בכל דור ודור ישנם החכמים והסופרים שלו, אך נראה שצריך להוסיף: בכל דור ישנם גם ה"נבוכים" שלו. לאורך כל ההיסטוריה היהודית לא היו רק מאמינים אדוקים מול כופרים מוחלטים, אלא גם "נבוכים" – אותם אנשים שעומדים באמצע, מלאי ספקות ושאלות, ותוהים על משמעות החיים והעולם: מה למעלה, מה למטה, מה היה ומה יהיה?
כדי לחלץ את האנשים הללו מהמבוך המחשבתי, קמו בכל דור ודור ה"מורים" – מורי הנבוכים. אמנם המפורסם שבהם הוא ספרו של הרמב"ם, אך למעשה קיים אוצר שלם של ספרים שמטרתם אחת: להדריך את התועים.
מסתבר שאין רע בלי טוב. אותם נבוכים, שאולי נתפסו כמי שפוגעים ביהדות בגלל הספקות שהעלו, הם אלו שגרמו ליצירת המחשבה היהודית העמוקה ביותר. השאלות שלהם אילצו את החכמים לספק תשובות מעמיקות. בזכות אותם ספקנים, המחשבה היהודית התעשרה, התרחבה וגילתה אפיקים חדשים שאלמלא כן היו נשארים חבויים.
חז"ל כבר עמדו על הנקודה הזו כשאמרו שאלמלא חטאו ישראל, היו ניתנים להם רק חמישה חומשי תורה וספר יהושע. מכאן, ששאר ספרי התנ"ך נולדו בזכות ה"חוטאים" והנבוכים – אלו שהעלו קשיים באמונה. ספרי קהלת ואיוב, למשל, הם בבסיסם ויכוחים פילוסופיים עם הנבוכים של אותן תקופות. ואם אלוהים אינו מקפח שכרם של הבריות, הרי שגם לאותם ספקנים מגיע קרדיט – בזכותם זכינו לעושר המחשבתי של כ"ד ספרי המקרא.
גם לאחר חתימת התנ"ך ובתקופת התלמוד, המבוכה לא נעלמה. היו שנכנסו ל"פרדס" המחשבה ויצאו פגועים או כפרו, אך כנגדם קמו מורי נבוכים חדשים. כך נוצר גלגל: ספקות חדשים מולידים תשובות חדשות ומעמיקות יותר.
ומה קורה בדורנו?
הטרגדיה של תקופתנו היא שלא רק שחסרים לנו "מורים", אלא שחסרים לנו אפילו "נבוכים"! יש לנו היום מאמינים ויש לנו כופרים רבים, אך הטיפוס הממוצע – זה שמתלבט באמת בין אמונה לכפירה – כמעט נעלם.
הנבוכים של ימינו מוטרדים מעניינים ארציים וכלכליים, אך ענייני שמיים ורוח כלל לא מטרידים את מנוחתם. אם בעבר גם הכופר הגיע לכפירה מתוך מבוכה אמיתית וחיפוש אחר אמת, הרי שהיום הכופרים לרוב אינם יודעים כלל במה הם כופרים, ממש כשם שרבים מהמאמינים אינם מבינים את עומק אמונתם.
התקופה שלנו היא תקופה של "אינו יודע לשאול", וזו הצרה הגדולה ביותר. לאורך כל ההיסטוריה היהדות נתפסה כהשקפת עולם ייחודית; נחלקו על פרטים, על עקרונות, אך הבסיס היה רעיוני. מי שפרש מהשקפת העולם הזו, הרגיש שהוא פורש מהקהילה, וזה כאב לו. היה לו מאבק פנימי. אבל החידוש המדאיג של דורנו הוא התפיסה שהיהדות איננה השקפת עולם כלל.
כשהיהדות הייתה עולם רוחני מלא, היה טעם לשאול שאלות קיומיות. אך כשהיהדות הופכת למושג "גיאוגרפי" בלבד, השאלות נעלמות. אם אין גבולות של רוח, אי אפשר להרגיש מתי יוצאים מהם.
מי היה הראשון שטען שהיהדות אינה השקפת עולם אלא "כלי ריק" מתוכן מחשבתי? לדעתי, זה היה משה מנדלסון. עד זמנו, הוגי הדעות עסקו ב"עיקרי האמונה". מנדלסון חידש שהיהדות אינה אמונה אלא "דת חוקית" בלבד – אוסף של חוקים ומעשים ("עשה ואל תעשה") ללא מחויבות למחשבה או להשקפת עולם מסוימת. לשיטתו, היהדות היא כמו חוקי מדינה: המחלל שבת אינו "טועה במחשבתו", אלא פשוט עבריין המפר את חוקי החברה.
הגישה הזו הולידה שתי תפיסות מודרניות שונות אך דומות בבסיסן: אלו שרואים ביהדות דת של טקסים בלבד (מנדלסון), ואלו שרואים בה לאומיות בלבד (הרצל). בשני המקרים, התוצאה זהה: אין ליהדות "אני מאמין" מחשבתי. היא הופכת לארבע אמות של הלכה או לארבע מאות פרסה של מדינה, ללא נשמה.
אך היהדות האמיתית אינה רק מעשה או גאוגרפיה; היא קודם כל נשמה והשקפת עולם מקיפה. היא הדרך שבה אנו מבינים את הבריאה, את האדם ואת האלוהים. חז"ל אמרו שהתורה היא הכלי שבו השתמש אלוהים כדי לברוא את העולם – וגם אנו משתמשים בה כדי לבנות את עולמנו הרוחני.
היהדות היא בראש ובראשונה "הסתכלות" מיוחדת על המציאות. בניגוד לדעת מנדלסון, המחשבה ביהדות היא העיקר. כפי שפסק הרמב"ם, מי שכופר בעיקרי האמונה במחשבתו – מאבד את חלקו בעולם הבא. כשם שהעולם נברא במאמרות (במילים ומחשבה), כך גם היהודי בונה את עולמו היהודי דרך המחשבה. והבנת המהות הזו היא המטרה שלנו.
