לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (יט, יז)
את הקישור בין חלקי הפסוק מפליא לבאר הרמב״ן, וזה מתוך לשונו: ״ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו״.
היינו שלא יתנהל אדם עם חבירו אחד בפה ואחד בלב, אלא יהא דובר אמת בלבבו, וכאשר חטא כנגדו יוכיחנו ויודיעו מה שיש לו בליבו עליו, ואז עשוי ומצוי להיות חדא מתרתי, או שחברך יכיר חטאו ויתוודה, או יתנצל ויצטדק לבאר מעשיו ותבין אתה שלא חטא לך כלל.
והדברים יציבים וקיימים ביחס לדברים שבין איש לרעהו, הן ביחס לדברים שבין אדם לחבירו והן בדברים שבין אדם למקום, כי גם כשרואה דבר סורחן ושמץ פסול אצל חבירו, אל יטמון הדבר בליבו לשנאותו בסתר, אלא יוכיחנו מתוך אהבה.
אך צריך להבחין בין דברים שהם מידת כל אדם באשר הוא אדם, ובין דברים המשתנים מאיש לאיש, ממקום למקום, ומזמן לזמן. כי יש דברים אשר לא יֵעָשׂוּ כֵן במשפחה מסויימת, ובמשפחה אחרת יהא זה מנהג שגור.
ובדברים אלו אמנם ההנהגה היותר ראויה היא, שהגם שבליבו פנימה ייראו לאדם מנהגי זולתו זרים ותמוהים, אף־על־פי־כן על שפתיו ופניו חייב לכבד שיגו ושיחו.
רבנו ר׳ ישראל מסלנט היה רגיל לדרוש לתלמידיו למצוא בכל דבר ודבר מוסר־השכל ואורחות־חיים, בין כשעוסקים במוסר ובין כשעוסקים בהלכה. פעם אחת בא אחד התלמידים לפני הסבא, ר׳ נתן צבי פינקל מסלבודקא, בשעה שהיו עוסקים בישיבה בסוגיית ד׳ רשויות לשבת, ואמר לו: ילמדנו רבנו, מה דרך־חיים ניתן להוציא מסוגיא זו של הכנסה והוצאה?
והשיב לו: אדרבה, הלכתא גבירתא יש ללמוד מכאן בדרכי־המוסר ותהלוכות איש עם רעהו. לכל אדם יש רשות־היחיד ורשות־הרבים, רשות־הרבים הם פניו של אדם, ברשות־הרבים צריך אדם להתנהג כגבר בגוברין להראות לחבירו פנים צהובות ושוחקות, שפלות־רוח וכבוד, ואם יש־לו השגה והתרסה על מנהגיו, בדברים שאינם הלכה ולא מידת כל אדם, אלא שינוי מחשבה ותפיסה, דבר זה יביא אל בית כותלי־ליבו, שמה ברשות־היחיד שלו רשאי לחשוב על־פי שיטה לעצמו, וכשם שאין פרצופיהן דומין ואין אדם דורש מחבירו שיהא דומה לו בפרצופו, כך ידע שאין מחשבותיהן דומין, ולכל אדם רשות־היחיד משלו.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)
כתב רש״י (ע״פ ספרא קדושים ובראשית רבה כד ז): אמר ר׳ עקיבא, זה כלל גדול בתורה. וידוע המעשה באגדה דמסכת שבת (דף לא,א): ״מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א״ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה, א״ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור״.
וברור כי יסוד דברי הלל הם המצוה של ׳ואהבת לרעך כמוך׳, אך יש להבין מה טעם היפך לו את טעם הדברים, מאמירה חיובית של ׳קום ועשה׳, לדיבור שלילי של ׳שב ואל תעשה׳?
והנה, האידיאל של ׳ואהבת לרעך כמוך׳ הוא נעלה ונשגב, אך החלתו באופן אקטיבי בחיי־המעשה הוא יעד כמעט בלתי ניתן להשגה. הסכנה לחֶברה המעמידה לעצמה אידיאלים מופלגים מדיי, היא ביצירת פער בין האידיאלים בהם היא דוגלת לבין החיים הלכה למעשה.
פער כלשהו אמנם ישנו, ואף חייב להיות. על המעשה לרדוף אחר המחשבה, על המעשה לשאוף להשיג את הידיעה וההכרה, ראייתו של האדם צריכה להיות מעבר למקום בו הוא נמצא, אך המרחק ביניהם חייב להיות בר־השגה. כאשר גדל הפער מעבר למידה, נוצר חלל, מתגלע שקר בנפש. האידיאל הופך לנוסחה ריקה שאין לו דבר עם המציאות (וכפי שחזינו פעמים רבות בקורות העמים והתרבויות, והדברים ידועים).
הלל הזקן מגלה את הנוסחה להפוך את האידיאל של ׳ואהבת לרעך כמוך׳ לתורת חיים: ״דעלך סני לחברך לא תעביד״. אם יידרש האדם לרדוף אחר פרנסה כדי להאכיל את ילדי חברו ממש כשם שהוא רץ בעבור ילדיו, מסתבר כי ירפו ידיו. אך המאמר השלילי לבל יקניט או יציק לילדי חבריו כשם שהיה מצפה מחברו שלא יעשה כן לילדיו שלו, הוא סובר ומקבל. זו המידה היסודית והראשונה של אהבת רעים ואהבת ישראל, וממנה ומעלה מעלות בקודש.
לפרקים
