א':א' – אלוהים אחד, לא יותר ולא פחות
אלוהים אחד – בדיוק אחד, לא פחות ולא יותר.
פעם נשאל חכם יהודי מדוע הוא נאמן כל כך לעקרונות היהדות, והוא השיב תשובה מחוכמת: "הסיבה פשוטה: אני לא מסוגל להאמין ביותר מאל אחד, אבל אני גם לא יכול להאמין בפחות מאל אחד".
הכוונה היא שבעוד שאמונות המזרח והמיתולוגיות מציעות "יותר" מאל אחד (ריבוי אלים), הרי שהאלוהים של הפילוסופים הוא למעשה "פחות" מאל אחד.
רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", תיאר היטב את דמותו של אלוהי הפילוסופים. לפי הפילוסוף, לבורא אין רצון, אין רגשות כמו אהבה או שנאה, והוא נעלה מכל כוונה אישית. הוא אפילו לא מכיר את בני האדם באופן פרטני, כי ידיעתו אינה משתנה כפי שהעולם משתנה. הוא לא שומע תפילות ולא רואה מעשים. מבחינת הפילוסופים, האמירה שאלוהים "ברא" את האדם היא רק צורת ביטוי, כי העולם מבחינתם תמיד היה קיים, ואלוהים הוא רק "הסיבה הראשונה" לכל מה שקורה, ללא כוונה מודעת.
אלוהים כזה – שאינו יכול לברוא אפילו יתוש, שאינו מכיר את ברואיו ואין לו רצון או רגש – הוא הרבה פחות מ"אחד". הוא אינו "אלוהים חיים".
אם על האלילים נאמר בתהילים שיש להם עיניים אך הם אינם רואים ואוזניים אך הם אינם שומעים, הרי שלאלוהי הפילוסופים אין אפילו את האיברים הללו. הוא פשוט לא רלוונטי: הוא לא רואה, לא שומע, לא פועל ולא מרגיש. היהדות, לעומת זאת, דבקה ב"אלוהים חיים" – גם אם היא מדגישה שהוא אינו גוף, שאין לו דמות ושהוא מעבר לכל תפיסה אנושית מוחשית.
הרמב"ם מסביר בהרחבה שניתן להבין את אלוהים רק בדרך השלילה: אנחנו לא יכולים להבין מה הוא כן, אלא רק מה הוא לא. לפי הפילוסופים והרמב"ם, ככל שאנו מנסים להשיג את מהותו, אנו מבינים כמה המרחק גדול. כל מי שמנסה לתאר את אלוהים בתארים חיוביים (כמו "הוא חכם" או "הוא חזק" במובן האנושי), בעצם מגביל אותו ומחטיא את האמת. בסיכומו של דבר: "תכלית הידיעה היא שנדע שאיננו יודעים".
אבל היהדות אינה מסתפקת רק ב"ידיעה" שכלית מופשטת; היא חיה על "הכרה". בתורה לא נאמר ש"אברהם ידע את בוראו", אלא ש"אברהם הכיר את בוראו". בעוד שהידיעה השכלית עוסקת במה שאלוהים אינו (לא גוף, לא מוגבל), ההכרה מגיעה מתוך חוויה פנימית עמוקה, שחודרת לכל נימי הנפש.
כפי שכתב בעל "חובות הלבבות", את "ידיעת אלוהים" השכלית והפילוסופית יכולים להשיג רק יחידי סגולה – נביאים או פילוסופים גאונים. אבל "הכרת אלוהים" פתוחה לכולם: ממשה רבנו ועד אחרון האנשים. כולם יכולים להרגיש את הנוכחות האלוהית ולהכריז: "זה אלי ואנוהו".
מתוך מחקר שכלי, אלוהים הוא רק "הסיבה הראשונה" למציאות. אבל מתוך הכרה פנימית, הוא הכוח ש"מחיה את כולם" בכל רגע ורגע. זהו הבדל עצום.
האמירה ש"שיא הידיעה הוא להבין שאיננו יודעים" אינה נכונה רק לגבי אלוהים. גם המדע והפילוסופיה המודרנית מודים שיש גבול לידע האנושי. פילוסופים הוכיחו שאיננו יכולים לדעת את "הדבר כשלעצמו" – אפילו לא את המהות האמיתית של שולחן פשוט בחדר, אלא רק את הדרך שבה הוא נתפס בחושים שלנו. אם איננו מבינים את סוד החיים של יתוש קטן, איך נבין את בורא העולם?
אולם, למרות שאין לנו "ידיעה" מוחלטת, יש לנו "הכרה". מתוך ההכרה הזו פעל אברהם אבינו, ומתוכה פועלים צאצאיו עד היום.
לסיכום: האמונה היהודית משלבת את השכל ואת הלב. דרך השכל (הידיעה) אנו מבינים שאין יותר מאל אחד; ודרך הלב (ההכרה) אנו מרגישים שאין פחות מאל אחד. אלוהים הוא לא רק רעיון פילוסופי מופשט, אלא נוכחות חיה ומשמעותית.
