר"ה ס"ל דמדין זכי' חייל דין בעלות לבי"ד, ועי"ז שוב מגיירין אותו ע"ד בי"ד, דמזה מבואר דעכ"פ כשהוא בעלים איכא גירות באין לו דעת ע"י בעליו, וכנ"ל, ובזה אין הלכה כר"ה וליכא דין בעלות ע"י דין זכין לאדם, אבל מ"מ שמענו שכשהוא בעלים הו"ל גירות ע"י הבעלים, ומזה, שאדון על עבדו שהוא בעליו הו"ל גירות ע"י האדון, וכמוש"כ בה"ג.
וא"ש דיוק דברי הרמב"ם שלא כ' אלא טף דזכרים בכלל בוזזין ממונם ולא כ"כ על נקבות ומ"ש, דאמנם זכרים בכלל ממונם ויש דין כלוי עליהם המתקיים ע"י ביזה דטף כבביזה דממונם, ומשא"כ נקבות גדולות אינן בכלל ממון הזכרים, ואין ע"ז חיוב כלוי המתקיים ע"י דין ביזה, ומש"ה לא כ' עליהם הרמב"ם חיוב הנ"ל אלא רק פטור, ואם ירצו יבזזו אותם, אבל אין זה מעיקר הדין וכמושנ"ת, וזה מדויק במש"כ הרמב"ם ובוזזין כל ממונם ומה בעי ברבוי דכל, פשיטא שיבזזו מה שירצו, ובע"כ כנ"ל קמ"ל חיוב ומצוה על הכל ושלא להניח כלום דאל"כ לא יתקיים בזה דין כלוי, ובכלל זה כ' הרמב"ם גם טפם, וכמושנ"ת.
ויעויין ברמב"ם לעיל בפ"ד ה"ט, שכ' שם דין הרוגי מלכות נכסיהן למלך בהדי דין הביזה ואופן חלוקתה, עיי"ש, ומה ענינם זל"ז, עיי"ש במש"כ בח"א, ולמש"כ כאן נראה, ובהקדם דברי הגמ' בסנהדרין דף כ: עמש"כ שם במתני' דאוצרות מלכים למלך, דהוא משום אורחא דמילתא, ואינו מובן מה שייך זכי' בדיני ממונות ע"י אורחא דמילתא, ועיין במש"כ שם בח"א, אכן למשנ"ת דין ביזה הוא קיום דין ולא רק זכות בממונות, ובמילא דדין הזכי' בה הוא בקיום של הריגת הבעלים, ואורחא דמילתא הוא ע"ז שיהרג המלך ע"י מלך, וכדאשכחן כן בסיחון ועוג שהרגן משה עצמו, וכן ביהושע פ"י בהריגת ה' המלכים ע"י יהושע עצמו עיי"ש, ובפ"ח שם במלך העי, וא"כ קיום דין כלוי דמלך ע"י מלך, שהוא גם ע"י נטילת ממונו, הוי במילא ע"י נטילת ממונו למלך, וגם בגונא שלא יהרוג המלך עצמו, מ"מ מכוחו הוא, ועל הקיום של נטילת הממון שבהריגת המלך הרי זה מתיחס למלך, ועי"ז הו"ל אוצרות מלכים למלך, ומש"ה מבואר מש"כ הרמב"ם דין חלוקת הביזה בהדי דין הרוגי מלכות נכסיהם למלך, שהרי כנ"ל חד ענין הוא, וכנ"ל דדין הרוגי מלכות בממונם מדין חיוב כלוי הוא, וזהו יסוד דין הביזה ואופן חלוקתה, ומש"ה כתבן הרמב"ם בהדי הדדי.
