יובל

Like all translations, "Jubilee" just doesn't do it....  

רש"ר הירש ויקרא כ"ה

יובל הִוא תהיה לכם – "יבל" בבניין הִפעיל פירושו "להביא", ו"הובלה" מציינת מעשה של הבאה ראויה, כגון הבאת אדם למקום הראוי לו, או הבאת חפץ לאדם שהדין נותן שיהיה שלו. כך: "אוֹבִילֵם" (ירמיהו לא, ח), או "יוּבַל־שַׁי" (ישעיהו יח, ז). לפיכך "יבול" הוא מה שהאדמה "מביאה הביתה" אל בעליה, אשר זהו גם פירושה של "תבואה". "יבול" או "יבל" הוא תעלה המביאה מים למקום שבו הם נצרכים. נמצא ש"יובל" הוא מה שמביא; או ליתר דיוק, מה שמביא הביתה. הוא משיב בני אדם וקרקע אל מקומם וסדרם הראוי.

מכאן גם "יובל" במובן של קרן: משמיעים קול בקרן היובל כדי לקרוא את הצאן הביתה; כך: "שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים" (יהושע ו, ד), או "בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל" (שם ו, ה). יריחו הייתה העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל. קולות היובל שהושמעו משופר סביב חומות העיר קראו לעיר – בשם ה' – להיכנע, או, אם נפשך לומר, "לבוא הביתה" אל בעליה האמיתיים. החומות שנפלו נענו לקריאה הזאת (עיין גם שמות יט, יג, ופירושנו שם). בפרשיות אלה, מורה "יובל" לא רק על השופר אלא גם על קול ה"קריאה הביתה" שהושמע על ידי השופר.

לפי הגמרא בראש השנה (כו.), "יובל" פירושו גם "דכרא", האיל. מובן זה של המילה קרוב כנראה אף הוא למובן שהובא לעיל. האיל מוביל את הצאן – ואולי גם "מביא אותו הביתה"; הוא המנהיג הצועד לפני עדר הצאן ההולך בעקבותיו.

הכתוב כאן אינו אומר "יובל היא לכם" או "יובל תהיה לכם" אלא "יובל הִוא תהיה לכם", וצורה זו באה עוד פעמיים – לקמן בפסוקים יא–יב. ברור שהשנה עצמה קרויה כאן "יובל", מסיבות אחרות מאשר מצוות היובל התלויות בשנה זו. זוהי שנת התחדשות והשבה, שנת החזרה ושיבה; כללו של דבר: היא שנת "יובל", וככזו עלינו לקיימה. אנו אוזרים עוז לומר שזה מעניק לשנת היובל עצמה את משמעות ההתחדשות וההשבה, הרבה מעבר להשבת בני האדם והקרקע שאנו עצמנו צריכים לעשותה.

מבחינה זו, יום הכיפורים של שנת היובל דומה ליום הכיפורים של כל שנה. כפרת יום הכיפורים מביאה לתחייתו המוסרית של היחיד, אשר יש לה השפעה מרפאת ובונה מחדש על חייו הפנימיים והחיצוניים. זוהי מתנת חסד מאת הכל יכול, המחולל פלאות. מתנה זו של יום ההתחדשות (עיצומו של יום מכפר) מביאה עִמה – ובכך היא תלויה – את מצוות היום, חובות העינוי ואיסור המלאכה. וכמו כן יום הכיפורים של שנת היובל מביא עִמו את תחייתה החברתית והמדינית של האומה, אשר יש לה השפעה מרפאת ובונה מחדש על ענייניה הפנימיים והחיצוניים. זוהי מתנת חסד מאת הכל יכול, המחולל פלאות.

הרעות החולות הפוקדות את חייה הפנימיים של החברה, מחמת ההבדלים בין המעמדות החברתיים והחלוקה הבלתי שווה של רכוש, על הניגודים החדים הנובעים מכך בין עושר ועוני, תלות ועצמאות וכו', והמצבים המסוכנים הפוגעים באומות תוך כדי יחסיהן המדיניים עם אומות אחרות – כל אלה מתכפרים ונמחקים על ידי היובל. חסד ה' משיב לאומה את בריאותה החברתית וחירותה המדינית, והאומה מחדשת ימיה כקדם – כביום היווסדה על ידי מתן תורה. על ישראל להתקדם בחירות ועצמאות פנימית וחיצונית זו, שאותה ה' מעניק שוב ושוב, מיובל ליובל, עד שיגיע לאידיאל שלשמו הוא נוסד. או אז יזרח ישראל בקרב העמים, ואורו ייראה למרחוק. הוא יקרא אל כל העמים לנהור אליו, ללמוד את דרכי ה', אשר רק הן יבטיחו את הצדק, החירות והשלום הנצחי עלי אדמות (ישעיהו ב, א והלאה; עיין גם להלן פסוקים יח–יט).

