התפילין של הקדוש ברוך הוא

בפרק קמא דברכות (ו.), אמר רבי אבין אמר רבי יצחק, מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר (ישעיה סב, ח) "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו", אין "ימינו" אלא תורה, שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו", ואין "זרוע" אלא תפילין, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן וגו'". וקאמר שם, בתפילין דמארי עלמא מאי כתיב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דהי"א יז, כא). ומי משבח הקב"ה בשבחייהו דישראל, אין וכו'. והתמיה להם בזה, כי למה צריך אל תפילין. ועם שהדברים האלו עמוקים ודברים נוראים, מכל מקום לדעת כל עמי הארץ עד היכן משלחים ידם, לכך נגלה כמו אצבע, ונכסה מה דאפשר.

דע כי במאמר הזה באו להודיע ההפרש שיש בין ישראל לשאר האומות. וראוי לך לדעת כי כל הנבראים נבראו לכבודו יתברך, וכמו שתקנו חכמים (כתובות ח.) 'שהכל ברא לכבודו יתברך'. וכמו שאמרו עוד (יומא לח.) כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו. וביאור ענין זה, שהנמצאים כולם הם לכבודו יתברך. ויש מהם כבוד אל השם יתברך ביותר. ודבר שהוא כבודו נקרא 'לבוש' של הקב"ה. כי הכבוד אצל הזולת, ואין שייך כבוד רק אצל אחרים, שרואים כבודו. ועל ידי המלבוש הוא נראה אצל אחרים, לכך הכבוד נקרא מלבוש. וכמו שהכבוד נקרא מלבוש, כך המלבוש שבו נראה אצל הזולת, נקרא כבוד, שהרי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותיה (שבת קיג.). וטעם זה כמו שאמרנו, כי הכבוד הוא נראה אצל הזולת, כמו שהוא נראה הלבוש. לכך נאמר (תהלים קט, כט) "יעטו כמעיל בשתם", כאילו הבושת הוא מלבוש של חרפה. והפך זה הכבוד, הוא מלבוש כבוד, וזה שכתוב (תהלים קד, א) "הוד והדר לבשת". כלומר, הכבוד שיש לו יתברך מן הנמצאים, הם לו מלבוש של הוד. ואומר (שם פסוק ב) "עוטה אור כשלמה". פירוש, כי הכבוד מן האור הוא יותר כבוד משאר הנמצאים, כי הוא מציאות של הוד והדר. ולפיכך האור הזה הוא כשלמה של כבוד אליו.

והנה מתבאר כי הכבוד מן הנבראים נקרא 'מלבוש' של השם יתברך. אמנם הלבוש הוא נבדל מהלובש, וכך הכבוד מן הנמצאים כלם, הכבוד הזה הוא נבדל מאתו יתברך. רק שעל ידי* הנמצאים, שהם כבודו, נודע הוא יתברך. כמו שנראה כל אחד על ידי מלבוש לזולתו. אמנם הכבוד והפאר שיש לו מן ישראל, הוא גם כן תכשיט כבוד אל השם יתברך, ואינו כמו הכבוד משאר הנמצאים, רק הפרש יש, כי כמו החלוק שיש בין המלבוש ובין התפילין. כי המלבוש הוא כבודו של בעל המלבוש, והמלבוש נבדל מבעל המלבוש, אבל התפילין הם כבוד ופאר דבוק בו בעצמו, והם תכשיט שלו. שלכך נקרא "טוטפת", "ולטוטפת בין עיניכם" (דברים יא, יח), וכדתניא במסכת שבת (נז.) לא תצא אשה בטוטפת. ופירשו שם (שבת נז:) איזהו טוטפות, אמר רבי אבהו המקפת מאוזן לאוזן. הרי כי הטוטפות הם תכשיט על הראש, וכך פירש הרמב"ן ז"ל בפרשת בא.

ומפני כי ישראל נקראו "בניו" (ר' דברים יד, א), ונתבאר למעלה כי זה השם להם לפי שהם נבראים ממנו בעצם ובראשונה, לכך נקראו (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", כמו שנתבאר למעלה באריכות, ושאר הנבראים טפלים אל הבריאה הזאת, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר א, ד) בשביל ישראל נברא העולם. ולכך במה שהוא יתברך עילה אל ישראל בראשונה, ויש דביקות העילה אל אשר הוא עלול ממנו בעצם ובראשונה, כי אין עילה בלא עלול, ולפיכך מצטרפים אליו ישראל בלי פירוד כלל ובלי ריוח בין הדבקים. ולפיכך הכבוד הוא מישראל, אשר הם עלולים ממנו בעצם ובראשונה, מצטרפים אליו לגמרי. ולא כן הכבוד שהוא משאר הנמצאים, עם שכלם הם כבודו מה שהם עלולים ממנו, וכל אשר הוא עלול מן השם יתברך הוא כבודו יתברך, מכל מקום אינם נבראים בעצם ובראשונה מאתו, ואין כאן דביקות גמור אליו יתברך. ולכך הכבוד הזה נקרא 'מלבוש', שאין המלבוש - אף שהוא כבוד של הלובש - אין הכבוד הזה דבוק בו. אבל הכבוד מישראל, במה שהם עלולים ממנו בעצם ובראשונה, אין כאן פירוד כלל. ולפיכך הכבוד הזה, שהוא מישראל, שהם עלולים בעצם, נקרא 'תפילין', שהם תכשיט כבוד דבוק בבעל התפילין.

