הרב חיים נבון
כשלמדתי באוניברסיטה העברית גיליתי שבחנות הספרים בקמפוס מוכרים מהדורת צילום של ספר הזוהר האישי של פרופ' שלום עם הערות בכתב ידו – כאילו היה אדמו"ר חסידי. מלבד גאונות אקדמית, שלום ניחן גם ברגישות היסטורית עמוקה. כבר ב־1926 ניבא לחלוצים האתאיסטים את הרנסנס המסורתי בישראל: "א־לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב לחיינו". בטור הזה אתמקד באמירה עמוקה אחרת שלו: לאורתודוקסיה יש יתרון חינוכי, אמר פעם שלום, כי היא דורשת מהנוער קורבנות.
בשנים האחרונות הרבה בוגרים של החינוך הדתי, שמתנהגים לכל היותר כמסורתיים, מצהירים באוזניי שהם רואים עצמם שייכים לציונות הדתית. נתקלנו בהיבט טרגי של התופעה הזו בשמחת תורה, כאשר לא מעטים מגיבורי הקרבות, שסיימו את חייהם בגבורה עילאית, התגלו כבוגרי הציונות הדתית, שעדיין הזדהו עמה אף שחגגו את החג באופן מאוד לא הלכתי. יש המסיקים מהתופעה הזו על הצורך לרופף את ההגדרות האורתודוקסיות של הציונות הדתית, כך שתמליץ לכתחילה גם על האפשרות של חיים בלי מחויבות גמורה להלכה ולאמונה. אני חושב שזו טעות גמורה. אם רוצים לחזק את הפרחים היפהפיים שבענפי העץ הרחוקים, אי אפשר לקצוץ את שורשיו.
חִשבו על החב"דניקים. חב"ד היא מבחינות מסוימות התנועה הרוחנית המשפיעה ביותר בעם ישראל היום, ואנשיה פועלים בשלושה מעגלי השפעה. במעגל הרחב ביותר, הם נקשרים בשמחה לכל מי שמוכן לשמוע מהם משהו. כשנכנסים עוד פנימה, הם מוכנים להכתיר בתואר חב"דניק – בלשונם "אנ"ש", אנשי שלומנו – כמעט כל מי שמוכן לשמור רף מינימלי של התנהגות חסידית. אך במעגל הפנימי ביותר, ישיבות חב"ד מקפידות בקנאות על התיאולוגיה העמוקה ועל רף הדרישות הגבוה מאוד שניסחו אדמו"רי לובביץ' הקדומים. לא רק שהגרעין הנוקשה והעמוק הזה אינו פוגע בהשפעה הציבורית הרחבה של חב"ד, אלא להפך – הוא מאפשר אותה. ציבור שרוצה שרבים יחסו תחת כנפיו, צריך להצמיח כנפיים אדירות, ולא לכווץ אותן.
זרמים דתיים בכל העולם למדו את האמת הזו. בשנות השישים החליטה הכנסייה הקתולית לעדכן את הפולחן שלה. היא מחקה מן התפילות את הלטינית הנושנה, ביטלה את האיסור על אכילת בשר בימי שישי ומיתנה את חובת הווידוי. התוצאה הייתה נטישה המונית של הכנסייה הקתולית, מצד כמרים והדיוטות כאחד. ב־1963 עזבו את הכנסייה 167 כמרים, אך ב־1970 כבר נטשו אותה 3,800. לפני ההחלטות הללו השתתפו בקביעות 75 אחוזים מהקתולים באמריקה בתפילות בכנסייה; אחריהן ירד שיעור המתפללים ל־45 אחוזים.
אנשים רוצים להשתייך לזרם דתי תובעני, גם אם הם מתקשים לעמוד בכל תביעותיו. יותר מזה: קיום דתי רופף וחלקי יכול להתקיים רק בשוליים של מציאות דתית מוקפדת. דתל"ש שמגיע לבית כנסת רק כדי לומר קדיש על אביו המנוח תלוי בעשרה דוסים בשכונתו, שמתייצבים בבית הכנסת שלוש פעמים בכל יום. הלייטית שמקפידה רק על טבילה במקווה תלויה בדוסית של היישוב, שמתנדבת להיות בלנית בשבת. אלו שמציעים לרכך את רף הדרישות הדתי שלנו לוקים באי הבנה עמוקה של טבע האדם ושל אופי הקהילה הדתית.
מצד שני, לעיתים אני שומע אצל מחנכים ורבנים תגובה הפוכה, שגם היא משובשת בעיניי. כאשר מסורתיים ודתל"שים מערפלים את גבולות המחנה הדתי לאומי, יש שקוראים בתגובה לחדד את הגבולות הללו ולהפוך אותם לחומות, שיבהירו מי בפנים ומי בחוץ. בעוד המקילים האידיאולוגיים שהזכרתי קודם מתקרבים לקונסרבטיבים, המחמירים הללו מעתיקים מהליטאים. גם זו בעיניי עמדה שגויה. מי שבטוח בעצמו אינו מתעקש להיות מוקף רק באנשים כמוהו. אני מנסה לחנך את תלמידיי לאמונה עמוקה ולהקפדה הלכתית מלאה, אך את אלו שאינם עומדים ברף הזה אין לי שום עניין לדחוק החוצה. בהשוואה בינלאומית, שיעור בוגרי החינוך הדתי שממשיכים לשמור מצוות הוא גבוה מאוד. ואם גם אלו שאינם רואים עצמם כדתיים גמורים רוצים להיות חלק מהמחנה – בעיניי זהו רווח נקי.
המפתח להצלחה חינוכית ולשגשוג קהילתי הוא רף גבוה של דרישות, לצד סובלנות כלפי אלו שאינם מצליחים לעמוד בהן. אם לא נציב דרישות – לא נהיה זרם דתי, אלא מועדון חברתי כושל. אם לא נגלה סובלנות – לא נהיה קהילה חיונית שמקרינה עוצמה, אלא כת קנאית שרושפת זעם. אני מבדיל בין ציונות דתית לבין ציוני דתי. מהי ציונות דתית? על זה אני יכול לכתוב דוקטורט. מיהו ציוני דתי? כל מי שרוצה.
