רְאוּ עַתָּה, כִּי אַנִי – אַנִי הוּא, וְאֵין אֶ־לֹהִים עִמָּדִי... (דברים לב, לט)
הפילוסוף דיקרט היה אומר: הכל מוטל בספק, גם המושכלות הראשונים – ייתכן שאינם מושכלות כלל וכלל, אלא ״שקרים מוסכמים״. גם מה שמרגיש אני בחמשת חושי – אולי רק חלום יעוף, חלום של שבעים שנה, כמו שאפשר לְחֲלום של לילה אחד. ורק דבר אחד הוא וודאי – זהו הספק גופא, כי הספק גופא זוהי עובדה, שאין אני יכול להטיל ספק בו.
זהו וודאי – שאני, עם פעולות המחשבה על דבר המציאות, ועם כל הספיקות הכרוכים בזה – עובדה שאין להכחישה. ואם גם נניח, שיש מאן דהוא, שמרמה אותי, ומראה לי דברים שלא היו ולא נבראו כלל – הרי גם באופן זה יש צורך בשנים: במרמה ובמרומה. יש ״אני״, הניתן להרמות. ובכן, זהו ודאי, שאני הנני עצם חושב.
ומתוך הנחה יסודית זו, בא דיקרט לידי הנחה שניה, כי מה שחושבים אנו את עצמנו לנעדרי השלימות – והאדם השלם ביותר, מבחר המין האנושי, מרגיש את עצמו שעדיין הוא מבחוץ, בנוגע לשלימות – מזה גופא מוכח, שמודדים אנו את עצמנו במידת האידיאה של עצם שלם. ועל כל פנים, יש אידיאה כזו במציאות. ולכן, הווי אומר: ״מה שאני נמצא, ושיש לי האידיאה של עצם שלם בתכלית – זה גופא מראה בבהירות גמורה, שיש א־לוהים במציאות״.
אך אין הדברים חדשים כלל וכלל. כאן יסוד הראשון של היהדות – ״מה הוא – אף אתה״. כלומר: מתוך כך, שכל אחד מרגיש בקרבו איזה חובה וכפייה מוסרית של ״אף אתה רחום וחנון״, וכדומה לשאר המידות הטובות – שמע מינה, שיש ״מה הוא״ בעולם! כאן ה״דבר המעמיד״ לכל המידות הטובות והאידיאות הנאצלות, הנמצא ביסוד מרכז המחשבה של כל אדם – יהיה מי שיהיה, במידה יותר פחותה או במידה יותר גדולה.
על מושכל ראשון של דיקרט, המעמיד את ה״אני״ במרכז המחשבה, חולק קנט ואומר: אדרבא! ה״אני״ נמצא תמיד בקשר לאובייקטים, אשר עליהם מכוון הוא את מחשבתו. ואי־אפשר לו לאדם לומר: אני חושב על ה״אני״, אלא – אני חושב על הבלתי אני.
קנט הוסיף עוד לומר, כי המשפט – ״אני נמצא״, למשל, אינו מציין את אותה המציאות, אשר מבטא, למשל, המשפט – ״השולחן נמצא״ וכדומה, שכולם באים ביחס לנמצאים אחרים: השולחן ומציאותו באים ביחס לבית, הבית ומציאותו – ביחס לכדור הארץ... מה שאין כן אצל ה״אני״, אשר מציאותו איננה מוסקת מתוך התקשרות על ידי קטגוריות, כי אם היא הנחה למפרע – קודם לכל מציאות אובייקטיבית.
אכן, באמת, גם פילוסוף אחרון זה הסיח את דעתו מהידיעות האינטואיטיביות שבאדם, הבאות בדרך אינטואיציה. אין ה״אני״ חושב את ה״אני״, מפני שלכך אין צורך למחשבה בדרך ההיקש, אלא מתוך ההכרה הראשונה, הקודמת לכל ההכרות האחרות, שאינה זקוקה לשום אנליזה, ואי־אפשר כלל שתבוא בה אנליזה, כהכרה שלא נתנה להתחלק, וכל אנליזה הבאה בדרך היקש – אינה אלא הצטרפותם של חלקים שונים.