וכשאמר משה (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך", בקש לעמוד על אמיתת הכבוד הזה. ואמר הקב"ה (שם פסוק כג) "וראית את אחורי ופני לא יראו". ובפרק קמא דברכות (ז.), אמר רבי חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין. פירוש, שהראה לו הכבוד אשר אינו אמתת הכבוד, וזה הראה אל משה. אבל עצם אמתת הכבוד, והם עצם התפילין, דבר זה לא הראה לו כלל. וזה שאמר "ופני לא יראו", הוא אמתת הכבוד כפי מה שהוא, וזהו התפילין עצמם, רק הקשר שנקשרים בבעל התפילין, ודבר זה הראה למשה, כי ישראל קשורים ודבוקים בו. אבל אמתת הכבוד כפי מה שהוא לא ראה. ודבר זה יתבאר עוד באריכות בעזרת השם. ועתה ראה מה מצאו בזה יותר ממה שאמר הכתוב (תהלים קד, א) "הוד והדר לבשת", וכמה כתובים שמדברים* בזה. והרי אין דבר זה תמיה כלל.

וענין התפילין האלו, שהם על הראש ועל הזרוע, כי מצד ב' דברים הכבוד אל ה' יתברך מן ישראל. האחד, מצד מהות האומה בעצמה, כי מהות שלהם ביותר משובח, שהם עם אחד. וכל התוארים שהם תוארים משובחים לישראל, ומצד תפארת מהותם, הם כבוד אל השם יתברך, והוא התפילין דמארי עלמא. הב', מצד שהוציא אותם אל פעל המציאות, כי המהות ענין בפני עצמו. ולפיכך מצד מהותם, אשר יש להם מהות משובח ומפואר, יש כבוד אל השם יתברך אל חכמת הפועל, לכך יש מישראל פאר וכבוד לחכמת השם יתברך. וכן מצד כחו וגבורתו אשר הוציא אותם אל הפעל. וזה כי יש אומן שיוכל להמציא דבר לפעול בכחו, ואינו יכול לסדר מהות הבית. ויש שיכול לסדר בחכמתו מהות הבית, ואין לו כח להוציא לפעל. ולפיכך כל אחד הוא ענין בפני עצמו, ואין זה כזה. ולפיכך יש כאן כבוד מישראל מצד מהות שלהם, שמורה על חכמתו יתברך, שסדר מהות שלהם בשלימות. וזה שאמר שיש לו תפילין של ראש. ויש לו יתברך תפילין על היד, לפי שיש מישראל פאר ממציאת ישראל בפעל, על אשר המציא אותם לפעל. וזהו על הזרוע, כי הזרוע בו הוא כח ממציא לפעל, וכדכתיב (דברים ט, כט) "הם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה", וזהו הנחת תפילין על היד.

ויש בתפילין של ראש ד' בתים, מפני כי התפילין של ראש מורים על המהות, ויש לו בחינות מחולקות. כמו שיש בכל פרשה דבר מיוחד; "מי כעמך ישראל" (ש"ב ז, כג), "או הניסה" (דברים ד, לד), והם בחינות מחולקות, וכל בחינה ובחינה מיוחדת. אבל המציאות בפעל הוא דבר אחד, ואינו מחולק. ולכך התפילין של יד, המורים אשר המציאם לפעל, והמציאה בפעל הוא דבר אחד. והרי דבר ברור, כי המהות יש בו בחינות מחולקות, ושם המציאות בפעל יכלול הכל בשוה, מבלי שיש חילוק מצד המציאות, שנופל על הכל בשוה. ולפיכך תפילין של ראש הם מחולקות, ושל יד הם ד' פרשיות בבית א' (מנחות לד:). כי אף על גב שהמהות מחולק, שם המציאות יכלול הכל מבלי חילוק כלל. הרי התבאר לך באר היטב, והדברים מוכיחים, מראים לך אמתת דברים שאין לספק בהם, כי אי אפשר לפרש הכל על עומקו.

והדבר הזה בארו מאוד החכמים במדרשיהם. במדרש פסיקתא, בעשרה לבושים לבש הקב"ה כשברא עולמו, דכתיב (תהלים קד, א) "הוד והדר לבשת וכו'". והרי מבואר שבשעה שברא הקב"ה עולמו היה לו מלבוש של כבוד, וזה היה מן הנבראים, שמהם הכבוד. ובמדרש עוד (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך", אמר רבי סימון, אימתי שמו יתעלה בעולמו, בשעה שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנים שבח וגדולה להקב"ה, (-א"ר) באותה שעה מלבישין הקב"ה הוד והדר, שנאמר "ברוב עם הדרת מלך", עד כאן. ועוד במדרש (ילקו"ש ח"א רמז רמ"א) בשעה שאמרו (שמות טו, א) "אז ישיר" לבש הקב"ה לבוש של תפארת. וכיון שחטאו, חזר וקרעו, שנאמר (איכה ב, יז) "בצע אמרתו", ועתיד הקב"ה להחזירו. ואין הדברים האלו צריכים ראיה, כי מבוארים הם במקומות הרבה. ולפיכך נקרא הכבוד שהוא לו מישראל 'תפילין', כי כבוד זה דבוק בעצמו יתברך, כי ישראל הם דבקים עם השם יתברך, ולפיכך הכבוד מישראל דבוק אל אמתתו. ושאר הנמצאים הם כבוד רחוק, כמו שהתבאר למעלה.

