ז.כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלוהית, שבראה כל היצורים, שהיא מחיה אותם בכל עת.
רגש האהבה בתחילתו, בעודו בוסרי וראשוני, פעמים רבות הוא "אהבה שתלויה בדבר" (אבות ה, טז). האהבה לאדם, חפץ או מקום, היא בגלל סיבות חיצוניות ולא מצד עצם הדבר. גם אהבה כזו היא אהבה, היא איננה שקר או צביעות. אך היא ממוקדת בתכונה מסוימת של מושא האהבה: מעמד, יופי, ממון, דימוי עצמי. לעיתים אפילו חשוב לאדם רק שיראו אותו בחברת מושא אהבתו, וזה בעיקר מה שהוא אוהב בו. הסכנה עליה מצביעים חז"ל בנוגע לאהבה שתלויה בדבר, היא שאם "בטל דבר – בטלה אהבה" (שם). לאחר פרק זמן מסוים, האהבה עוברת תהליך מורכב של שינויים שונים – הנפש מתרגלת לדבר שגרם לאהבה, לעיתים מתאכזבת ממנו, עד שהרגש הראשוני מתפוגג והאדם נפרד ממושא האהבה, פירוד נפשי אם לא פירוד בפועל. בחברה המערבית קיים כיום שיעור גבוה של גירושין אצל זוגות בשנים הראשונות שלאחר הנישואין. אולם התפוגגות רגש האהבה הראשוני יכולה גם לפנות מקום עבור רגשות אחרים, וכך להפוך את האהבה לעמוקה יותר. קרבה נפשית ואחווה הולכות ומתעצמות במקום שביעות הרצון החיצונית שהייתה בתחילה.
כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע, כמו אהבה לאדם שנפטר או שלא ניתן להגיע אליו מסיבות שונות, או שמדובר באדם לא נעים שקשה להיות בחברתו. בין מן התורה, כמו אהבה לאדם שחוטא בעבירות חמורות ואינו מוכן לתקן את דרכיו. אם למרות כל המניעות והגורמים שסותרים את האהבה בכל זאת לא מוותרים עליה – היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה. לא מצד המעשים, התועלת, הכבוד או יתר ההופעות המוכרות לחושים הפשוטים במציאות, אלא מצד עצם קיומו של אותו אדם בעולם. מכיוון שאין לאהבה זו מימוש ישיר ופשוט, מתעדנים בה כל הצדדים החומריים והאינטרסנטיים. נותר רק רצון להיטיב עם מושא האהבה, גם כשלא ניתן. חוויית אהבה נכזבת שלא התממשה בפועל במציאות היא חוויה עוצמתית מאוד. היא מטלטלת, מזעזעת וסודקת במשהו את קורת הרוח הפשטנית של האדם. שביעות הרצון שלו פוסקת. בזכות זאת, אחרי כל הטלטלה הנפשית מתגלה עצמיות האהבה. וכמו בהתפרצות הר געש, שלאחר כל ההרס והנזק שהיא גורמת, מתגלים בזכותה אוצרות של משאבי טבע שחבויים מתחת לפני האדמה. אהבה עצמית כזו, שאינה תלויה בכל גורם חיצוני, זו האהבה האלוהית, שבראה כל היצורים מתוך אהבה בלבד, ועל כן היא מחיה אותם בכל עת. את הטובים וגם את הרעים, הנעימים וגם הדוחים – חיותו של כל יצור נובעת מן הרצון האלוהי שאין בו כל אינטרס או צורך מלבד הרצון להיטיב. האהבה האלוהית היא מקור כל אהבה בעולם, ממנה נובעות גם האהבות הנמוכות שיש בהן אינטרסים שונים. היא הנותנת לחיים את צבעם וצהלתם, בלעדיה הכל קודר, חסר משמעות וטעם.
המניעות והסתירות שעל האהבה גורמות לייסורים שממרקים, יוצרים זיכוך של התעמקות, בירור וחקירה על העניין העצמי שבאהבה – האהבה האלוהית, שקיימת מעבר לכל התועלות החיצוניות (עי' 'ראשית חכמה' אהבה סוף פ"ד). לכן אמרו חז"ל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו […] פשפש ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הם" (ברכות ה, א), אהבת אלוהים שמביאה לבריאת העולם וחיותו התמידית. כשם שאומנים בסוגים שונים של אומנות אומרים שדווקא צרות וייסורים גרמו להם ליצור את היצירות הטובות ביותר שלהם, כך גם הייסורים מביאים את האדם להעמיק את אהבתו, לשכלל אותה בכך שהוא מוצא את היסוד העצמי שבה. ללא הסתירות והמניעות שבאהבה, היא הייתה נותרת שטחית וחלשה. לכן גם אהבה שאין עליה מניעות וסתירות, שיכולה להתממש בפשטות, ראוי לה להיות כמה שיותר זכה ועמוקה, כמה שיותר עצמית. אהבה עצמית יכולה לנצח את כל המניעות האפשריות. על ידה אדם זוכה בקרבת אלוהים מיוחדת, בכך שהוא יוצא במידת מה מגדר אדם רגיל ומתקרב אל המעמד האלוהי.
חשוב להבין את התועלת שבמניעות על האהבה, כמו גם את התועלת שבייסורים בכלל. אם לא מכירים בתועלת שבייסורים, נוצרים בנפש כעס ותחושת התרסה כלפי שמיים, עד שמתעצבת בהכרת האדם תפיסת עולם שלמה של מרירות ביחס לחיים, או אפאתיות ואגואיזם. את זאת ניתן למנוע על ידי ההכרה בטובה שצומחת מן הייסורים, באהבה העצמית האלוהית שמתגלה אחרי היחלשות האהבה הפשוטה.
