The Funniest People On Earth!!!

 

ויצחק – המפרשים נדחקו לפרש את ״ויצחק״ כביטוי של שמחה, אך משמעות ״יצחק״ בכל התנ״ך אינה מאפשרת פירוש כזה כאן. אפילו ״שחק״ אינו באמת ביטוי של שמחה; אלא מציין צחוק – בדרך כלל צחוק לועג ומזלזל, או צחוק של משחק – אך לא של שמחה. ״צחק״ הוא תמיד צחוק מלגלג, צחוק הפוסל את הדבר שעורר אותו. גם כאן, כדרך שנאמר ״ויצחק״ באברהם, כך נאמר להלן (יח, יב) בשרה: ״ותצחק שרה״, ושם ודאי לא ביטא הצחוק שמחה. אילו היה זה ביטוי של שמחה, לא הייתה שרה מכחישה שצחקה, וה׳ לא היה גוער בה.

״צחק״, ״שׂחק״, ״צעק״, ״זעק״, ״שאג״ הם שרשים קרובים, אך הם מציינים לכאורה דברים הפוכים. השורשים שהאות האמצעית שלהם היא ע׳ או א׳ – מציינים צעקה, ואילו אותם שהאות האמצעית שלהם היא ח׳ – מציינים צחוק.

מהו הבסיס המשותף לשתי התופעות השונות האלה (צעקה וצחוק)? שתיהן מתעוררות כשנפגשים הפכים מנוגדים שאין כל שייכות ביניהם: מנקודת מבט עניינית [אובייקטיבית] מתעורר אז ״צחוק״; וכשנוגע הדבר למישהו באופן אישי מתעוררת ״צעקה״. הבחנה בסתירה פנימית ובאי־התאמה בדבר שאינו קשור אלינו – אף אם הניתוק הוא זמני בלבד – גורמת לנו לצחוק; אך אם אי ההתאמה פוגע בנו אישית, או פוגע במי שאנו חשים כלפיו קירבה רגשית ומשתתפים בשמחתו ובצערו, הרי שאנו צועקים. ילד קטן החובש פאה נכרית, זקן שיש עליו חיתול כתינוק, וכדומה, מביאים לצחוק; וכן גם המרחק הגדול שבין ציפייה, תפקיד, או ביצוע, לבין האמצעים העומדים לשם כך; או המרחק שבין התוצאות המצופות ובין מה שנוכל לעשות בפועל. הבא למדוד את מי הים בכף ידו, או אדם מבוגר המוֹעֵד ונופל, גורם לנו לצחוק; אך אם יש לנו קירבה עם אותו אדם ואנו משתתפים בצערו או בושתו, אנו חשים בצורך לצעוק.

(אף ה״שחוק״ – צחוק של שמחה, מתעורר רק באדם המצליח – למעלה מכל הציפיות – להתגבר על התנגדות מסויימת. וכן גם ״שַׂחֵק״ – המציין תחרות, אימונים גופניים, או תרגילים מוסיקליים – שורשו בשמחת אדם שהתגבר על מכשולים שעמדו בדרכו. והרי כאן דמיון מפתיע בין ״שחק״ לביטוי השגור באמנות מוסיקלית: ״נַצֵחַ״).

מכל מקום, ״צחוק״ מתעורר רק כשמבחינים בדבר נלעג או שלא יתכן במציאות, ואין לך דבר נלעג ובלתי מציאותי יותר מאשר הציפייה שקיימת עתה בלב אברהם. אברהם היה בן מאה שנה, ושרה בת תשעים. במשך תקופת נישואיהם הארוכה, לא נולדו לאברהם בנים משרה. עתה, כשהם מתקרבים לסוף ימיהם, עתיד להוולד להם בן! לידת בן זה תהיה בלתי צפויה לחלוטין; ואפילו אם ייוולד, הוא יהיה בן יחיד, וקרוב לוודאי שיהיה יתום בגיל צעיר. אולם תקוותיה של אומה גדולה העתידה לגבור על כל העולם, תקוות כל המין האנושי, יחולו על בן זקונים צעיר יתום זה! אם נתבונן רק במהלך הטבעי של הדברים, נראית ציפייה זאת נלעגת לחלוטין – כהררים התלויים בשערה!

אכן היה זה דבר מאד בלתי מציאותי, ואפילו אברהם – שכבר הביע את בטחונו בנפילתו על פניו – לא יכל שלא לצחוק. חשיבות גדולה כרוכה בצחוק זה. הוא חוזר ונשנה להלן בהקשר לשרה, וישוב ויתעורר בכל הדורות בשמו של הבן המובטח.

התחלת העם היהודי גורמת לחיוכים. לפי ההגיון המציאותי, המחשב כל דבר על פי סיבה ומסובב, נראים תולדות עם זה, ציפיותיו, תקוותיו, וחייו, כשאיפה עוברת גבולות, בלתי מציאותית, ונלעגת. אך דברי ימי ישראל מתחילים אכן להעשות מובנים, והם ראויים לכך שילמדו אותם במלוא כובד הראש – רק אם מסבירים אותם על פי סיבת כל הסיבות; ומאמינים ברצונו הכל־יכול והחפשי של האל החפשי, הפועל בחירות ומתערב בעוז בענייני עולמו.

אבותינו היו חייבים לדעת דבר זה מההתחלה, ועל צאצאיהם היה לזכור זאת תמיד. משום כך המתין הקב״ה עד שאביהם ואמם הראשונים של האומה יגיעו לגיל מעורר חיוך. זה הטעם שה׳ התחיל לקיים את הבטחותיו רק משאבדה כל תקווה אנושית. הוא רצה לברוא לעצמו אומה שתהיה ״אצבע אלקים״ – סימן לאלקים בקרב האנושות. מראשית הווייתה ועד סופה, תעמוד אומה זו בניגוד לכל הכחות הפועלים בהסטוריה העולמית. עד עצם היום הזה, נחשבת הוויית העם היהודי לדבר בלתי מציאותי לגמרי, בעיני הכסילים הכופרים באלקים. הצחוק הצועד בעקבות היהודי בדרכו במהלך ההסטוריה, מעיד על אופיה האלקי של דרכו. הצחוק אינו מטריד אותו, שכן הייתה לו הכנה מוקדמת לצחוק זה.