הרב יהודה לייב שפירא שליט"א
והנה טעמם של הגאונים שאין מחילה מועלת כלל בריבית גם לאחרי שנתנה הלוה מדעתי' להמלוה [אף שחידוש זה, ש"התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו", הוא לכאורה רק בנדון מחילת הלוה והסכמתו לתת את הריבית, אבל לאחרי נתינת הריבית, לא מצינו שהתורה אסרה המחילה] מבאר הריטב"א (ב"מ שם) וז"ל: "תביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית לי' על חברי' שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע . . דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכן, לא תועיל לו מחילת חבירו".
והיינו, שכוונת הגאונים בההוכחה ש"כל ריבית שבעולם מחילה וכו'", היא: מכיון ש"כל ריבית שבעולם מחילה היא" אלא ש"התורה לא מחלה ואסרה", הרי מזה מוכח שהאיסור דלקיחת ריבית וחיוב החזרתה אינו בגדר דין ממון שהוא חייב לחבירו (מאחר שהלה מחל את הריבית), אלא שהוא ענין ואיסור שהתורה הטילה על המלוה בגדר מצוה וחיוב לשמים (ובחיוב החזרתו ללוה הוא משועבד לגבוה) - ולכן "אין המחילה מועלת בריבית" גם לאחרי שקבלה המלוה, כי אינו יוצא ידי חובתו לשמים עד שיחזיר את ה"איסור שבלע".
והנה עפי"ז צ"ל דסברתו של הרא"ש (והטור והשו"ע) דמהני מחילה בריבית (לאחרי שבא לידי המלוה):
נראה שחיוב החזרת הריבית הוא חיובא דרמא רחמנא עלי', ואינו מטעם שעבוד ממון (כמו שהוכיח הריטב"א שם), בכ"ז, חיוב זה שחייבתו התורה אין זה ד"לשמים הוא חייב", אלא "דרמא רחמנא חיובא עלי'" להחזיר את הממון שחיסר את חבירו שלא כדין, והיינו שנתחייב (מצד מצוה זו) בחיוב לחבירו, וע"ז מהני מחילה.
וכמבואר בדברי הריטב"א הנ"ל (לשיטת הגאונים), שענין החזרת הריבית מפאת "חיובא דרמא רחמנא עלי'" (ולא מטעם שעבוד ממון) ה"ה "כענין פריעת בע"ח מצוה", אלא שהריטב"א חילק (לדעת הגאונים) בין פריעת בע"ח להחזרת ריבית, דבפריעת בע"ח "איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב", ושיטת הרא"ש היא שגם ענינה של מצות החזרת ריבית הוא שחייבתו התורה להחזיר את ממון שחיסר את חבירו, ואינו בגדר "חיוב לשמים". עכ"ל בלקו"ש, ועיי"ש גם בהערות.
והנה מכ"ז נמצא, שישנה מציאות של חיוב ממון ש"לשמים הוא חייב", ואעפ"כ "נתחייב (מצד מצוה זו) בחיוב לחבירו". היינו שגדר החיוב לשמים הוא התשלומין לחבירו, ובנוגע לריבית נחלקו הגאונים והרא"ש, האם זהו גדר ריבית.
[ויש להביא עוד דוגמא לזה מענין שונה לגמרי - מלקו"ש חי"ט (פ' עקב (ה)), שמבאר שבמצות מזוזה, אם מקיימה בשביל השמירה שבזה, אי"ז קיום מצוה שלא לשמה כ"א לשמה. כי זהו תוכן המצוה "לשימור עביד" (לשון התוד"ה טלית מנחות מד, א), היינו שגדר מצות מזוזה הוא לקבוע על הפתח דבר המשמר.
משל למה"ד, באם הי' מצוה לקבוע בהדלת מנעול חזק למנוע כניסת גנבים, פשוט שאם יקבע המנעול בכוונה לשמור הבית מגנבים, ה"ז קיום המצוה לשמה, כי זהו גדר המצוה.
הרי גם בזה רואים שאף שזהו מצוה לה', מ"מ גדר המצוה הוא דבר שבגשמיות.]
והנה ע"פ המהלך הזה בלקו"ש יש לבאר סוגיית הגמ' בב"ק (מ, א), דז"ל הגמ': "דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבנן סברי כופרא ממונא הוא, ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר כופרא כפרה. א"ר פפא לא, דכ"ע כופרא כפרה הוא, והכא בהא קמיפלגי, רבנן סברי בדניזק שיימינן, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר בדמזיק שיימינן. מ"ט דרבנן, נאמרה שיתה למטה ונאמרה שיתה למעלה, מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק. ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר, ונתן פדיון נפשו כתיב. ורבנן, אין פדיון נפשו כתיב, מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן". עכ"ל הגמ'.
ולכאו' אי"מ כ"כ סברת רבנן, שאף שזה כפרה, וכמ"ש "ונתן פדיון נפשו", אעפ"כ כי שיימינן בדניזק שיימינן, והרי אין זה "ממונא" להשלים החסרון של הנזק, ולמה ליתן דמי הניזק?
