הנצחה היא פעולה הנעשית לשם שימור הזיכרון. המילה הַנְצָחָה נוצרה בעת החדשה, והיא משמשת בלשוננו לפחות מתחילת המאה העשרים – כפי שעולה מעיתוני התקופה. בבסיסה של ההנצחה עומדת המילה נֵצַח: הקמת זיכרון נצחי ובר־קיימא לאדם או לדבר.
המילה נֵצַח (גם בסגול: נֶצַח) מקורה בתנ"ך, והיא רווחת בייחוד בצירוף לָנֶצַח שפירושו לעד, לעולם. משמעות מוכרת פחות של המילה עולה למשל מדברי דוד: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד" (דברי הימים א כט, יא). יש מפרשים [מיוחס לתלמיד הרס"ג] "שום דבר שבח וקילוס שבני אדם מגביהים לנצח בקולם איש את חברו, כמו: ויעמידו את הלוים לנצח" (עזרא ג׳:ח׳). רש"י מפרש: והנצח – שנתן לו הקב״ה נצחון לשלול שלל הגוים לצורך הבנין.
שמואל אמר לשאול: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט). נֵצַח יִשְׂרָאֵל הוא כינוי לה'. רש"י מפרש: וגם נצח ישראל לא ישקר – ואם תאמר: אשוב מעוני לפניו, לא יועיל עוד ליטול את המלוכה ממי שנתנה לו, כי הקב״ה שהוא נצחונו של ישראל, לא ישקר מליתן הטובה לזה שאמר ליתן. המלבים מפרש: וגם נצח – אומר אל תדמה כי היעוד האלהי דומה כיעוד בני אדם, שלפעמים הוא שקר תיכף שמגזם בפיו להרע ובלבבו לא כן ידמה, ופעמים הגם שחושב כן לעשות יתנחם אחר כך ולא יעשה כי ה׳ הנצחי שמתנאי נצחיותו שלא ימצא בו שום שינוי לא בהוה ולא בעתיד.
לְנַצֵּחַ פירושו לערוך מלחמה וגם לגבור על האויב, ומכאן נִצָּחוֹן. הפועל נִצֵּחַ רגיל בלשוננו למן ספרות חז"ל, ונראה שהחל לשמש בה בעקבות שימוש זהה בארמית. יש הקושרים בין משמעויות אלו של הפועל נִצֵּחַ ובין המילה נֵצַח על שתי משמעויותיה: זמן אין־סופי מזה, כוח ותוקף מזה. לפי הבנה זו המשמעות הבסיסית קשורה בקיום ממושך ומכאן גם יציבות, כוח והתגברות.
משמעות קרובה של הפועל נִצֵּחַ אפשר למצוא כבר בלשון המקראית המאוחרת. בספר מלכים נזכרים "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א ה, ל), ואילו בספר דברי הימים – המאוחר יותר – מסופר על "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם" (דברי הימים ב ב, יז). בכמה פסוקים נוספים בדברי הימים ובעזרא לְנַצֵּחַ פירושו לנהל ולפקח.
בפתיחתם של חמישים וחמישה מזמורי תהלים אנו מוצאים את המילה מְנַצֵּחַ – כגון "לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר", ומקובל לפרש שהכוונה למנגן או לראש המנגנים. מנצח התזמורת המודרני נוצר כנראה משילוב של המנצח הזה עם ניצוח במשמעות של ניהול ופיקוח, שהרי המנצח מפקח על כל הנגנים ומוביל את נגינתם.
-------
מחברת מנחם
נצח – מתחלק לארבע מחלקות:
האחד: עד נצח לא יראו אור (תהלים מ״ט:כ׳), לנצח נצחים אין עובר (ישעיהו ל״ד:י׳), ויחי עוד לנצח (תהלים מ״ט:י׳). נצח ועולם וסלה, ענין אחד להם.
השני: וגם נצח ישראל (שמואל א ט״ו:כ״ט), ואוריד לארץ נצחם (ישעיהו ס״ג:ו׳), ואומר אבד נצחי (איכה ג׳:י״ח), משובה נצחת (ירמיהו ח׳:ה׳), ענין כח ומעוז הם.
השלישי: ויז נצחם על בגדי (ישעיהו ס״ג:ג׳), ענינו ויז דמם על בגדי, וההזיה תלמד עליו.
הרביעי: למנצח על אילת (תהלים כ״ב:א׳), למנצח בנגינותי (חבקוק ג׳:י״ט), וכמוהו בנבלים על עלמות (דברי הימים א ט״ו:כ׳), בכנרות על השמינית (דברי הימים א ט״ו:כ״א), לנצח על מלאכת בית י״י (עזרא ג׳:ח׳), ענין שיר וזמר ותהלה.
