בואו נדבר על אחד המושגים הכי עמוקים ביהדות: "צלם אלוהים". מצד אחד, בכל יום אנחנו אומרים בתפילה שהבורא הוא לא גוף, אין לו צורה ואי אפשר בכלל לדמיין אותו. מבחינה שכלית, כל מה שאנחנו יכולים לדעת על אלוהים זה בעיקר מה הוא לא – הוא לא מוגבל, הוא לא חומרי, והוא לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים.
אבל כאן מגיע החידוש: זה נכון לגבי הידיעה השכלית שלנו, אבל לא לגבי ההכרה הפנימית.
אולי לאלוהים אין "דמיון" אלינו, אבל לנו יש דמיון אליו. כל המהות של היהדות היא לחזק את הדמיון הזה שבין "צלם האלוהים" שבתוך האדם לבין אלוהים עצמו. זה מתבטא בדרך שבה אנחנו מתנהגים, במעשים שלנו, ואפילו בעצם המהות שלנו.
"מה הוא – אף אתה"
חז"ל מלמדים אותנו שהדרך ללכת אחרי ה' היא להידמות למידות שלו: כמו שהוא רחום וחנון – גם אתה תהיה כזה. כמו שהוא דואג לחלשים, מבקר חולים ומלביש ערומים – ככה גם אנחנו צריכים לעשות. זה הבסיס של כל התורה: "קדושים תהיו – כי קדוש אני".
הדמיון הזה הוא לא רק ב"מה אנחנו עושים", אלא ב"מי אנחנו". יש הקבלה מדהימה בין הנשמה לאלוהים:
כמו שהנשמה ממלאת את הגוף, ה' ממלא את העולם. כמו שהנשמה רואה אבל לא נראית, ככה גם הקדוש ברוך הוא. ההבנה הזו לא מגיעה מספרים או מהיגיון קר, היא מגיעה מהכרה נפשית עמוקה – מהתחושה שיש קשר ישיר בין הנשמה שלנו לבין "נשמת כל חי".
המחלוקת הגדולה: הרמב"ם מול הראב"ד
יש ויכוח מפורסם בין שני ענקי הרוח שלנו. הרמב"ם קבע שמי שמאמין שלאלוהים יש גוף או תמונה הוא "מין" (כופר). הראב"ד חלק עליו בחריפות ואמר: "למה לקרוא לו כופר? הרי היו אנשים גדולים וטובים שחשבו ככה בגלל שקראו את הפסוקים כפשוטם!".
אפשר לומר ששניהם צודקים ("אלו ואלו דברי אלוהים חיים"):
הרמב"ם דיבר מהשכל: מבחינה לוגית, ברור שלאלוהים אין גוף.
הראב"ד דיבר מההכרה: הוא הבין את הצורך האנושי להרגיש את הדמיון ואת הקרבה לה'.
אצל אלוהים, "היודע, הידוע והדעה" הם דבר אחד. אנחנו לא יכולים להבין את זה עד הסוף בשכל, אבל אנחנו יכולים לטעום מזה דרך ההכרה הפנימית שלנו – כשאנחנו מבינים שצלם האלוהים שבנו הוא הגשר אל הבורא.
פילוסופים מול נביאים
זה ההבדל הגדול: הפילוסופים ניגשים לאלוהים דרך השכל והמחקר. ככל שהם לומדים יותר, הם מבינים כמה הוא רחוק מהם. הנביאים, לעומת זאת, ניגשים אליו דרך הלב והנשמה. ככל שהם מתקרבים, הם מרגישים כמה הוא קרוב. [יש להעיר- עבור הרמב"ם (שהיה פילוסוף בעצמו), הידיעה השכלית היא-היא הדרך היחידה להתקרב לאלוהים].
כדי להגיע לנבואה, אדם לא צריך להיות רק חכם, הוא צריך לעבור מהפכה נפשית. הוא צריך "לנקות את הראש" מכל השטויות והבלי העולם הזה ולהתרכז רק בדבר האמיתי היחיד – ה'.
הנבואה לא מגיעה מתוך מחשבה צלולה ושקטה, אלא מתוך טלטלה גופנית ונפשית, מעין תרדימה או חזון שבו העולם החיצוני נעלם והאדם נשאר רק עם הנשמה שלו. במצב הזה, הוא מבין שאין באמת מחיצה בינו לבין אלוהים. הנשמה שממלאת את הגוף והאלוהות שממלאת את העולם – הופכות לאחד.