אמנם ע"פ הנ"ל בלקו"ש י"ל שנקודת המחלוקת בין ר"י בנו של ר"י בן ברוקה ורבנן הוא ע"ד המחלוקת בין הגאונים והרא"ש, כי גם בנוגע כופר אפ"ל ב' האופנים: א. כל ענינו - כפרה, חיוב לשמים, ואין בזה גדר תשלומין על הנזק שנעשה. ב. אף שזה חיוב לשמים - כפרה, מ"מ גדר ותוכן הכפרה הוא מה שמשלם לחבירו על הנזק (כמו בריבית לדעת הרא"ש), כי סו"ס נהרג אדם, ויש בזה נזק, ואמרה תורה שמתכפר ע"י תשלום להניזק (ליורשו).
ובזה הוא דנחלקו: "דכו"ע כופרא כפרה", אלא נחלקו מהו גדר כפרה זו - לר"י בנו של ר"י בן ברוקה הוא כפרה גרידא, וענינו רק חיוב לשמים ותו לא, ולכן אין שום סיבה לשלם דמי ניזק, משא"כ החכמים ס"ל שהחיוב לשמים (הכפרה) הוא להשלים חסרון הנזק, ולכן סכום הכסף הוא דמי ניזק.
והנה עפ"ז יש לבאר גם המשך הגמ' שם, וז"ל:
"בעא מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר. משלם האי כופר והאי כופר, כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין. האי חצי כופר והאי חצי כופר, כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. אדיתיב וקא מעיין בה א"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן, חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי, מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה, או דלמא כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה, ממונא הוא ולא לגבוה הוא, ולא חמיר עליה, ובעי משכוניה. אי נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק, לא חמיר מילתא עילויה ובעי משכוניה. א"ל שבקו אסתגר בקמייתא". עכ"ל הגמ'.
וי"ל שב' הצדדים תלוים בהנ"ל: היות וקיי"ל כרבנן שחייב דמי ניזק, הרי שיש בכופר ב' הענינים, מצד א' ה"ז כפרה, ואינו גדר ממון שנתחייב לחבירו, ומצד הב' תוכן המצוה לשמים הוא שישלים חסרון הנזק לחבירו, לכן יש להסתפק איך מביט ע"ז בן אדם, מצד א' "כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי', מחמר חמיר עילוי'", שהרי כל כולו הו"ע של חיוב לשמים בשביל כפרה, אמנם לאידך "כיון דלחברי' הוא דבעי מיתבא לי' ממונא הוא ולא לגבוה הוא, ולא חמיר עלי'", שהרי תוכנו הוא להשלים חסרון חבירו, וה"ז בגדר "ממון" בעיני בנ"א.
וזהו גם תוכן דברי התוס' שם. דהנה כ' התוס' (ד"ה כופר) וז"ל: "כופר אחד אמר רחמנא ולא ב' - ואע"ג דלגבי חטאת אמר בפ' המצניע (שבת צב, ב) גבי המוציא ככר לרה"ר והוציאו שנים חייבין, ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת, התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת, מיחייב נמי אשגגתו חטאת. ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שתי חטאות, אבל כופר דלחבירו, למה ירויח זה במה שהשור לשנים". עכ"ל התוס'.
ולכאו' איך כ' התוס' "כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים", והרי לכו"ע כופר כפרה ולא ממונא, א"כ מה נוגע האם ירויח חבירו או לא, הרי העיקר הוא שכל אחד צריך כפרה על חטאו, והו"ע בינו לבין קונו, ולמה שלא ישלמו שניהם כופר שלם?
אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן - כי אף שהו"ע של כפרה לגמרי, ולא ממונא, מ"מ היות ותוכנה של הכפרה היא להשלים חסרון חבירו, לכן מתאים לומר ע"ז "כופר דלחבירו, למה ירויח זה במה שהשור לשנים", כי זהו היפך אופן הכפרה, שהוא ע"י שישלים חסרון חבירו.
והנה יש להוסיף, שאף שלא כתבו התוס' כאן מיהו בעל התוס' הזה, מ"מ בפ' המצניע (שם) ייחסו התוס' (ד"ה זה) ענין זה להריב"א,כי ז"ל התוס' שם: "מה שהקשה ריב"א אמאי לא אמרינן חטאת א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה, כדאמר גבי כופר, מפורש בפרק ד' וה'". עכ"ל.
ולפי"ז י"ל דהריב"א אזיל בזה לשיטתי' במקום אחר, דהנה בב"ק (ד, א) אי' שיש חומרא בשור שהרג את האדם על אדם שהרג את האדם, בזה שאם שור הרג אדם חייב בעל השור לשלם כופר, משא"כ אם אדם הרג אדם פטור מן הכופר. וכתבו התוס' (ד"ה כראי) וז"ל: "הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו, האי דאין משלם את הכופר משום דקים לי' בדרבה מיני'. ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי' חזקי'. ואור"י דלאו פירכא היא כלל, דלא מיפטר משום קלבדר"מ, וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי' חזקי', דלקמן בפ"ב (כו, א) משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר, ומעליו פטרי' לי' וכו'". עכ"ל.