וכדי שתדע ענין התפילין האלו, והם הכבוד שיש לו מן הנמצאים [כפי שביאר עד כה, שהתפילין של הקב"ה מורים על כבוד ה' העולה מישראל. ומעתה יבאר יותר, שלא רק שתפילין של הקב"ה מורים על כבוד ה' העולה מישראל, אלא הם מורים במיוחד ובמסוים על כבוד ישראל, אשר הקב"ה מתעטר בכבודם של ישראל, ומשתבח במעלתם. וכפי שמצות תפילין של ישראל מורה על כבוד ה' החופף על ישראל, כך גם תפילין של הקב"ה מורים על כבוד ישראל, וכמו שאומרים ישראל קדושים "פארו עלי ופארי עליו"] . דע, כי התפילין אשר המצוה הזאת נתן השם יתברך לישראל (דברים ו, ח), הוא מפני שיש בישראל מעלה מיוחדת מצד שהוא יתברך שמו נקרא עליהם [מדבריו אלו משמע שהואיל ושם ה' נקרא על ישראל, לכך ניתנה מצות תפילין לישראל. וכן ביאר בגבורות ה' ר"פ לט [קמד.], ושם פמ"ד [קסח:]. ולפי זה קריאת שם ה' על ישראל היא הסבה, ונתינת מצות תפילין היא המסובב. אמנם במספר מקומות ביאר להיפך; התפילין הם הסבה ששם ה' נקרא על ישראל, וכלשונו בנצח ישראל פ"ז [קפז.]: "על ידי התפילין נקרא שם ה' עליו, כדכתיב [דברים כח, י] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'". וכוונתו לדרשת חכמים [ברכות ו.] שדרשו על פסוק זה "אלו תפילין שבראש". וכן משמע מדבריו בנצח ישראל פכ"ג [תפה:]. וכן הוא בנתיב העבודה פ"ט [א, סוף קט:], שכתב: "על ידי התפילין שם ה' נקרא עליו, דכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך', ואמר רבי אליעזר אלו תפילין של ראש. ודבר זה ברור כי כאשר התפילין הם על האדם, נקרא כי השם יתברך הוא מלך שלו, ולפיכך קיימא לן [גיטין מ.] אם האדם מניח תפילין לעבדו יוצא העבד לחירות. כי כאשר התפילין עליו, הנה שם ה' נקרא עליו, והשם יתברך הוא מלכו ואדונו, ואיך יהיה בשר ודם אדון שלו". וכן הוא בקיצור בנתיב הליצנות פ"א [ב, ריז.]. וצריך ליישב, דתרוייהו איתנהו; בודאי קריאת שם ה' על ישראל היא מהות ישראל, וקיימת גם באדם שאינו מעוטר בתפילין. אך הואיל ומצות תפילין מורה על מעלה זו בפועל, לכך בזה גופא יש תוספת עוז לקריאת שם זו, כי התפילין מוצאים קריאת שם זו אל הפועל והמוחש. וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ז [קפו.] "וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך". הרי שהתפילין מוציאים לפעל את הדביקות שיש עם הקב"ה. ויש בזה הטעמה מיוחדת. כי בנתיב העבודה פט"ו [א, קכד.] כתב: "השכל הוא במוח שבראש, והשכל יוצא לפעל עד שיש לו דביקות בו יתברך. ולכך על הראש קשורים הם התפילין. והתפילין הם נקראים שם ה', וכדכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. כי יש על האדם להוציא שכלו אל פעל השלימות, ובשביל זה האדם דבק בו יתברך לגמרי... שאין יותר דביקות וקישור בו יתברך כמו התורה. ולכך מצות תפילין הוא שיוציא שכלו בתורה אל השלימות, עד שהוא דבק בו. וזה אמרם במכלתא [שמות יג, ט] המניח תפילין כקורא בתורה... התפילין שהם על ראשו שיהיה האדם מוציא אל הפעל כח השכלי". ומדוע תפילין מורים במיוחד על ההוצאה לפועל של השכל. אלא הם הם הדברים. התפילין מורים על קריאת שמו יתברך על ישראל. והואיל וקריאת שם זו היתה קיימת גם קודם לתפילין, הרי שהתפילין מוציאים קריאת שם זו אל הפעל. ולכך דוקא התפילין הם אלו המורים על היציאה לפעל של שכל האדם, המביאה לדביקות ה'.] . והוא יתברך יחיד באלקותו, כמו שכתוב בתפילין (מנחות לד:) "שמע ישראל וגו'" (דברים ו, ד) [פירוש - שם ה' הנקרא על ישראל מתפרש ש"שלימות מעלת הקב"ה" [לשונו בסמוך] נקראת על ישראל. שלימות מעלה זו מתבטאת בשתים; (א) הקב"ה הוא יחיד באלקותו. (ב) הקב"ה הוא כל יכול [יבואר בסמוך]. לכך התפילין המורים על ששם ה' נקרא על ישראל, מורים על שתי מעלות אלו הנקראות על ישראל. ואודות המעלה של "יחיד באלקותו" המתבטאת בפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", הנה רש"י כתב [דברים ו, ד] "ה' אלקינו ה' אחד - ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר [צפניה ג, ט] 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה''. ונאמר [זכריה יד, ט] 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". ובגו"א שם אות א כתב: "הקשה הרא"ם, דאם כן עיקר קרא לא ביחוד איירי, אלא שהוא מודיע לנו שיהיה לבסוף אחד. ואין הענין משמע כן, שהרי זהו יחודו של הקב"ה. ואין דבריו קשיא כלל, אדרבה, זהו עיקר יחודו של הקב"ה, שבזה נראה אחדותו של הקב"ה שהוא עתה אחד, שהרי לבסוף יהיה אחד לגמרי, ומזה תראה שעתה מה שנתן כח לשרים ולמלאכים - שאינם גורעים כלל מיחודו של הקב"ה, לפי שהוא אינו רק דבר שהוא שאול להם לזמן, ולא יהיה לנצח, ולבסוף שישוב הכל אל אחדותו נראה שהוא אחד ברוך הוא, ומיוחד בפי הכל". ואם תקשה, הואיל והפסוק עוסק ביחודו יתברך, איה נמצא יחודו של הקב"ה בעוה"ז, שהרי אף חלק העוה"ז הוזכר בפסוק. ובע"כ שאחדותו נמצאת באלקותו יתברך על ישראל, שעל כך נאמר "ה' אלקינו" [ראה פחד יצחק, פסח, מאמר ס אות כא]. וכן בגבורות ה' פל"ט [קמד:] כתב: "פרשה שלישית שהוא יתברך נקרא 'אלקי ישראל', ומייחד שמו עליהם, כדכתיב 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'". ונקודה זו מבוארת בנצח ישראל ר"פ יג, שכתב: "כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של 'ישראל' שחתם השם בשמם. כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד... שזהו ענין קדימת 'נעשה' ל'נשמע' שאמרו ישראל [שמות כד, ז], כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים 'נשמע' ל'נעשה' כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל"]. . והוא כל יכול, כדכתיב יציאת מצרים בתפילין, המורה על יכולתו. ושלימות מעלת הקב"ה היא תפארת לבנים, כדכתיב (משלי יז, ו) "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם", שהבנים מתפארים במעלת אבותם. ונקראו 'פאר', כי ראוי שיהיו ישראל מתפארים ומתרוממים במעלת וברוממות השם יתברך. והתפילין הם על האדם על הראש, כי הראש שבו השכל, וזה מורה על המהות, כי המהות הוא שכלי. ועל היד (דברים ו, ח), המורה על המציאות בפעל, כי היד מורה על כח הפועל. ומצד אלו שני דברים שם ה' נקרא עליהם; הן על מהות שלהם, שהוא משובח בתכלית השבח, לכך נקרא שם ה' עליהם. הן על המציאות בפעל נקרא שם ה'.

