"שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה". פירוש: שאף גם כשהיא בבחינת "עקרה", אף על פי כן יהיה "קיבוץ בניה" – דהיינו שתהיה יולדת זכר. ואיך יהיה זה? לזה אמר: "בשמחה", שעל ידי השמחה של מצווה יוכל להיות בחינה זו… שהשמחה גורם הגילוי – והוא שהאור בא ונמשך מעצמות המאציל, בתוספות ועילוי רב, שלא כדרך וסדר ההדרגה. על דרך דוגמא: כמו בחינת השמחה במלך בשר ודם, שיוצא אז חוץ לגדרו והגבלת המידות, ולכן יוכל להתגלות לקטן כמו לגדול, בשווה ממש. וזהו שאנו מבקשים: "שוש ותשיש ותגל העקרה", שעל ידי השמחה של מצווה מלמטה – ש"העקרה" היא כנסת ישראל "תשיש ותגל" בעצמה בשמחה של מצווה – על ידי זה מעוררים גילוי שמחה העליונה
[ליקוטי תורה, פרשת תזריע-מצורע, ד"ה שוש תשיש ותגל העקרה]
שמחה למטה ולמעלה
כשאדם עובד את ה' בשמחה – אז כביכול הקדוש ברוך הוא שמח איתו, וכשהקדוש ברוך שמח איתו – אז הוא לא שם לב לחטאים שלו. אבל כאשר אדם עובד את ה' 'לפי פקודת המשטרה' – אז גם הקדוש ברוך הוא מסתכל עליו ככה: מה שעשית עשית, אבל מה שלא עשית – או מה שעשית שלא כראוי – על זה מגיעות לך התגובות המתאימות. עבודת ה' בשמחה יוצרת הארה למעלה, וההארה הזו ״עוברת״ על החטאים והפשעים. אנחנו מכירים את זה: כשאדם נמצא במצב רוח טוב, הוא מוכן לוותר ולדלג על כל מיני חסרונות, אבל כאשר הוא נמצא במצב רוח רע – כל אחד מהחסרונות הללו בולט לעצמו.
כאשר האדם לא שמח עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא שם לב למעשיו ואומר לו: ״בסך הכל אתה באמת עבדת אותי, אבל עבדת גם כל מיני דברים אחרים, ועל זה מגיע לך כל מיני עונשים״. דוגמה יפה היא של מלך. בדרך כלל למלך יש סדר קבוע של התנהגות, כללים ונימוסים קורקטיים: יש אנשים שלוחצים להם את היד, יש אנשים שמתנשקים איתם, ויש אנשים שאומרים להם שלום, ויש כאלה שאפילו לא אומרים להם שלום. אבל כשהמלך נמצא בשמחה הוא שובר את כללי הטקס, הוא שובר את כללי ההתנהגות – ואז הוא יכול לפנות למישהו קטן כמו שהוא פונה לגדול.
שמחה פורצת את הגדרות. ככל שבן אדם נמצא יותר בשמחה הוא פורץ יותר מגבלות ומשנה יותר דברים. לפעמים אדם שמצד עצמו לעולם לא יעמוד וירקוד, תוקפת אותו שמחה והוא יכול אפילו לעמוד ולרקוד ברחוב. כשבן אדם עושה דבר בשמחה – אז הוא מעורר שמחה גם למעלה, וכשהוא מעורר שמחה למעלה – אז כביכול הקדוש ברוך הוא איננו פועל לפי החוק. אם העקרה יכולה להיות בשמחה – למרות שהיא עקרה – היא משנה את הכללים ובוחרת בקב"ה בלי קשר למצבה, והדבר הזה גורם גם להארת פנים של מעלה, ואז גם הקב"ה לא פועל לפי החוקים ולפי הגדרים של הטבע.
להיות בשמחה
אם לדבר על האמת לאמיתה – חלק מהעניין של השמחה תלוי לגמרי באופי: יש אנשים שהם אנשים בעלי מרה שחורה, ולא משנה מה יקרה – אדם כזה תמיד יהיה במרה שחורה; יש אנשים שהם הפוכים – ״בעלי מרה לבנה״, וקל להם להיות בשמחה. אדם כזה יכול להיות בכל מיני מצבים קשים ומדכאים, ובכל זאת הוא מוצא איזשהו צד שהוא יכול עדיין להיות בשמחה בתוך הדבר הזה.
