רש"ר הירש ויקרא כ"ה
לאכלה – פירות שביעית מותרים רק באכילה, ונכללות בזה שתייה וסיכה. הפירות מותרים גם לשימושים אחרים הדומים לאכילה, "שהנאתן וביעורן שווה" – כגון שמן להדלקה, שבו ההנאה יוצאת מהשמן בעצם שעת ביעורו. אולם הם אינם מותרים כאשר "הנאתן אחר ביעורן" – כגון עצים להסקה, שבהם ההנאה מהעצים היא רק לאחר שנאכלו והפכו לפחמים (עיין בבא קמא קב.).
יתירה מכך, פירות שביעית מותרים רק "כדרך הנאתם": כל המיועד לאכילת אדם אין להאכילו לבהמות או להשתמש בו לרפואה (עיין שביעית ח, א והלאה). כל אופן השימוש המותר מעיד על בעלות מוגבלת. ניתן לעשות בפירות שביעית שימוש רק "לאכלה", אך לא "להפסד"; פירות שביעית הראויים לאכילה אסור לאבדם או להפסידם (פסחים נב:).
ולבסוף, פירות שביעית מותרים רק "לאכלה", אבל לא "לסחורה": אסור לעשות מסחר בפירות שביעית או להשתמש בהם למטרת רווח (שביעית ז, ג; ח, ג ועוד).
כסף או פירות המתקבלים תמורת פירות שביעית מתקדשים בקדושת שביעית ונוהגים בהם כל דיני פירות שביעית. הווי אומר: "שביעית תופסת את דמיה" (עבודה זרה נד:); אופיים המקודש של פירות שביעית "נאחז" בחפץ הניתן תמורתם.
יש שלושה איסורים שתופסים את דמיהם: קודש, עבודה זרה ושביעית. אך תוצאתה של תפיסת הדמים שונה בכל אחד מהם, כפי שנבאר עתה.
"קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין" (שם): קדושתו של הקודש עוברת אל החפץ שהוחלף בו, ובכך הקודש עצמו חוזר להיות חולין.
חליפי עבודה זרה אסורים בהנאה כמו העבודה זרה, אך העבודה זרה עומדת באיסורה כמקודם. לפי דעה אחת, שנתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ח, א), אפילו חליפי חליפין של עבודה זרה אסורים בהנאה.
שביעית עומדת באמצע בין קודש לעבודה זרה: "אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור" (עבודה זרה נד:). הווי אומר, שפירות שביעית עצמם נשארים באיסורם, ומבחינה זו הם דומים לעבודה זרה; אך החפץ שפירות שביעית הוחלפו בו נתפס בקדושת שביעית רק באותה המידה של הקודש: הקדושה עוברת מחפץ לחפץ, כאשר האחרון נעשה קודש וכל הקודמים חוזרים להיתרם הראשון.
כל שאר איסורי הנאה – כגון ערלה, כלאי הכרם, חמץ בפסח וכדומה – אינם תופסים דמיהם; ואם אדם מוכר או מחליף אותם שלא כדין, הכסף או החליפין אינם נאסרים. רק מדרבנן נאסר על המוכר או המחליף איסורי הנאה שלא כדין להשתמש בכסף או בחפץ (עיין קידושין נח.; חולין ד:, רש"י ותוספות שם; ר"ן לנדרים מז.).
דמיון זה בין שביעית לעבודה זרה מחד גיסא, ולקודש מאידך גיסא, הוא סמלי למשמעותה של שביעית. ונבאר דברינו:
כשם ששבת בראשית היא הפכה הגמור של העבודה הזרה – כך שההודאה של שבת בראשית היא ניגוד חיובי לכפירה שיש בעבודה זרה – כך גם שביעית היא ניגוד חיובי לעבודה זרה. שביעית היא ביטוי חיובי לשלטון ה' על אדמת ישראל, ואילו עבודה זרה היא כפירה בשלטונו הבלעדי של ה'. כל מה שאדמת ישראל מוציאה בשביעית הוא חפץ הנושא את רעיון שלטון ה'; הוא קדוש, כדי לבטא ולעורר את הרעיון הזה. לעומת זאת, עבודה זרה היא חפץ המייצג את היפוכו של רעיון זה. שניהם – פירות שביעית ועבודה זרה – הינם חפצים של הודאה בנוגע לאמת היסודית של ההכרה היהודית. פירות שביעית מייצגים אמונה בשלטון ה', ואילו עבודה זרה מייצגת כפירה בו; ומבחינה זו הם חלוקים מכל שאר חפצי מצווה או איסור.