ועוד במה שהתפארת הזה, שהוא מצד השם יתברך, נוסף על האדם, מה שהשם יתברך הוא מתיחס אל ישראל כמו היחוס שיש לאב אל הבן, ודבר זה תוספת כבוד על ישראל. ולפיכך בתפילין נזכר גדולת ורוממות הקב"ה, ודבר זה קשור על ישראל, שהדבר הזה הוא תוספת כבוד ומעלה על ישראל. אמנם מה שהתפילין הם על הראש [מבאר טעם שני לכך. ולא ניחא ליה כאן בהסברו הקודם [שהתפילין מונחים על המהות ועל המציאות בפועל], כי כאן ביאר שענינם של תפילין הוא שאיירי בתוספת כבוד הבאה מבחוץ, ולכך בא לבאר מדוע תוספת כבוד זו שייכת במיוחד לראש ויד. ולא יועיל כאן הסברו הקודם, כי אין שום זיקה מיוחדת בין תוספת כבוד לבין מהות ומציאות בפעל. מה שא"כ להסברו הקודם, שנסוב סביב הציר על מה נקרא שם ה' עליהם, שם ביאר ששם ה' נקרא על החלק העיקרי שבהם; המהות, והמציאות בפעל], דבר זה כי הכבוד הזה הוא תוספת כבוד, לפי שהוא מצד השם יתברך, לא מצד האדם עצמו [נקודה זו מבוארת גם בח"א לשבת קל., שאמרו שם בגמרא שמצות תפילין עדיין רפויה היא בידם של ישראל, לעומת שאר מצות. וכתב שם בח"א [א, עא:] בזה"ל: "לפי שמצות תפילין הם על האדם, ושם ה' נקרא עליו... ומפני כך אמר שהמצוה של תפילין עדיין רפוייה בידם, לפי שהמצוה הזאת אינה מצד האדם עצמו, רק כי הש"י נקרא עליו. ודבר זה המעלה העליונה שהשם יתברך נקרא על האדם, ואין דבר זה חבור לישראל כמו שאר מצות... כי התפילין קדושים הם, ואין לדבר קדוש כמו תפילין, חבור לאדם שהוא בעל גוף, ומפני זה המצוה הזאת שאינה רק שהשם יתברך נקרא על האדם, אינה מקויימת בישראל כמו שהיא מקוימת המצוה שהיא מגיעה לאדם עצמו, כמו כמה וכמה מצות. כי לפי קורבת המצוה אל האדם עצמו - המצוה מקוימת בידם... אבל מצות תפילין, ששמו יתברך נקרא על האדם, והוא מעלה על האדם, דבר זה לא נקרא מצד האדם עצמו, רק שהתפילין הם קשורים עליו... ולכך לא היתה המצוה קיימת בהם"]. וראוי שיהיה כבוד זה, שהוא תוספת, על הראש, שדבר זה נקרא תוספת [פירוש - דבר המונח על ראשו של אדם נקרא תוספת על האדם, וראוי לדבר שהוא בעצמו תוספת כבוד [תפילין] שיהיה מונח על הראש, כי כל דבר המונח על הראש הוא בגדר "תוספת". וטעם הדבר, כי הראש הוא "תכלית הגובה" [לשונו בסמוך], שהוא סוף גובה האדם. ועד לשם מגיע האדם, ולא מעבר לכך. וממילא, הואיל וה"שיעור למעלה" של האדם הוא ראשו, ושם הוא גבול האדם, לכך כל דבר המונח על ראש האדם נחשב לחריגה ולתוספת על קומת האדם. ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ואמר] כתב: "כי אין דבר עליון באדם רק הראש"]. וכמו שהראש הוא בתכלית הגובה, כך הזרוע הוא תכלית פישוט האדם, וכדכתיב (דברים ד, לד) "ובזרוע נטויה", שאין מתפשט יותר מן הזרוע [לשונו בגבורות ה' פמ"ד [קסט.]: "והזרוע הוא תכלית התפשטות, שלא תמצא דבר שהוא מתפשט מן האדם כמו הזרוע, כדכתיב 'ובזרוע נטויה'". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ובמדרש] כתב: "'והידים ידי עשו' [בראשית כז, כב], כי הידים, אין בכל איברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידים, שהם עשויים לפשוט בהם. וזהו סגולת הגשם, שיש לו התפשטות כמו הידים, וזה הכח הוא כח עשו". ובאור חדש [קיג.] כתב: "אין לך דבר חוצה יותר מן הידים, שמתפשטים לחוץ"] . ואילו קנה היד [הוא חלק היד התחתון, מהמרפק עד האצבעות [ר"ש אהלות פ"א מ"ח, תוספות מנחות לז. ד"ה קיבורת]. ואילו הזרוע הוא חלק היד העליון, מבית השחי עד המרפק [שם ושם]. ובא לבאר מדוע התפילין של יד מונחים על הזרוע, ולא על קנה היד. ועיין תוספות במנחות שם שהאריכו להוכיח שמקום הנחת תפילין של יד הוא על הזרוע, ולא על הקנה. ובמנחות לז: אמרו "על גובה של יד"] , בכל תשמישו, האדם מקרב קנה היד אליו, אבל הזרוע היא נטויה לעולם. וכמו שהראש הוא תכלית הגובה, כך הזרוע הוא תכלית התפשטות [ובגמרא [מנחות לז:] אכן למדו להקיש התפילין של ראש לתפילין של יד, שאמרו: "אמרה תורה הנח תפילין ביד, והנח תפילין בראש. מה להלן בגובה שבראש, אף כאן בגובה שביד". ולדברי המהר"ל כאן מחוור הדבר מאוד, שאכן יש צד השוה בין הראש ליד, כי שניהם תכלית וסוף האדם; או מצד גובהו, או מצד התפשטותו] . ושני דברים אלו, הדבר שהוא מונח עליו הוא תוספת. לפיכך התפילין אשר הם מורים כי שם ה' נקרא עליו, ודבר זה הוא פאר נוסף על האדם, ראוי שיהיה מונח על מקומות אלו דוקא.