ונמצא לפי"ז שדין ביזה במלחמה יש בו ב' ענינים, א' כנ"ל קיום דין כלוי, וב' זכי' מדין כבוש מלחמה ושללה, ועיין בענין קנין כבוש מלחמה באריכות בס' דבר אברהם ח"א ס"י וסי"א, ונפק"מ נראה, דדין חלוקת השלל שכ' הרמב"ם לעיל בפ"ד ה"ט וה"י לענין מחצה על מחצה דמלך והיושבין על הכלים, שאין זה אלא בזכי' מחמת כיבוש, שע"ז נאמר דין בזכי' למי יזכה, אבל בקיום דין כלוי ע"י נטילת ממונם, ע"ז נאמר בפ' דברים (דברים פ"ג ז') וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, ופירש"י שם בפ"ה ל"ד, דבביזת סיחון נאמר בזזנו לנו שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם ומקרעין ומשליכין וכו', ולכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון, עיי"ש מספרי (במדבר פכ"ה א') ומ"ט כלו והשחיתו ויש בזה ענין דבל תשחית, ומבואר כנ"ל חיוב כלוי, (וגם בז' עממין, ולא כמוש"כ לעיל בדברי ר"ה בספרי, ומתאים יותר למשנ"ת לעיל בפ"ה ה"ד, עיי"ש,) ואם לא ע"י זכי', בע"כ ע"י כלוי ממש, ועיין במתני' דפאה פ"ד מ"א אומרים לבוז ואחד אומר לחלק וכו' ועיי"ש במפרשי המשנה דלבוז היינו שיקח כל אחד מה שיוכל ולחלק הוא לפי שיעור ע"י בעה"ב, והוא כנ"ל דלשון ביזה עיקרו בבזיון וכלוי שבזה אין דין חלוקה, וזהו לבוז, ודין חלוקה דין אחר הוא וכנ"ל שמלבד ענין ביזה איכא ענין של זכי' בקנין כבוש, וע"ז חייל דין חלוקה.
ובזה י"ל סוגית הגמ' בסנהדרין דף צד: דצ"ב טובא, עיי"ש גבי מיתת סנחריב וחילו בשערי ירושלים, וכתיב ואוסף שללם אוסף החסיל, אמר להם נביא לישראל אספו שללכם, אמרו לו לבזוז או לחלוק, אמר להם כאוסף החסיל מה אוסף החסיל כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו, אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, אמר להם כמשק גבים שוקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ליד עכו"ם מיד טיהר, ע"כ, ועיי"ש בפירש"י בד"ה לשלל דהספק הי' אם כל אחד ואחד לעצמו או לחלוק ביחד ממון שנשאר מסנחריב, וע"ז פשט דכאו"א, וע"ז הקשו מגזל דעשרת השבטים, וע"ז אמר היתר דבא ליד עכו"ם, וצ"ב צדדי הספק, ומ"ש מכל חלוקת שלל במלחמה, וכן דמ"ט רק לאחר שפשט להם דנוטלין כאו"א הקשו מצד ממון עשרת השבטים, והרי ענין זה שייך גם בלחלוק שייאסר מצד ממון עשרת השבטים, ולכתחילה הו"ל לשאול אי שרי ליטול מצד ממון עשרת השבטים, עיי"ש בערל"נ ובס' עמודי אור סי' קי"ב אות י"ז בהגה"ה, עיי"ש.
ולמש"כ נראה, דאמנם היתה שם מלחמה, ועי"ז חיוב הריגת זכרים וכלוי המחייב כנ"ל גם נטילת ממונם, אבל דין כיבוש וקנין י"ל שכיון שלא הם הרגום אלא נהרגו ע"י נס אין זה כיבוש וקנין, ורק חיוב הריגה דתלי במלחמה איכא, כיון שסו"ס באו עליהם למלחמה, ובזה נסתפקו אם דין החלוקה שיש בכל מלחמה מחמת דין שלל דכיבוש הוא, וכנ"ל דמצד דין כלוי לא הי' דין חלוקה וכל אחד ואחד מקיים דין זה כפי יכולתו, ובמילא שכאן שאינו אלא דין ביזה אין דין שלל אלא לבוז בלבד, וכנ"ל ענין לבוז בלשון בזיון שהוא ענין של כלוי, או שגם דין כלוי יש בו דין חלוקה, וה"ה כאן דין חלוקה, וע"ז נפשט כחסיל דהיינו ביזה וכלוי שזהו ענין החסיל, ומש"ה אין דין חלוקה אלא כלוי ע"י כאו"א, ורק ע"ז שאלו מצד ממון עשרת השבטים, והיינו דאילו הי' נפסק דין חלוקה שיסודו מצד קנין כבוש, בע"כ מזה שיש ענין של כבוש מלחמה וקנין עי"ז, ושוב אין גזילה בממון עשרת השבטים שקנאוהו הכובשים (ועיין בס' דב"א הנ"ל בח"א סי"א וח"ב ס"ו בענין עכו"ם בקנין כבוש, עיי"ש), אבל כיון שפשט דין ביזה ס"ד דלעולם כן הוא דין השלל בכל מלחמה, והחלוקה היא סדר בכלוי מצד שסו"ס נלחמו דמש"ה איכא גם דין חלוקה ליושבים על הכלים, וכאן שלא לחמו ליכא ענין זה ומש"ה נפסק לבזוז, וא"כ יש נידון של גזל, וע"ז פשט דיש קנין כבוש בעלמא, וכגירסא שם בגמ' דעמון ומואב טהרו בסיחון, ורק כאן ליכא כיבוש, ומש"ה לבוז ולא לחלק, וא"ש דברי הגמ'.