חפץ של עבודה זרה מייצג כפירה אשר לדחייתה נדרש כל כוחנו הרוחני והמוסרי. על חפצים כאלה התורה אומרת: "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו" (דברים ז, כו). הווי אומר: עליך להרחיקה מתחום מחשבותיך, בתיעוב רוחני ומוסרי; אל תכניסה אל תחום קיומך, פן תיחרב כמותה.
מפסוק זה בספר דברים, דורשים חז"ל (קידושין נח.) ש"כל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו". הווי אומר, שכל דבר אשר קיומו בא אליך על ידי עבודה זרה – נעשה כמותה; כשם שעבודה זרה אסורה בהנאה ואין לה קיום אצלך, כך גם כל דבר שאתה מקבל באמצעות עבודה זרה אסור בהנאה. עבודה זרה תופסת דמיה, כפי שנאמר לעיל, ואפילו חליפי חליפין של עבודה זרה אסורים בהנאה. שום דבר שברשותך לא יוליך את מחשבותיך בחזרה אל העבודה הזרה – אפילו לא על ידי אמצעי ביניים רבים. הרעיון של עבודה זרה הוא "חרם", ויש להתרחק ממנה כמו מ"חרם" – רשת הפרושה לצוד ציד.
לעומת זאת, פירות שביעית הם חפצים המייצגים את שלטון ה' על קנייניך; או ליתר דיוק, הם מזכירים לך שהארץ הנקראת "שלך" היא באמת של ה'. בעלות ה' על הארץ מתבטאת באופן ובזמן המוגבלים בהם רשאי אתה להשתמש בפירות שביעית (ביעור; עיין להלן). והנה, אילו היית רשאי לעשות שימוש בלתי מוגבל בדמיהם של פירות אלה על ידי מכירתם, יהפוך דבר זה את הרעיון המיוצג בהם לחוכא ואיטלולא. לכן אומרת התורה על היובל – והוא הדין לעניין שביעית: "קדש תהיה לכם" (להלן פסוק יב), יבולו קודש לרעיון האל. לפיכך, מכירת יבול זה מעבירה את קדושתו אל החפץ הנקנה תמורתו, שכן זהו הדין הנוהג בכל חפצי קודש. כל דבר שנקנה בתמורה לפירות שביעית נעשה קודש; קדושת שביעית עוברת אליו, מכיוון שהוא ניתן בתמורה לפירות שביעית. אך קדושה זו – ככל קדושת דמים – נתונה לחילול, וניתן להעבירה לחלוטין לחפץ אחר. אולם קדושת פירות שביעית עצמם אינה קדושת דמים גרידא; היא קדושה אובייקטיבית, החלה על הפירות רק משום שגדלו בשנת השמיטה. לפיכך קדושה זו אין לה חילול, והפירות אינם יוצאים לחולין. עליהם נאמר: "קדש תהיה – בהוייתה תהא" (קידושין נח.); הם עומדים בקדושתם אפילו כאשר על ידי מכירה או חליפין נתפסה קדושתם בחפץ שנקנה דרכם. זהו גם ביאור ההלכה במסכת סוכה (מא.) המבדילה בין הפרי הראשון (יבול השביעית עצמו) לפרי השני (החפץ שנקנה בתמורה לפירות שביעית). ההלכה היא כך: קדושת הפרי הראשון ניתנת להעברה לחפץ אחר דרך מקח, אך לא דרך חילול, ואילו קדושת הפרי השני ניתנת להעברה גם דרך מקח וגם דרך חילול. שהרי כל עצמו של החילול הוא שהחפץ יוצא לחולין.