ויש עוד טעם לזה בסוד המצוה הזאת. שראוי שיהיה הכבוד בכולו, רצה לומר שיהיה כולו כבוד. וכאשר הפאר הזה על האדם בראש ובזרוע, אז האדם כולו כבוד. כי הראש, מפני שהוא הראש, הוא התחלה [כי "ראש" ו"ראשון" הן מאותו שורש, וכמבואר באור חדש [סוף ריד:]: "ואמר [אסתר ט, כה] 'ישוב מחשבתו וגו' על ראשו'... שהוא [המן] היה מבקש לעקור התחלת ישראל עד שלא יהיו נמצאים, לכך ישוב מחשבתו על ראשו לעקור התחלתו, כי הראש התחלה, ראש וראשון". וראה תפארת ישראל פכ"ב הערה 37, נצח ישראל פל"ז הערה 26, ונתיב התשובה פ"ד הערה 101. ובשבת סא. אמרו "הרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו". ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכה:] כתב: "ועוד יש להבין כי התפילין שהם על האדם... מורה כי השם יתברך מלכותו על האדם מצד התחלת האדם, כי הראש שעליו תפילין של ראש, הוא התחלה"] . והזרוע הוא תכלית וסוף, במה שסוף התפשטות האדם הוא בזרוע, כמו שהתבאר למעלה. וכאשר הפאר הזה הוא על ראשו, והוא גם כן על זרועו, אז* הכבוד מן התחלה עד תכלית, ואז האדם כולו כבוד ומפואר בזה, כי שם ה' נקרא עליו. וזה עניין מצות תפילין של ישראל, שהם על הראש ועל הזרוע. ואם יש עוד טעם וחכמה, אין כאן מקומו לפרש סודי המצות. וגם שכל הטעמים הם טעם אחד וחכמה אחת, ואין להאריך יותר.

הרי לך מצות תפילין של ישראל במה שהבנים מתפארים שאביהם שבשמים מתיחס להם, ונקרא שמו עליהם, והוא תפארתם והוא תהלתם, וכמו שכתוב (משלי יז, ו) "ותפארת בנים אבותם". וכך תפילין דמארי עלמא, (שם) "עטרת זקנים בני בנים", שהאב מתעטר בבנים, כאשר הבנים יש להם שבח. ולפיכך הוא יתברך מתעטר בשבח בניו, והם התפילין של הקב"ה. ואל תתמה כי איך שייך לומר דבר זה, שיהיה הוא יתברך, אשר הוא שלם בכל השלימות, יהיה מתעטר ומשתבח בשבח עלוליו, אשר הם מעשי ידיו. שדבר זה אין שאלה כלל, כי הכתוב שאומר "עטרת זקנים בני בנים", רוצה לומר כי שבח זה הוא מצד הזולת, והוא תוספת שבח. כי השבח שהוא אל השם יתברך, בוודאי לדבר זה אין סוף, רק כי שבח זה ופאר זה הוא מצד הזולת והוא תוספת שבח. ולכך הוא יתברך מתפאר בשבח עלוליו שהם מעשה ידיו, ואף אם אין היצירה דומה ליוצרם, ואין העלול כמו העילה, מכל מקום יש כאן תוספת שבח ופאר מצד שהשבח הוא מצד הזולת. ולפיכך דבר זה התפילין של השם יתברך, כמו שאמרנו, שדבר זה הוא תוספת פאר שהוא מצד הזולת.