ה״אני״ חושב את ה״אני״ – אך לא בדרך היקש, אלא באופן אינטואיטיבי. גם ההנחה שאין מציאות ה״אני״ מובנת כמציאות של שאר הנמצאים, שכולם מובנים ביחס לנמצאים אחרים, מה שאין כן בזה – בלתי צודקת לגמרי. באופן אינטואיטיבי מרגיש האדם את היחס שבין ה״אני״ שבקרבו, ל״אני״ הגדול והנורא של מציאות השם, וגם בזה יש בחינת יחס, אם כי אין לבוא לכך דרך אנליזה, כי הכרה זו הכרה שלימה היא, שלא ניתנת להתחלק. ועל זה נאמר: ״אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי״ (מגילה ג, א), ומזלו אומר לו, כי יש יחס בין ה״אני״ שבקרבו ל״אני״ המוחלט של כל הבריאה כולה!
״רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי – אֲנִי הוּא״ – ה״אני״ שבאדם בא מה״אני״ הא־לוהי. ו״אֲנִי – אֲנִי הוּא״.
----
המאמר שלפנינו הוא ניסיון מרתק ומעמיק לשלב בין הפילוסופיה הקרטזיאנית (דיקרט), ביקורת קאנט עליה, לבין יסודות המחשבה היהודית, תוך שימוש בפסוק "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי – אֲנִי הוּא" (דברים לב, לט) כמפתח. המחבר רוצה להראות שה"אני" הקרטזיאני אינו חידוש מערבי, אלא חוזר ומאשר את "מה הוא – אף אתה" היהודי, וכי גם קאנט, שחולק על דיקרט, לא מצליח להפריך את ההכרה האינטואיטיבית של ה"אני" כקשור ישירות ל"אני" האלוקי.
נקודות חוזק בולטות
הסינתזה המקורית והאמיצה: המאמר מצליח לעשות דבר נדיר – לקחת טיעון פילוסופי קלאסי (הקוגיטו + טיעון האידיאה של השלמות) ולקשור אותו ישירות לעולם היהודי בלי להרגיש מאולץ. הקישור בין "אני חושב" לבין "מה הוא – אף אתה" הוא יפה ומשכנע ברמה הרגשית-דתית: האדם מרגיש בתוכו דרישה מוסרית להידמות לאלוקים, ולכן חייבת להיות מציאות של "מה הוא". זו קריאה רעננה שמדברת אל לבו של הקורא היהודי המשכיל.
הדגשת האינטואיציה: המחבר צודק כשהוא טוען שקאנט (והרציונליזם בכלל) לפעמים מתעלם מההכרה הראשונית, הבלתי-אנליטית. ההכרה ב"אני" היא אכן אינטואיטיבית, לא היקשית, והמאמר מצליח להגן עליה בצורה אלגנטית.
סגנון: הכתיבה חמה, ספרותית, עם שילוב יפה של מקורות (תלמוד, פסוקים, פילוסופים) – זה לא מאמר אקדמי יבש, אלא דרשה פילוסופית-חסידית במיטבה.
נקודות חולשה והערות ביקורתיות
פישוט יתר של דיקרט:
דיקרט אכן מגיע מהקוגיטו לאלוקים דרך אידיאת השלמות, אבל הטיעון שלו אינו זהה ל"מה הוא – אף אתה". אצל דיקרט האלוקים הוא "עצם שלם" מופשט, שקיים בהכרח כי אידיאתו קיימת בנו (טיעון אונטולוגי/סימן-מסחר). אצל היהדות – האלוקים הוא "רחום וחנון" אישי, והחובה להידמות לו היא ציווי התגלותי (ויקרא יט, ב ועוד), לא מסקנה לוגית מאידיאה פנימית. המאמר מטשטש את ההבדל הזה ומציג את דיקרט כמעט כ"יהודי סמוי". זה יפה רטורית, אבל פילוסופית זה קצת מאולץ.
הטיפול בקאנט לא מדויק דיו:
קאנט אינו אומר רק "ה'אני' תמיד בקשר לאובייקטים". הוא אומר משהו עמוק יותר: ה"אני חושב" הוא תנאי טרנסצנדנטלי הכרחי לכל ניסיון, אבל אינו נותן לנו ידיעה על "עצם חושב" כדבר-בפני-עצמו (noumenon). כלומר – אנחנו יודעים שיש "אני" כמאחד תודעתי, אבל לא יכולים לדעת עליו דבר מעבר לתופעה.