ועיי"ש ברש"י בד"ה לשלל, שכ' בל"א שהספק הוא אם לבוז לעצמן או לחלוק לאחרים, דהם אסורין באותו שלל, שממון שבזזו מעשרת השבטים מעורב בו דאיכא משום גזל, ע"כ, ואינו מובן מה ענין לחלק לאחרים אם אסור להם יניחוהו במקומו ומ"ט לחלקו, ומבואר כנ"ל שא"א להניחו ובע"כ לכלותו ע"י זכיית אחרים, ואע"פ שיש שם ממון שאינו כלל ממונם ואין ע"ז דין כלוי לס"ד דעדיין של עשרת השבטים הוא, מ"מ אינו אלא תערובת וודאי גם ממונם שחייב בכלוי הי' שם, ואיך יקיימו הדין, ובע"כ ע"י חלוקה לאחרים שאין בזה משום גזל מצד יאוש ושינוי רשות, עיי"ש בערל"נ ועמודי אור הנ"ל, ועי"ז יתקיים הדין כלוי בלא שיעברו על איסור גזל, ומבואר להדיא כמושנ"ת שיש חיוב בזה, וכנ"ל.
וי"ל בזה דברי הגמ' בסנהדרין דף נט. בהא דליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, והרי יפ"ת, התם משום דלאו בני כבוש נינהו, ובשו"ת חת"ס יור"ד סי' י"ט ובדבר אברהם ח"א סי"א תמהו מהמבואר בגיטין דף לח. דיש קנין כבוש מלחמה בעכו"ם, עיי"ש במש"כ דאינו דין מלחמה ונת' בזה לעיל בה"א אות א', אבל לשון הגמ' הוא לאו בני כבוש נינהו, ולא לאו בני מלחמה נינהו, ובני כבוש הרי ודאי הוו, ולמש"כ נראה במש"כ היד רמ"ה שם וז"ל, כלומר לא נתנה להם רשות לכבוש את הארץ כמו שניתנה להם לישראל, עכ"ל, והיינו דודאי איכא דין כיבוש וקנין בעכו"ם, אבל אין זה אותו דין כיבוש שניתן לישראל, והוא כנ"ל שבישראל מלבד דין קנין כיבוש איכא דין כיבוש מצד חיוב כלוי הנותן דין זכי' בממונם, ודין יפ"ת חייל מכח דין כלוי שנאמר על הזכרים, שבזה על הנקבות חייל מדין זה דין יפ"ת מפרשת יפ"ת, ובדין זה עכו"ם לאו בני כבוש נינהו, ומש"ה ליתא גבייהו לפרשת יפ"ת, וברש"י שם בד"ה לאו בני כ' וז"ל, לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כבוש, עכ"ל, ומשמע דעכו"ם מופקע לגמרי מכבוש דארץ, ולא כמוש"כ בדברי הרמ"ה ויק' כנ"ל ובע"כ כונתו כדברי החת"ס והדב"א הנ"ל, שגם בישראל בעי לדיני מלחמה ע"י סנהדרין וכו' להיתר יפ"ת, ואז נתנה הארץ לכבוש, היינו נתנה בזכות ולא באלמות, ומשא"כ בעכו"ם בלא דיני מלחמה הוי ולא ניתן בזכות לכבוש הארץ, אע"פ שבפועל קונין ע"י כבוש, והיתר דיפ"ת ליכא כיון שאין ע"ז דין מלחמה, ומש"ה י"ל קצת מה שנקטה הגמ' לאו בני כבוש ולא לאו בני מלחמה נינהו, דהנידון הוא בסיבה למלחמה שעפ"י רוב הוא בצורך לכיבוש הארץ, שבזה נתנה פרשת מלחמה לישראל שעל ידה ניתן לכבוש, ועי"ז חייל דין מלחמה, ומשא"כ בעכו"ם לא ניתנה הפרשה, ושוב לא נתנה לכבוש, וה"ה לשאר סיבות המלחמה שאין פועלות בעכו"ם לאשוויי עי"ז דין מלחמה, ובמילא אינה מלחמה ואין בה היתר דיפ"ת כדליכא בישראל כל שאינה מלחמה מפרשת מלחמה.