וכאשר תבין עניין התפילין האלו, תבין ותדע היתר השאלה הגדולה ששאלו; למה ברא השם יתברך את הנבראים כלם. כי יש מהם שאמרו בהיתר שאלה זאת, שהוא יתברך רצה להודיע כח מעשיו וגבורותיו לעולם. ודבר זה לא יתכן לומר, שלכך ברא הכל, להודיע כחו לבשר ודם. ויש שהיו אומרים, כי זהו מדרך השלם, שהוא משפיע הטוב לזולתו. ומפני שהוא יתברך הטוב (מנחות נג:), השפיע את העולם. [לשונו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ:] כתב: "מי שאמר בשביל התורה [נברא העולם (ב"ר א, ו)], סובר כי התורה נקראת טוב, כדכתיב [משלי ד, ב] 'כי לקח טוב נתתי לכם'... ולכך אמר כי בשביל התורה, שהיא טוב גמור, ואין למעלה מזה, נברא העולם... כי הש"י בשביל שהוא טוב, השפיע העולם, שהטוב הוא משפיע. ואם המושפע בעצמו אינו טוב, א"כ מה היא טובתו שהשפיע, כאשר המושפע בעצמו אינו טוב. ולכך צריך שיהיה המושפע טוב, ובזה המשפיע הוא טוב, לפי שהשפיע הדבר שהוא טוב, ואין דבר יותר טוב מן התורה". וגם דבר זה לא יספיק, שלא יהיה בריאת העולם רק שיהיה נקרא 'בורא' ו'עושה', כמו האומן שהוא בונה הבית שיהיה נקרא 'בנאי', והוא דבר אשר לא יתכן. בתמיה. ופירושו, שלפי זה העולם לא נברא בעצם משום "צורך גבוה" [לשון הרמב"ן שמות כט, מו, ולשונו בדר"ח פ"א מ"ב (כז:)], אלא כדי שיחול על הקב"ה שם "בורא" ו"עושה". וזה דומה לבנאי הבונה בית לא בשביל שיש לו צורך אמיתי בבית, אלא בשביל שהבית ישמש כ"היכי תמצא" בעבורו להקרא "בנאי" [וזה דבר שלא יעלה על הדעת]. ולא ראיתי מי שציין שמכאן לכאורה מוכח שהמהר"ל חולק על הסברו הנודע של הרמח"ל לבריאת העולם . 

ומפני זה באו חכמים לבאר תשובת שאלה זאת, כי העולם נברא לעצמו, כי אף על גב שהעולם הזה הוא עלול, ואין העלול במדריגת העילה, מכל מקום יש כאן תוספת מעלה אל העילה מצד העלול ענין זה מבואר היטב בגבורות ה' פמ"ד [קסח.], שגם שם הביא מאמרם שהקב"ה מניח תפילין, וכתב: "ואמרו שהוא מניח תפילין. פירוש זה, כי כל שלימות אשר יוצא לזולתו, כמו שיאמר שהשם יתברך השפיע כל הנמצאים, במה שהשלימות ההוא יוצא לזולתו, הוא מעלה עליונה ושלימות יתירה מן השלימות אשר אינו יוצא אל זולתו. וזה שאמר הכתוב [ירמיהו ט, כב-כג] 'אל יתהלל החכם בחכמתו הגבור בגבורתו העשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה''. פירוש, כי אין ההלול במה שימצא באדם שלימות בעצמו, כמו שהוא חכם גבור עשיר, שכל אלו שלימות אינו יוצא לזולתו, שאין זה עיקר ההלול והתפארת. אבל 'בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע' לעשות מה שאני עושה. וכאשר יעשה מה שאני עושה, אז קנה דבר שראוי להתהלל בו. ומה הוא זה, 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ' בתחתון התחתונים, והוא הארץ, והשם יתברך שהוא בעליון עליונים משפיע לתחתון תחתונים. וכך יעשה האדם, שיהיה שלימות שלו יוצא לזולתו, וזהו ההלול והתפארת הוא עיקר השלימות". ולפיכך הוא יתברך מניח תפילין, שהתפילין הן פאר על בעל התפילין. וכך יש אל השם יתברך מן הנמצאים שהם זולתו, פאר נוסף מן הזולת, שהם הנמצאים, כמו שהתפילין מן האדם פאר נוסף על האדם. ואין דומה תואר זה לשאר התארים, שיקרא הוא יתברך גבור חכם ובעל יכולת, שהשבח הזה מצד השם יתברך, שהוא בעל יכולת חכם גבור. אבל תואר זה הוא בעניין אחר, שהוא תאר מצד הנבראים, מה שהוא יתברך מתואר בשלימות הנמצאים, והוא שלימות ומעלת ישראל, ודבר זה הם התפילין. וזה מה שאמרו 'הקב"ה מניח תפילין', שהם פאר נוסף. ובמאמר הזה באו להודיע בחכמתם הרמה שהקב"ה ברא הנמצאים במה שהנמצאים הם שבח אליו. ולכך אמר הכתוב (משלי טז, ד) "כל פעל ה' למענהו" לשונו בדר"ח פ"א מ"ב [כז:]: "כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות, כי אם אשר הוא אל השי"ת, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל [אבות ספ"ו] באמרם 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו'" , וזה מורה התפילין דמארי עלמא. ונתבאר לך דברים גדולים ונוראים. אמנם יש עוד דברים עמוקים מאוד מאוד, ואין כאן צורך יותר. ועוד יתבאר מאמר זה באריכות.

