אתם יודעים, בסיפור הגדול של רבי נחמן 'מעשה משבעה קבצנים' הוא מספר על איש "חסד של אמת", שתפקידו הוא לקבץ את כל החסדים בעולם שעל ידיהם נברא הזמן. הביטוי הזה יכול לקבל כמה פירושים, ונראה לי שאחד מהם הוא ממש פרקטי.
הרבה פעמים בן אדם מתנצל על כך שהוא לא יכול לעשות חסד כי אין לו זמן. רבי נחמן אומר לנו שההפך הוא הנכון. דווקא על ידי זה שיהודי עושה חסדים של אמת, בלי לחשבן מה התועלת שתצא לו מזה, ודואג להועיל לזולת לפי צרכיו האמיתיים – ליהודי כזה יש הרבה זמן. אחרי חסד אחד, הוא רואה שהוא יכול להוסיף עוד ועוד טוב. מימד הזמן שבו אנחנו חיים, ממש יכול להתרחב או להתכווץ. אפשר לראות בו ברכה גדולה, ולהספיק הרבה מעבר למה שאנחנו משערים, ואפשר שחלילה יהיה להפך.
מלאך מסולם יעקב
נזכרתי במעשייה של רבי נחמן, בעקבות קריאה בספר הנפלא 'סולם יעקב' – סיפורים מחיי הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, שהיה רבה של רמת השרון. הרב אדלשטיין היה מגדולי הדור, והוא ללא ספק מדמויות המופת של העם היהודי בדור האחרון. הסיפורים עליו מאוד נגעו בליבי, כשהנקודה העיקרית שהתפעלתי ממנה היא הנקודה של הנתינה. הייתה לו לר' יעקב יכולת של תשומת לב לכל אדם, גם הפשוט ביותר, וגם לאלו שנראה שאין מי שירצה בטובתם בכלל. נראה לי שהרעה-חולה הכי גדולה שקיימת בעולם, היא העיסוק של אדם בעצמו, עד כדי שהוא לא רואה את הזולת. מובן שהנקודה הזאת חשובה במיוחד בזמן של ספירת העומר, כשעם ישראל מתאבל על תלמידי רבי עקיבא שמתו בגלל "שלא נהגו כבוד זה בזה".
ר' יעקב סיפר סיפור יפה על החזון איש, שמדגיש את אותה נקודה. מדי פעם היו מגיעות מירושלים קבוצות של בחורי ישיבה ובאמתחתם הרבה שאלות לחזון איש, והוא היה מקדיש להם זמן ארוך כדי לענות על כל השאלות שלהם. אחד מהתלמידים הללו, יהודי בשם הרב חיים ברין, התנצל פעם בפני החזון איש על הזמן היקר שהם גוזלים ממנו – זמן שבו הוא היה יכול ללמוד בעצמו. החזון איש ענה לו, שלא רק שהישיבה איתם לא פוגעת בלימוד התורה, אלא היא אפילו משביחה אותו. תשומת הלב והשקעת הזמן להתייחס לכל השאלות, כדי שהשואלים יוכלו לחזור עם מענה מפורט לכל הספקות, מועילה ללימוד התורה האישי שלו.
איך זה עובד? החזון איש הסביר, שהתורה היא לא עוד חכמה שמורכבת מסך ידיעות. התורה היא חיי הנשמה, והצלחה בלימוד התורה אינה באה מאותו מקום של הצלחה בשאר חכמות העולם. שלא כמו פתרון משוואות במתמטיקה, שאם לא תרגלת לא התקדמת, התורה שייכת לנשמה. לכן כשאדם משתדל להיטיב עם חברו ולעשות חסד למען האחר, הוא מרחיב את כלי הקיבול של נשמתו להתמלא בתורה. כמו בדיבור של רבי נחמן, שעל ידי שעושים חסד של אמת – נברא הזמן. כשעושים חסד עם הזולת יש פתאום זמן איכותי יותר לעשות טוב וגם ללמוד תורה באופן עמוק יותר.
איך זורקים אבנים
הסיפורים על ר' יעקב התקשרו אצלי לא רק לספירת העומר, אלא גם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל השבוע. חשוב לי לומר, שהתכלית בזיכרון של הזמנים הקשים והחשוכים היא להרבות חיים ולא לשקוע במחשבות מדכאות של הפך החיים. בכל אופן, ר' יעקב סיפר גם על רב נוסף שאצלו הוא למד – הרב כהנמן זצ"ל. כידוע, הרב כהנמן ייסד את ישיבת פונוביז' מיד אחרי השואה. בכלל, הרעיון להקים ישיבה היה נראה אז חלום גרנדיוזי מנותק מהמציאות. באותה תקופה היו כל כך מעט בחורי ישיבה בארץ, אבל הוא ראה בעיני רוחו מקום שיכיל מאות רבות של בחורים.
הרב כהנמן הוא סמל לאדם שלקח את הכאב של החורבן, והפך אותו לבניין של חיים. את העצבות והייאוש הוא החליף בעשייה ויצירה. הרב כהנמן איבד בשואה את אשתו ושלושה מתוך ארבעת ילדיו, אבל לא הפסיק לחיות. הוא התחתן בשנית, הקים משפחה, ועמד בראש המקימים של עולם התורה מתחת אפר הכבשנים. בסעודה לרגל נישואיו המחודשים הוא אמר כך: "לעיתים, אנשים שעוברים טראומה הופכים לא עלינו למשוגעים. אחרי מה שאני עברתי, אני אמור להיות משוגע. אחד כזה שזורק אבנים ברחוב. אבל אני בוחר להיות משוגע אחר. משוגע שזורק אבנים עם סדר, ובונה מהם בניין".
עוד מסופר על הרב כהנמן, שבימים שכבר הזדקן יותר היה לו קשה לעלות במעלה גבעת הישיבה כדי לתת שיעור. לפעמים, כשהיה חש שכוחו אוזל, הוא היה עוצר, מוציא תמונה מהכיס, מסתכל בה וממשיך לעלות. התמונה הייתה של אשתו וילדיו שנרצחו בשואה. הוא הסביר, שיש אנשים שמבט בתמונה כזאת יכול לרסק אותם, אבל במקרה שלו – הוא מקבל מזה כוחות להמשיך.
עוד בהקשר של יום השואה, מסופר שם שהרב אדלשטיין היה שולח אנשים לקבל ברכות מניצולי שואה. לא ניצולים שהם גם גדולי תורה שהיו בשואה, אלא יהודים פשוטים. הוא אמר, שמי שאחרי שעבר מה שעבר בשואה עדיין ממשיך להניח תפילין ולהאמין בה' – ממנו צריך לבקש ברכות. ליהודים כאלה יש סייעתא דשמיא וזכויות מיוחדות. יש עוד מעט אנשים כאלה בתוכנו עד היום, ועדיין יש לנו אפשרות לנצל את ההזדמנות, להתחבר עם אלו שנותרו עמנו ולבקש את ברכותיהם.
בסיפורים הללו יש מסר לכל אחד מאתנו – יש לנו יכולת לקחת את הכאב ולהפוך אותו ליצירה. זאת נקודה נכונה לכל אחד בפן האישי עם ההתמודדויות שלו, והיא נכונה לנו גם כעם ישראל, במיוחד בזמן הזה של זיכרון לשואה. לא רק לעסוק במה שהיה ואיננו, אלא למנף את הכאב שיהיה מנוע לצמיחה חדשה.
מיכה יוספי
