כבוד מורה מורינו ורבינו שליט"א,
מאז תחילת המחזור האחרון של לימוד הדף היומי, זיכה אותי הקב"ה להשתתף מידי יום ביומו בקביעות בשיעור וב"ה זכיתי לסיים את כל המסכתות עד כה, מסכת כתובות. (אני לא יכול להבטיח שהבנתי הכל, אני יכול להגיד שהשתדלתי מאוד להבין הכל). למדתי שני סוגיות ומושגים בגמרא ואיני מוצא מנוח לנפשי ומוחי הקטן לא הצליח למצוא הסבר מניח את הדעת.
אסמכתא לא קניא - אנחנו מחנכים את עצמינו, את ילדינו ואת צאצאינו ש'הבטחות צריך לקיים', 'מילה זו מילה', שואפים לרמת אמינות ואנושיות הכי גבוהה לא להפר הבטחה ומוצא שפתיים, אנחנו מקיימים הבטחה גם אם זה קשה אבל 'הבטחתי ואקיים'. והנה...מגיע הגמרא ונותנת אפשרות לא לקיים הבטחות ומציעה כל מיני 'פתחי מילוט' בכדי להבטיח ולא לקיים ועדיין להישאר צודק, הכיצד? אחד מיסודות החינוך לפתע התערער! אדם יבטיח לי ממון רב על משהו לא סביר שאבצע, אני יתייגע ולאחר הביצוע הוא ישלוף לי מאמתחתו 'אסמכתא לא קני'?
תשובת הגרש"א שליט"א
השאלה לא מתחילה באסמכתא, כי שם ההבטחה מלכתחילה לא בטוחה בעיני שני הצדדים, רק על כל קנין רגיל וסטנדרטי שפסקו הרמב"ם וה טוש"ע בהתחלת הלכות מכירה: "אין המקח נגמר בדברים", ומדוע באמת לא? הרי יש חשיבות לקיום הדיבור. והתשובה: בודאי יש חשיבות לדיבור. יש לפעמים שקיללו את מי שאין עומד בדיבורו, ולפעמים "רק" הגדירוהו כיוצא מכלל התנהגות יהודית, "שארית ישראל לא יעשו עוולה", ו"הן שלך צ ד ק". אבל דיבור הוא לפעמים דו משמעי , ולכן קבעו חכמים מעשה קנין שבו מרגיש האדם שאם יעשה - עבר "קו פרשת המים", והחלטתו היא גמורה , ואז הדבר בר כפיה בב"ד, אבל דיבורים הם חובה אישית למ ד ב ר, ולא ב ר י כפיה, וממילא כשזו המסגרת שקבעו חכמים, כל אחד מבין שכשרצונו להבטיח את זכיותיו, עליו לפעול בהתאם לכללי הקנינים בהלכה.