בתחילת דרשת שבת הגדול כתב: "אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה, נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י, וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין פירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם, רק הש"י, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן לא היה נברא אותו נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד'. כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר הש"י. כי הכסא אשר ישב עליו בעל הכסא, אין לכסא שם בפני עצמו, רק כי הוא לישיבת בעל הכסא, אבל מצד עצמו אין מציאות לו. לפיכך הנבראים כולם אשר נבראו לשבח יוצרם ולפאר שם כבודו, אין להם שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'. אבל אם היה ח"ו דבר שעומד לעצמו, ולא היה נברא לקלס להקב"ה, היה נראה כאילו היה דבר ח"ו זולת הש"י. ואף אם אותו הבריאה מקבל אלהותו ועבדותו, זה הוא מצד אותה עבודה בלבד. וא"כ בשעה שאינו עובד, כשאוכל ושותה, אז יהיה דבר ח"ו זולת הש"י. אבל אם נאמר שהאדם תחילת בריאתו וחיותו הוא לעבוד בוראו, אף אם אוכל ושותה להחיות נפשו, מאחר שתחילת בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו הרי הוא עצמו נברא לכבוד הש"י, והכל הוא אל השם יתברך. וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר, שנבראו בתכלית השלימות, וכמו שתקנו חכמים ז"ל בברכות [מג:] כשהאדם יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבין, מברך 'ברוך שככה לו בעולמו'. והנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים. ואל יחשוב אדם כי בקטנים, כמו השרצים, אין נראה בהם שבח יוצר הכל. אדרבה, כי בקטנים יותר נראה שבח יוצר הכל, אשר ברא בריאה כמו זאת, כמו שתמצא מינים שפלים פחותים, אשר בהם נראה שבח יוצר הכל". וכן כתב בגבורות ה' פס"ח [שיד.]. ובדר"ח פ"א מ"ב [כז:] כתב: "כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות, כי אם אשר הוא אל השי"ת, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל באמרם כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ונאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אם נמצא לעצמו, הרי יש ח"ו דבר זולת השם. ובמה שהוא לכבוד הש"י לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר [אבות פ"א מ"ב] 'ועל העבודה'. כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר ח"ו שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני... כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו".

ראה לשונו בגו"א בראשית פכ"ה אות טז, שכתב: "הייחוס הוא תפארת לבנים בפני העולם". ובגו"א שמות פל"ג אות יט כתב: "לפי גודל הכבוד מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר [ישעיה ו, ג] 'מלא כל הארץ כבודו', שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים", וראה שם הערה 106. ובפחד יצחק פסח, מאמר טז, כתב: "ההתפארות היא לפי השגתו של כל אחד ואחד. דכך הוא ענינה של מדת ההתפארות, שהיא מכוונת את דרכה לפי מדת השגתו של זה שמתפארים נגדו". וראה נצח ישראל פ"ו הערה 83, שם פט"ז הערה 32, הקדמתו לתפארת ישראל הערה 143, שם פל"ט הערה 7, ובנתיב התשובה פ"א הערה 100. וצרף לכאן דבריו בתפארת ישראל פמ"ו [תשו:], שכתב שהקב"ה אומר על עצמו "אני בשמים, וכבודי בארץ". הרי שכבודו יתברך מתייחס לארץ, יותר מאשר לשמים. וכמו שנאמר [במדבר יד, כא] "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", וכן [ישעיה ו, ג] "מלא כל הארץ כבודו", וכן [חבקוק ב, יד] "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה'", וכן [תהלים נז, ו] "על כל הארץ כבודך", ועוד. והטעם בזה, כי "כבוד" פירושו התפשטות לזולתו, וכמו שכתב כאן ובגו"א שמות פל"ג אות יט [הובא למעלה], ולכך כבוד שייך יותר לרחוקים מאשר לקרובים. ובפחד יצחק ר"ה, מאמר יב אות ד, כתב: "טבעו של ענין הכבוד אשר בהכנעתו של מי שהוא מסרב להכנע יש עדיפות של כבוד מאשר בהכנעתו של מי שהוא נכנע מעולם... ראובן ושמעון כופפים קומתם בפני לוי, ראובן היה מעולם בעל מחלוקתו של לוי, ושמעון היה מעולם בעוזריו, בודאי שאין להשוות שתי הכפיפות הללו של ראובן ושל שמעון במידת הכבוד וההתנשאות העולים מהן ללוי... לפי ערך חריפות ההתנגדות של אתמול, כן לעומת זה יגדל ערך הכבוד העולה מן ההכנעה של היום". ובדב"ר ג, ו, אמרו "אין שבחה של מטרוניא בשעה שמתקלסת מקרובותיה, אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה". והוא שאומרים במוסף של ר"ה "וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה". ולכך "כבוד" הוא מן התחתונים, ולא בעליונים, המקורבים לה'. והביאור הוא כדבריו כאן, כי כבוד שייך רק כלפי זולתו, וככל שהזולת מרוחק יותר, כן הוא "זולתו" יותר. וראה להלן הערה 1406, שנתבאר שם שעם כל זה יש כבוד המיוחד רק לשמים ולא לארץ, ועל כך נאמר [תהלים יט, ב] "השמים מספרים כבוד א-ל".