והנה בגמ' חולין דף פט. א"ר אבא קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים, ומשמע דאכילת הנערים במלחמת סדום היתה גזל, וכן מבואר שם ברש"י בד"ה אם, במש"כ שם בדברי אברהם אם מחוט ועד שרוך, שהוא משום שלא רצה ליהנות מן הגזל, וכ"כ רש"י בסוטה דף יז. בד"ה בשכר וכו', שהוא משום שהבריח עצמו מן הגזל, עיי"ש, והק' שם מהרש"א דא"כ האיך קאמר אברהם וחלק האנשים אשר הלכו אתי יקחו חלקם, והא הו"ל גזל, וכן שהרי מחל מלך סדום על הכל שנאמר והרכוש קח לך (וכן עיי"ש במהרש"א שדן מצד מציל מן הגייס בב"ק דף קטו: דהוי הפקר, אכן עיין בתו"ש שם מראשונים שהי' מלך סדום רודף להציל, ולא הוי הפקר בכה"ג), עיי"ש, ולמש"כ נראה, דבלא"ה צ"ע מאי גזל איכא והרי יש בזה קנין כבוש מלחמה, ולא הוזכר בהלכה ענין של מידת חסידות שלא ליטול מהבזה והשלל, ומ"ש אברהם שלא לקח השלל, אכן ענין קנין כבוש מבואר בדב"א בח"א סי' א' שהוא קנין מצד אלמות עיי"ש ובמסגרות זהב לסי' א' שם ובדבריו בח"ב סי' ו' עיי"ש, והא ודאי גדר גזל הוא ושייך בו ענין גזל לפנים משורת הדין לגבי אברהם שלא ליהנות ממנו, אלא שכ"ז בקנין כיבוש דעכו"ם, אבל בישראל הרי כנ"ל דין נוסף של זכי' מפרשת הריגת הזכרים וכלוי ממונם, ואין זה ענין כלל לגזל ואדרבא כנ"ל חיוב איכא, ואין ענין זה שייך באברהם אע"פ שקיים כה"ת כולה, דמ"מ לא חל על מלחמה זו שם מלחמת ישראל, והו"ל זכי' מצד כיבוש שלגבי אברהם הוא גזל וכנ"ל, והנערים נהגו כאברהם ויש בזה ענין גזל, ומ"מ קשה גזל הנאכל ומש"ה לא החזיר, ומשא"כ האנשים שקנו מעיקר הדין בכבוש ולא החמירו על עצמן, שפיר תבע אברהם חלקן במה שהוא שלהם, ומ"מ מחילת מלך סדום לא הועילה בזה כקו' מהרש"א הנ"ל, דלמעשה אינו שלו כיון שקנוהו בכבוש, ואין אדם מקנה ומוחל על מה שאינו שלו, ומש"ה בכלפי שמיא זה אין לדון מצד מחילה, ואי החזרה רק משום קשה גזל הנאכל הי', וכמבואר בגמ', וא"ש קושיות מהרש"א. [באר מרים]
