ח. אף על פי שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיוון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה.
האהבה צריכה להיות תשתית היחס כלפי המציאות. אין זה אומר שאין מקום גם לשנאה ביחס לרוע, אך השנאה צריכה להיות רק כנגזרת וסעיף של תשתית האהבה, כפי שהתבאר בתחילת הפרק. בפסקה זו מבאר הרב קוק כיצד יכולה שנאה לנבוע מתוך אהבה, מתוך עיסוק בשאלת הטוב והרע.
אף על פי שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, שלא כמו אצל אדם רגיל שאוהב את אוהביו אך לא אוהב את מי שאינו מאוהביו, או אף שונא אותם. אצל צדיקים מיוחדים שהתעלו למידה האלוהית של אהבת כל הבריות, אהבתם מקפת את הבריות כולן, עד כדי שנכנס גם רשע בכלל האהבה. אלא שאז עולה השאלה מה היחס למידת השנאה לרוע, שגם בה יש צורך וחשיבות: אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום. עמדת היסוד של אהבת הצדיקים היא שהטוב הוא שורשו של כל דבר, ועל כן הכל ראוי לאהבה מצד שורשו. הגדרתה המעשית של האהבה היא רצון להיטיב עם מושא האהבה (ראו לעיל פסקה ה); על כן אצל צדיקים שאהבתם מקפת הכל, יש רצון תמידי להיטיב עם הכל. כאשר יש רצון כזה, האהבה היא פעילה – אדם תמיד מברר במה הוא יכול להיטיב. ממילא הוא מפריד בין הטוב היסודי שאותו הוא רוצה להעצים, לבין החלק הרע שאותו הוא שונא מתוך אהבתו לטוב. הוא רואה כיצד הרע מזיק לטוב ומחליש אותו, ובכך אהבתו לכל גורמת דווקא לשנאת הרע, שאותו הוא רוצה להמעיט או לפחות לרסן. על כן, באופן עמוק שנאה זו כלפי הרע היא אהבה, שכן היא ביטוי של האהבה כלפי הכל, שאין לה אפשרות אחרת לבוא לידי ביטוי ביחס לרע. באהבה חלקית אין רצון תמידי להיטיב עם מושא האהבה בפועל, ועל כן היא עלולה להיות עיוורת. אדם מרגיש טוב ונוח בקרבת מושא אהבתו, ועל כן אינו מרגיש צורך שיהיו לאהבה השלכות מעשיות מצדו. ממילא כל עוד הוא נהנה מקרבתו של מושא האהבה הוא איננו רואה את החלקים הרעים שקיימים בו, והגבול בין הטוב לרע מטושטש בעיניו. לא כן באהבה כוללת, שמתוך הרצון להיטיב לכל היא חודרת לעמקי הכל ובוחנת את גדרי הטוב והרע.
וכיוון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה. מכיוון שהצדיק שאוהב הכל נותן הגדרה מדויקת לחלק הרע, שנאתו לחלק הרע יכולה להיות ברורה ועוצמתית הרבה יותר מאשר אם הייתה שלא מתוך אהבה לכל. ללא האהבה הכוללת, השנאה לרע נובעת רק מתוך חולשה אישיותית וסלידה אינטואיטיבית, שנחלשת בהדרגה עד שנפסקת לגמרי.
ללא העמקה ובירור, אהבה עיוורת לכל מאפשרת גם מציאות של שנאה לכל, שנאה טוטאלית ואכזרית. אהבה כזו אינה נותנת מקום לשנאה הראויה וכך גורמת לה להתפרץ באופן עיוור – באותה מידה כמו האהבה השגויה. זוהי ביקורתו של הרב קוק על הנצרות: מכיוון שהיא אינה מכירה בשנאה באופן רשמי, ומכריזה שהכל ראוי לאהבה כפי שהוא על כל הרוע שבו, בשלב מסוים היא מוכרחת להתהפך לשנאה אכזרית. שנאה כוללת ועיוורת שגם אינה יודעת להפריד בין טוב לרע.[13] הרבה יותר קל כמובן, או לאהוב הכל או לשנוא הכל. אך כשם שבתחום הרפואה יש למצוא תרופה שתפעל באופן מדויק ככל האפשר כנגד המחלה, ותגרום לכמה שפּחות תופעות לוואי ונזקים לגוף, כך גם במידת האהבה: אנו נדרשים למורכבוּת בהכרתנו, לשכלל את תפיסת העולם ולדייק אותה, באופן שגם רגשותינו יהיו משוכללים ומדויקים.
[13] 'שמונה קבצים' ה, קעז: "…ראשית הצמח הישראלי במילואו בתור אומה, יצא בעוז, בחומר דין ואדירוּת גבורה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. ומה הוא השפע התדירי המחיה את רוח ישראל, מה הוא המכון האידאלי? החסד והרחמים, טובת הכלל, טובת העולם, עליית החיים, הגדלת המציאות לכל פרטיה וענפיה, הרמת האדם למרומי השלום […] המינות יצאה בראשיתה בהכרזת החסד והאהבה, בשאלת איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח, איך משלמים טוב לרעים, ואיך מברכים את המקלל. וסופה חרב ודם, אכזריות ורצח, מלחמות דמים שאינן פוסקות, ומשטמה עמוקה בין עם לעם, בין שבט לשבט ובין איש לאיש. והיינו דאמור רבנן בשיח סוד קודש, סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא (הצד האחר מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, וצד הקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור)".
