ויש
להבין מדוע היו צריכים עצי השטים להיגנז, אלמלא נצרכו לעבודת בית אלוקינו?
דברים
אלו מזכירם לנו את האור הגנוז שנגנז ביום הראשון גם כן: "דאמר רב יהודה בר
סימון, האור שברא הקב"ה ביום הראשון, אדם צופה ומביט בו, מסוף העולם ועד
סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור אנוש, ובדור המבול, ובדור הפלגה, שמעשיהם
מקולקלים, עמד וגנזו מהם, שנאמר: 'וימנע מרשעים אורם', ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד
לבוא...". (שם) האור הגנוז היה אור טהור, שלא כמאורות המשמשים אותנו כיום,
שנבראו ביום הרביעי, אלא אור רוחני, צח, המתפרנס מעצמו, ששום מסך חומרי לא יכול
להסך ולחוץ בעדו.
העולם
שברא הקב"ה, הוא עולם של בחירה, ואף היצירה הזכה ביותר, אפשר שתהא שבני האדם
ישתמשו בה לטב ולמוטב, אך טמון בה גם פוטנציאל הרסני כביר.
חשש
הקב"ה, שמא הרשעים ינצלו את האור הגנוז לחורבן עולם, להפוך סדרי בראשית
ע"י עבודת האלילים שאותה עבדו, ועקב כך, גנז הקב"ה את אותו האור וייעדו
לצדיקים לעת"ל.
מכאן
נלמד, שגם בעצי השיטים טמונים כוחות הרסניים גדולים ולכן עלתה מחשבה לגונזם, אך
עלינו להבין כיצד הצבתם במשכן, מהוה תיקון כנגד פגמם של הארזים?
מקום
אחד מצאנו בו נכשלו ישראל בעריות: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות
מואב", וכך דרשו חז"ל: "ומעיין שטים, של זנות היה, והוא היה משקה
סדום וכו' '...וכן אתה מוצא, מימות אברהם לא נפרץ אחד מהם בזנות, כיון שבאו לשטים
ושתו מימיו נפרצו בזנות, שנאמר: 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות
מואב'...". (תנחומא בלק), ובדבר שלקו בו נרפאו, וכך דרשו חז"ל
בשמו"ר: "אף כך ישראל, חטאו בשטים, שנאמר: 'וישב ישראל בשטים ויחל העם
לזנות אל בנות מואב', ונרפאו בשטים, שנאמר: 'ויעש בצלאל את הארון עצי שטים'."
(שמו"ר נ;ג)
מכל
הנ"ל מבואר, כי ארזי שיטה אלו כוללים בתוכם כוחות סער עזים של תשוקת זנות,
והרבה סכנות צפויים בעקבותם, שתאוות זנות בלתי נשלטת, ודאי טומנת בחובה גזירת
כילוי לבריאה, אלא שקדושת המקום מתקנת חרפתם, וממתנת סכנתם, והיא זאת שהעניקה
לארזים זכות קיום בעולם הזה.
אחד
התכונות החשובות שיש באדם היא כח הנתינה, החסד. רצונו של האדם לתת כמה שיותר. אך
לעיתים עלולה נתינה ללא גבולות להגיע לידי זימה וזנות, כפי שנאמר בפרשת העריות:
"חסד הוא" (ויקרא), שבעצם מקופל בה רעיון של נטילה, הנאה מיידית המביאה
לסיפוק רגעי של ערוה וזנות, אך היצר הרע מכסה אותה ומצדיק אותה כ"חסד".
בידו
של האדם לבחור לו את הדרך ואת כיוון המוצא, אם בהתבטלות לבורא המשמשת במקדש ה', או
חלילה בהתפרצות בלתי מבוקרת של זימה וזנות המכוסים בנתינה של חסד.
עבודת
ה' במשכן ובמקדש, התמסרות מוחלטת לדברי תורה ולעבודת ה' נלהבה, תפקידם לעזור לאדם
להתמודד עם היצר הזה, ומהווה מעין הקדמת רפואה לפגימה של ישראל בשטים. כך נוסד
מקום התשובה של החוטא בעריות.
ידוע
מאמרי חז"ל, כי עצי שטים אלו לא נמצאו במדבר, וישראל הביאו אותם מארץ ישראל
למצרים, והם הגיעו מעץ האשל שנטע אברהם בבאר שבע. תכונת נפשו של אברכם מוטבעת
במעשי ידיו. אברהם אבינו שהיה כולו איש של חסד, הטביע כוחות של חסד באותו עץ שנטע
שם. יעקב אבינו שידע מה עומד לבוא במצרים, לקח איתו את עצים האלו למצרים, ע"מ
לנטוע בעם ישראל את מידת החסד הטהורה של אברהם אבינו, עד ששימשו כאמור עצים אלו,
כ"בריח התיכון" של המשכן.
גם
עולם העתיד זקוק לכוחה העצמתי של מידה זו, אלא שאם בעולם הזה אפשר להשתמש בה לטוב
ולרע, בעולם הבא תגיע לתיקון המוחלט: "אמר הקב"ה, לעולם הבא אני מרפא אץ
השטים, שנאמר: 'והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו', ומעין מבית ה' יצא והשקה את
נחל השטים' ". (תנחומא תרומה ט') כלומר, בעולם הבא, אפשר יהיה להשתמש בעצי
השטים למוטב בלבד, וכך יגיעו לתיקונם השלם.
וזהו
שקבעו חכמים במסכת אבות (פ"א מ"ב): "על שלושה דברים העולם
עומד:...על העבודה...", עבודת המקדש היא עמוד שהעולם נשען עליו, החסד.
הרב גולדוויכט זצ"ל
