ג] נלע"ד בע"ה ליישב קושית מהרי"ט ז"ל הנ"ל [איך היה מותר לאברהם אבינו למסור את הנפש] באופן נכון.
הנה הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין ע"ד א' כ' בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' בסנהדרין ע"ד א' דבשעת השמד חייבים למסור נפש אפי' על ערקתא דמסאני, היינו אפי' כשהנכרי אונסו להנאת עצמו של נכרי ולא להעבירו על דת, והנה בפשוטו צ"ע הא טעמא דבשעת השמד חייב למסור נפשו על כל המצוות היינו משום מצות קידוש השם וא"כ להנאת עצמן דליכא קידוש השם מ"ט חייב למסור נפשו.
ובע"כ לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דטעמא דחייבים למסור נפש בשעת השמד אין זה משום קידוש השם אלא משום טעמא דכ' רש"י ז"ל שם "שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות בכך" והרמ"ה ז"ל שם הוסיף עוד דחיישינן משום דאתי למיסרך יעו"ש, והילכך גם היכא דהגוי אונסו להנאת עצמו מ"מ חיישינן שכשהגוים יראו שהצליחו בכך יבואו לאנוס את ישראל כדי להעבירם על דתם.
וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל בחי' שם שכ' בתחילת ד"ה אבל וז"ל "אבל בשעת הגזירה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו' וטעמא דמילתא שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל בכלל", ועכ"ז סתם בסוף דבריו ז"ל שם כדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' כשהגוים אונסים להנאת עצמן חייבים למסור נפש ע"ז, והיינו כנ"ל דכיון דחיישינן שתיבטל אות אחת מן התורה איכא חיוב למסור נפש אפי' כשסיבת האונס הוי משום הנאת עצמן של הגוים.
והנה לפי"ז נראה בע"ה לחדש, דהנה יש להסתפק האם כשהמלכות גזרה על הגויים לעבוד ע"ז האם נחשב כשעת השמד כיון דהגוי מצוה שלא לעבוד ע"ז, ומסתברא דגם זה נחשב כשעת השמד, ואע"ג דלא מצאתי ראי' לכך מ"מ נראה כן מסברא.
ומעתה לפי"ז נראה דאע"ג דהגוי אינו מצווה במצות קידוש השם, מ"מ בשעת השמד חייב למסור נפש, דהרי טעמא דאיכא חיוב מסי"נ בשעת השמד אין זה משום מצות קידוש השם אלא מטעמים אחרים וכדהוכחנו לעיל, וכל הטעמים הנ"ל שייכא נמי בגוי האנוס לעבוד ע"ז בשעת השמד.
ומדאתי' בע"ה להכי, יש ליישב קו' מהרי"ט ז"ל הנ"ל אהא דאאע"ה מסר נפשו אע"ג דגוי אינו מצווה על קדוה"ש, ולדברינו השתא ניחא מאד, דכיון דהי' אז שעת השמד וכדמשמע התם במדרש דנמרוד רצה לעקור האמונה בקל חי וקיים לגמרי, וכיון דבשעת השמד גם גוי חייב למסור נפש על מצוות דילי', א"כ גם אם אאע"ה דינו הי' אז כדין בן נח, הי' חייב למסור נפשו ע"ז. ודו"ק.