מוסיף כאן, שלא רק שהכבוד הוא שייך כלפי הזולת בלבד, אלא שהכבוד תלוי בראיה של הזולת. ומצינו שמלכות קשורה לראיה, וכמו שאומרים בתפלת ערבית "מלכותך ראו בניך". וכן בקדושה של שחרית דשבת "ועינינו תיראנה מלכותך". ונאמר [ישעיה לג, יז] "מלך ביפיו תחזינה עיניך". וישראל אמרו למשה לפני מתן תורה [רש"י שמות יט, ט] "רצוננו לראות את מלכנו" [ראה נצח ישראל פי"ז הערה 108, ותפארת ישראל פמ"ג הערה 85]. וכל ענין המלכות קשור לכבוד, שהרי הברכה על ראית מלך ישראל היא "ברוך שחלק מכבודו ליראיו" [ברכות נח.]. ובגו"א שמות פכ"ה אות יז כתב: "הכבוד יש לו בעולם הזה, והוא נראה". ועוד אודות כבוד שהוא נראה לעינים, הרי הכבוד הוא נקרא "אור", וכמבואר להלן הערה 453, ו"אור הוא מוציא את ראות העין לפועל" [לשונו בח"א לשבת לג: (א, סוף כז.)], ולכך הכבוד אכן נראה. והפסוק [בראשית כ, טז] "כסות עינים" תרגם האונקלוס "וכסות דיקרי", וא"כ ברור שהכבוד יראה לזולתו.

שבת עז: "'לבושה' לא בושה", ופירש רש"י שם "לא בושה - למנוע הבושה". וברור שבושה שייכת כלפי אחרים ["הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר" (רש"י במדבר ה, כז)]. וא"כ המלבוש הוא בעיקר ביחס לאחרים. ובגו"א שמות פי"ט אות יח [סד"ה ואני] כתב: "המלבושים הם שמורים על תאר שלו"

לשונו בדר"ח פ"ד מ"א [קסג:]: "הכבוד הוא מלבוש האדם, שהכבוד מתלבש בו האדם... וכדכתיב [בראשית כ, טז] 'והנה לך כסות עינים', ותרגם אונקלוס [שם] 'הא לך כסות דיקר וגו''. הרי שגם הכבוד כסות נקרא". ובח"א לע"ז יא: [ד, לז:] כתב: "פירוש 'בגדי אדם הראשון', כאשר ברא הש"י את האדם, ברא אותו בשלימות, ונתן לו כבוד, וכמו שאמר הכתוב [תהלים ח, ו] 'ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו', ודבר זה נקרא מלבוש". וכן הוא בנצח ישראל פט"ז [שעד.]. ונאמר [אסתר ה, א] "ותלבש אסתר מלכות", וכתב על כך באור חדש [קנט.]: "'ותלבש אסתר מלכות', ולא כתיב 'בגדי מלכות', מפני כי גם ההדיוט יכול ללבוש בגדי מלכות, אבל אסתר שהיתה מלכה, כאשר לובשת בגדי מלכות והיא מלכה, בזה שייך לומר שלבשה מלכות לגמרי. ואצל שאר מלכה שייך לומר 'ותלבש בגדי מלכות', שאף שהיא מלכה, מכל מקום אינה ראויה למלכות לגמרי. ולכך לא שייך 'ותלבש מלכות' אצל שאר מלכה, רק אסתר שהיתה ראויה למלכות לגמרי, לכך שייך לומר עליה 'ותלבש מלכות'". וכבר נתבאר למעלה [הערה 443] שענין המלכות הוא ענין הכבוד. וכשם שהמלכות ניתנת ללבישה, כך הוא בנוגע לכבוד.

בנתיב העבודה פי"ח [א, קלד.] כתב: "כאשר האדם מעוטף בבגדו הוא דרך כבוד, כמו שהחשוב שיושב מעוטף בבגדו דרך כבוד... וכדקרי למאני מכבדתיה, ודבר זה א"צ לפרש".

שמעתי לבאר, שהואיל והלבוש הוא המעטה החיצוני הנראה לזולת, לכך מצינו שהמלים "בגד" ו"מעיל" משמשות גם ל"בגידה" ו"מעילה". כי הצד השוה לארבע מלים אלו הוא שהפן חיצון הוא הנראה, ולכך יש מקום להטעייה ולמעשי מרמה, כאשר החוץ אינו כפנים. 

בעוד שכאן ביאר שהכבוד מן האור עולה על הכבוד משאר הנמצאים, הרי במקום אחר הוסיף שאף בתוך סוגי האור השונים, יש הבדלי דרגות של כבוד ביניהם. אמרו חכמים [כתובות קו.] "כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא, ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא", וכתב על כך בח"א שם [א, קסב.]: "פירוש זה, כי מן רבוי תלמידים שהיה לרב הונא, ודבר זה כבוד התורה ותפארת התורה, כאשר היו מתקבצין לשמוע דברי תורה... והיה הכבוד כ"כ, עד דהוה מכסא יומא, פירוש השמש שהיא אור. וכל דבר שהוא אור הוא הכבוד... ואמר כי כבוד התורה הזאת הוא המכסה אור השמש. שדבר זה הוא האסיפה אל התורה כבוד יותר אל הש"י, והוא מכסה אור השמש, כי כבוד הזה הוא יותר. ובמדרש [ב"ר ג, ד] האורה מהיכן נבראת, מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו. אמר ליה, מקרא מלא הוא 'עוטה אור כשלמה'. וזה נקרא כבוד הלובש, דרבי יוחנן קרא למאני מכבדותיה [שבת קיג.]. ומן כבוד ה' יתברך נברא האורה, שהוא ג"כ הכבוד. ולכך אמר כי הכבוד הזה שהיה מן קבוץ התלמידים, היה מכסה אור השמש, שהוא כבוד העולם. כי הכבוד מן התורה הוא יותר ויותר".

[באר הגולה ד' מהד' מכ"י]