ספר השורשים לר' יונה אבן ג'נאח
הנון והצדי והחת – ושלשים אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם (דברי הימים ב ב׳:י״ז) ראשים. לנצח על מלאכת בית י״י (עזרא ג׳:ח׳) לנצח על עשה המלאכה (עזרא ג׳:ט׳) להשקפה (ולשררה בשיר ובבנין). בכנורות על השמינית לנצח (דברי הימים א ט״ו:כ״א) לשררה בענין כלומר שאלה הנזכרים היו ראשי הענין הזה ושריו כאשר נאמר בזולתם וכנניהו שר הלוים במשא יסר במשא כי מבין הוא (דברי הימים א ט״ו:כ״ב) ענינו שר בנבואה כלומר בתורה רוצה לומר שהוא חכם בענינה ויסר זה אעפ״י שנכתב בסמך הוא כמו בי שרים ישרו (משלי ח׳:ט״ז) וענין לנצח על מלאכת בית י״י וענין יסר במשא אחד והוא ענין השררה. וכן למנצח שבתהלות פרושו לשר כמו למנצח לדוד (תהלים ע׳:א׳) ומחזק בזה אמרו למנצח בנגינות מזמור לדוד (תהלים ד׳:א׳) כלומר לשר בנגינות וכמהו למנצח בנגינותי (חבקוק ג׳:י״ט) והיוד בבנגינותי נוספת ואמרו למנצח בנגינותי אעפ״י שהוא בסוף הוא על דרך זכרון הענינים שכותבין בראש הספרים והמגלות והתפלות והתהלות וזכרון מחברם והוא תמורת אמרו תפלה לחבקוק הנביא (חבקוק ג׳:א׳). והלשון הזה בענין הזה הוא דומה למאמר הארמית הוא מתנצח (דניאל ו׳:ד׳) כלומר שהיה מתגבר ומשתרר. וקרוב מזה וגם נצח ישראל לא ישקר (שמואל א ט״ו:כ״ט) כחם ועזם רוצה לומר הבורא יתעלה. וכמהו אבד נצחי (איכה ג׳:י״ח) ואוריד לארץ נצחם (ישעיהו ס״ג:ו׳) כחם ועזם. ויז נצחם על בגדי (ישעיהו ס״ג:ג׳) דמם כי בו יהיה הכח והחיים. ואיננו נמנע לפרש באבד נצחי תקותי כמו ותוחלתי מי״י. ולא גם בנצח ישראל על ענין מקוה ישראל (ירמיהו י״ד:ח׳). ויחי עוד לנצח (תהלים מ״ט:י׳) למה היה כאבי נצח (ירמיהו ט״ו:י״ח) לנצח נצחים (ישעיהו ל״ד:י׳) משמות הזמן [בענין סלה] כאלו אמר תמיד עד עולם. ומהענין הזה משובה נצחת (ירמיהו ח׳:ה׳) כלומר תמידה עולמית משקלו נפעלת ועקרו ננצחת.
מבוסס על מהדורת באכער, ברלין תרנ"ו, באדיבות מכון ורוממנו לחקר שפת הקודש והרב יהושע שטיינברג (כל הזכויות שמורות)
ספר השורשים לרד"ק
נצח – מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם (דברי הימים ב ב׳:י״ז) לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית י״י (עזרא ג׳:ח׳). לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד (תהלים י״א:א׳), לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת (תהלים ד׳:א׳), ענין חוזק. וקרא בעל השיר והניגון מנצח כלומר שהוא חזק על המלאכה ושר וקצין עליה.
והשם: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל (שמואל א ט״ו:כ״ט), הנו״ן בצירי. והמסורה ד׳ בלישניהון בצירי. וכבר כתבנום בחלק הדקדוק. ופירוש נֵצַח יִשְׂרָאֵל חזקם וכחם, וכן אָבַד נִצְחִי (איכה ג׳:י״ח), וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם (ישעיהו ס״ג:ו׳), וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי (ישעיהו ס״ג:ג׳), כלומר דמם שהוא הכח והחיים. הָיָה כְאֵבִי נֶצַח (ירמיהו ט״ו:י״ח), חזק והוא תאר.
והנפעל: מְשֻׁבָה נִצַּחַת (ירמיהו ח׳:ה׳) עקרו נִנְצַּחַת או יהיה שם במשקל אחר, יאמר הזכר ממנו נִצֵּחַ בפלס גִּבֵּחַ פירוש נִצַּחַת חזקה מותמדת שלא יפרדו ממנה כי הדבר החזק הוא מותמד. וִיחִי עוֹד לָנֶצַח (תהלים מ״ט:י׳), לעולם. לְנֵצַח נְצָחִים (ישעיהו ל״ד:י׳), לעולמי עד.
מבוסס על מהדורת ביזנתל וליברכט, ברלין תר"ז, באדיבות הרב שלום זקס