תחייה מדינית זו של האומה, נתונה ביד ה', אך גם האומה צריכה לעשות את חלקה; עליה לקיים את שתי הפעולות הגדולות של התחדשות והשבה, אשר ביד האדם לעשותן: שמיטת קרקעות ושילוח עבדים. אין לעשותן כתקנה הנובעת מהתנהגות אנושית או מצורך מדיני. אלא על האומה להכריז עליהן על ידי תקיעת שופר בשם ה', כתוצאה משפטית של שלטונו ושל זכותו כבעלים הקדמונים.

"יובל הוא תהיה לכם": היא יובל של ה'; אך גם אנחנו צריכים להכריז עליה ככזו ולקיים את המצוות הנוהגות בה. "שלשתן מעכבות בו" (ראש השנה ט:): שילוח עבדים, שמיטת קרקעות ותקיעת שופר. היחס ההדדי בין היובל הנעשה על ידי האדם לבין היובל שהאדם יכול לצפות לקבל מאת ה', מתבטא על צד השלילה בספר ירמיהו (לד, יז), שם מפורטות התוצאות מאי־קיום מצוות היובל: "לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אַתֶּם לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם־ה' אֶל־הַחֶרֶב אֶל־הַדֶּבֶר וְאֶל־הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ". הווי אומר: אדונים שאינם משלחים את עבדיהם באותה שנה – ישולחו בעצמם על ידי ה'. הוא ייטוש אותם ויעזוב אותם לנפשם; לא יהיה להם עוד את ה' כאדונם, לעמוד להגנתם. מכאן יוצא שאם נקיים את דיני היובל, נישאר עבדי ה'; ומאחר שאנו עבדיו, הרי שהוא יגן עלינו מחרב דבר ורעב. הוא יעניק לנו עצמאות, שמירה וברכה, ויגן עלינו מפני כוחות האדם והטבע.

כפי שכבר אמרנו, השפעתו המחדשת של היובל היא מעבר להשבת רכוש ושחרור עבדים גרידא שעלינו לעשותם. אלא היובל מביא כפרה למדינה, ועל ידי היובל זוכה המדינה לתחייה מיד ה'. מכאן מתבארת חשיבות הספירה: שבע השמיטות שאנו סופרים הן תקופה של תשע וארבעים שנה המוליכות אל שנת החמישים, כפי שהערנו בפסוק ח.

על ידי כך גם מתבארת ההלכה שנזכרה לעיל, שהיובל נוהג רק כאשר כל האומה שוכנת על אדמתה, והשבטים יושבים בנחלתם המקורית. התיישבותם של ישראל בארץ שנועדה להם, קרויה במקומות רבים בכתוב "נטיעה". כפי שהערנו בפירושנו לבראשית (לה, יא), קיים קשר עמוק ומהותי בין ייעוד ישראל בעולם לבין הבדלי האופי השונים שבין שנים עשר השבטים. הבדלים אלה כבר תוארו על ידי יעקב אבינו בברכת פרידתו (בראשית מט). ה"נטיעה" הראשונית של כל שבט בנחלתו הייתה לפי כוונת ה'; והשגת המטרה הלאומית – אשר מצוות היובל מקדמת אותה – תלויה בישיבת כל האומה בארצה, וישיבת כל שבט באותו חלק מהארץ הראוי ביותר להתפתחות תכונותיו המיוחדות.

כאשר כמה מהשבטים גלו, או כשהתערבבו השבטים בארץ, נפסקה מצוות יובל. אך כל עוד נהג היובל בארץ, הוא נהג בכל מקום; השפעתו המשחררת חלה גם על אלה הנמצאים חוצה לארץ: "בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ" (ראש השנה ט:).