אבל לפעמים השמחה דורשת עבודה. מתי אני נמצא בשמחה? כשטוב לי, וכשלא טוב לי – כנראה שגם לא אהיה בשמחה. אבל כשטוב לי – כלל אינני זקוק לשמחה, וכשלא טוב לי – דווקא אז אני צריך שמחה. אם אני יכול, כשלא טוב לי, להיות בשמחה – באותה השעה העולם נעשה צלול יותר, בהיר יותר ומאיר יותר, ועל ידי זה יכולה להיות גאולה. ברגע הזה אני כאילו בא לקב"ה ואומר לו: "אתה נותן לי סטירת לחי, ולמרות שאני לא מסוגל לשמוח, בכל זאת אני שמח״.
השמחה היא דרך מדידה של יחס: אם אני עושה איזשהו דבר ובאמת מעוניין לעשות אותו – יש מידה של שמחה שנלווית לזה שעשיתי דבר כמו שצריך לעשות. אז אדם אומר לעצמו: ״עשיתי את מה שצריך לעשות, ולכן אני שמח״. ייתכן שאין לי סיבה לשמוח בכלל – אבל ברגע הזה יש לי סיבה לשמוח. העניין של שמחה במצווה הוא בדיוק זה: אדם אומר לעצמו: "הצלחתי לעשות משהו טוב, למרות שאני עכשיו במצב רוח רע ויש לי הרבה בעיות אחרות, אבל אני בכל זאת הצלחתי לעשות איזשהו דבר״. יש אנשים שיכולים לחזק את עצמם בעצם העניין הזה שהוא עובד את ה' בשמחה – הוא אומר: ״תראה, בעניינים אחרים אני לא יכול לעשות, אבל לפחות את החלק הזה אני עושה כמה שאני יכול לעשות טוב״.
כשאדם שמח שהוא עשה דבר טוב – יש כאן עניין אובייקטיבי: יש עכשיו דבר טוב אחד בעולם. אם שתלתי עצים, יש עץ אחד שצומח. אז יכול להיות שאני עדיין לא יודע הרבה מעבר לזה, אבל לפחות עשיתי משהו. כשאני שמח בדבר, ולא בעצמי – יש לי נקודה של שמחה, ובתוך הנקודה הזו – גם הקב"ה משתתף בשמחה: לפחות משהו עשית, משהו נוצר, דבר קטן או דבר גדול.
אומרים בשמם של כמה מראשוני הצדיקים שיש שלושה דברים שצריך ללמוד מתינוק: הוא אף פעם לא מתבייש לבקש, הוא תמיד עסוק, והוא אף פעם לא נמצא בדכדוך – לפעמים הוא בוכה, אבל הוא יוצא מזה וצוחק עוד פעם, וזה מה שצריך ללמוד. כשמישהו מסתכל על תינוק, הוא רואה שלפעמים תינוק מנסה לעשות איזה דבר, לא חשוב מה – להכניס משהו באיזה חור – והוא בסוף מצליח לעשות את זה, ורואים איך שהילד נהיה מאושר: ״תראו איך שעשיתי איזה דבר״. ההרגשה הזו של ההישג – ״כמה זה יפה שעשיתי דבר כזה וכזה״, היא לא גאווה או שחצנות, אלא היא אושר של מי שיצר איזה דבר, ששמח על הדבר שנוצר בתוך העולם. הערך של השמחה הוא ההתייחסות אל הדבר שישנו, אל הדבר שנמצא, אל המצווה שנעשתה.
כשאדם שמח במצווה הוא יוצא מן הגבולות הרגילים של האישיות שלו. הוא שמח במצווה החורגת מן המציאות הרגילה של האדם, ואז גם הקב"ה שמח איתו – ויכול כביכול לחרוג מן החוקים והכללים הרגילים, כפי שמלך חורג מכללי הטקס בשעת שמחה. אז גם הנתינה וההשפעה שלו לעולם אינה מוגבלת על ידי החוקיות של העולם, והוא משפיע ונותן מעבר לחוק של העולם. זה בעצם הרעיון של העקרה, שהיא לא יכולה ללדת, אבל בגלל השמחה משתנה החוקיות של העולם, והיא זוכה לפרי בטן – "בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה".