הרי שנחלקו הריב"א והר"י, דלהריב"א הא דאדם שהרג את הנפש פטור מכופר ה"ז מטעם קלבדר"מ, ולהר"י אי"ש לומר בזה קלבדר"מ, ופטור מצד הילפותא דעליו ולא על האדם. אבל הר"י לא ביאר בהדיא למה באמת אי"ש לומר בזה קלבדר"מ, ובמילא לא ברור במה נחלקו הר"י והריב"א.
וכמה אחרונים (מהרש"א, מהר"ם וכו') כתבו, שהר"י ס"ל שקלבדר"מ שייך רק כשחיוב המיתה וחיוב הממון הם ב' חיובים נפרדים, על ב' דברים, ובד"כ נעשה כל א' בנפרד, הנה באם יש נידון שבאו ב' החיובים (הנפרדים) בב"א, אז אמרי' קלבדר"מ. אבל אם מתחלה אמרה תורה שעל מיתת נפש חייבים בב' חיובים, מיתה וממון, אי"ש לומר שיפטור מן הממון מטעם קלבדר"מ. וכמ"ש הר"י עצמו בתוס' כאן שזה שייך בנוגע "ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה", היינו, שעשה ב' ענינים נפרדים, אלא שבמקרה זה הם נעשו בב"א, אבל באם מעיקרא יש חיוב מיתה וממון על פעולה אחת שעושה, פשוט שאי"ש לומר בזה קלבדר"מ.
ובזה נחלקו הריב"א והר"י: הר"י ס"ל כנ"ל, אבל הריב"א ס"ל שבאם היתה התורה אומרת בפירוש שעל רציחת נפש חייבים ממון (נוסף על המיתה), פשוט שאין לומר קלבדר"מ. אבל בנדו"ד בפועל אין כתוב כן בתורה, אלא שלמדים משום שהמית, בזה אפ"ל שסברת קלבדר"מ מספיקה להודיענו שאין ללמוד דין זה משור, וחייב רק מיתה, ופטור מן הממון.
ובאופן אחר כתבו המפרשים שנחלקו בהיסוד שכתבו התוס' (פסחים כט, א ד"ה מאן; כתובות ל, ב ד"ה זר) שבחיוב תשלומי כפרה לא אמרי' קלבדר"מ. ובזה הוא שנחלקו: הר"י מסכים עם כלל זה, ולכן בנוגע לכופר שהוה כפרה אי"ש לומר קלבדר"מ, משא"כ הריב"א חולק על כלל זה, ולכן מתאים לומר בנדו"ד קלבדר"מ.
אמנם עפהנ"ל י"ל שבאמת גם הריב"א מודה לכלל זה, מ"מ מחלק הוא בין הכפרה שבכופר לגבי שאר כפרות, דבשאר כפרות, ה"ז חיוב לשמים גרידא, ואי"ז שייך לגדר תשלומין כלל, משא"כ כופר, אף שהוה ג"כ כפרה, מ"מ יש בזה תוכן של תשלומין, להשלים חסרון הניזק.
ובזה הוא דנחלקו הריב"א והר"י: כו"ע ס"ל כשיטת התוס' הנ"ל שבכפרה לא אומרים קלבדר"מ, אלא שהריב"א ס"ל שבנדו"'ד אי"ז כפרה רגילה, כ"א כפרה כזו שתוכנה וגדרה הוא תשלומין להניזק, ולכן מתאים לומר בזה קלבדר"מ. והר"י ס"ל שכופר הו"ע כפרה גרידא, ככל כפרות, ולכן אין מתאים לומר בזה קלבדר"מ.
וע"פ כ"ז נמצא שהריב"א אזיל בזה לשיטתי' - דהרי גם בהתוס' אודות "כופר אחד אמר רחמנא ולא ב'" ס"ל להריב"א שהכפרה דכופר מוגדר להשלים לחבירו על הנזק, וכמבואר לעיל, וגם בהתוס' אודות אי אמרינן קלבדר"מ בכופר, ס"ל להריב"א כן, כנ"ל בארוכה.
[אלא שע"פ ביאור זה מוכרח לומר שהר"י, שסב"ל שכופר הוא כשאר כפרות שכל כולו הוא רק חיוב לשמים, יפרש דברי חכמים שבכופר משלמים דמי ניזק באופן אחר מהנת"ל, כי לפי הנת"ל ס"ל לרבנן (שקיי"ל כוותיייהו) שגדר הכופר הוא תשלום חסרון הניזק, ואיך חולק הר"י בזה. ואולי יבאר דברי חכמים כהביאור שביארנו בקובץ שערי ישיבה גדולה חלק י"ב עמ' 115. עיי"ש.]
