א. עם זאב ז'בוטינסקי
הוא היה ילד השעשועים של גאוני התורה מלפני שני דורות. עלוי מופלג בתקופה בה עלויים לא היו נדירים. לן באהלה של תורה במזרח והשכים לבתי אולפנא במערב.
הקדיש עצמו לחקר התרגומים הקדמונים של התנ"ך ונלחם מלחמתו נגד מבקרי המקרא. פרסם מחקרים על התרגומים הארמים, התרגום הסורי, תרגום השבעים ועל הנוסח השומרוני של התורה. ועם זה המשיך לעסוק בספרות הרבנית, הוציא לאור מהדורה חדשה של "ספר המצוות" להרמב"ם וחיבר ספר רב הכמות והאיכות "לחקרי הלכות".
בני דורו תארוהו בכל תוארי הכבוד בהם הכתירו חכמים בישראל: "שר התורה והחכמה", "גאון לשם ולתפארת".
זאב ז'בוטינסקי, אמן הבטוי המקורי, נתן הגדרה אחרת לגדולתו של האיש.
אמר לו זאב ז'בוטינסקי לר' חיים הלר: "ר' חיים, לו היית חי מלפני ארבע מאות שנה היו שורפים אותך חי, בני אדם היו תמהים ומתפלאים על ידיעותיך העמוקות והנחרבות, והיו אומרים: אין זה כי אם מכשף".
ידידות גדולה היתה קיימת בין ז'בוטינסקי לר' חיים הלר, ובהזדמנם יחד היו מרבים בשיחות ממושכות.
ואם יש את נפשך לדעת מה לגאון מולדת-בית של אהלי התורה בפולין וליטא, ולמנהיג הדור, ששב משדות זרים לנהוג צאן עמו – הרי תמצא פשר הדבר בשתי "אגדות":
עוד בילדותנו שמענו "אגדה" מהלכת על ר' חיים. יושב לו ר' חיים הלר בברלין רכון על שולחנו, לפניו פרושים כל התרגומים הקדמונים של התנ"ך: התרגומים הארמים, תרגום השבעים, הוולגטה – התרגום הלטיני, הפשיטא – התרגום הסורי, תרגומו הערבי של רבי סעדיה גאון ועוד, והוא עובד על כולם בבת אחת.
אמנם באותה תקופה הוציא מתחת ידו מחקריו על תרגום השבעים והנוסח השומרוני של התורה, הוציא ספר "בראשית" ו"שמות" של מהדורתו של ה"פשיטא", ותיכנן הוצאה חדשה של פוליגלוט עם באור משלו.
ידענו אהבתו הגדולה של ז'בוטינסקי לתנ"ך. הוא היה מרבה בו במקורו ובתרגומים רבים. גם ידענו שהיה רגיל לרשום לו מפסוקיו בפנקסו. אך לא ידענו עד היכן היתה מגעת אותה אהבה עד שקראנו ה"אגדה" הבאה בספרו של יוסף שכטמן:
מספר י. שכטמן בספרו על ז'בוטינסקי (מהדורה עברית, חלק ג', עמ' 323):
"ב-1934 כאשר נכנסתי באחד הימים אל חדר עבודתו בפריס, מצאתי אותו בחברת ספרים בשפות מוזרות. בתשובה למבטי השואל, אמר ז'בוטינסקי: זה תנ"ך בכמה שפות וניבים של כושים באפריקה המרכזית. אינני מכיר אף אחד מהם, אבל את התנ"ך אני יודע, ומענין מאד להשוות את הוואריאציות בתרגום המלים והפסוקים השגורים".
ב. מאיר עיני חכמים
שתי מדות במחברים של ספרים חשובים. יש שספר גדול ממחברו. המדובר על פי רוב בבעל מלאכה אחת. כל מעיניו והגיגיו לשטח מחקרו נתונים, ולדבר מלבדו – לבו ודעתו אטומים. כל שלמד, מצא ורשם, ללא שיור ושארית, הוא מכניס בספרו, והרי כל חכמתו צפונה בין דפיו, והוא עצמו הנו רק בבואה של חבורו.
איש שגדול מחבוריו, אף אם רבים. אמנם התמחה בשטחים מסויימים, אך מחשבותיו מרחפות בעולם ומלואו. בחבוריו טמן רק מקצת ידיעותיו, כי איך תכיל האות המתה המיית רוחו ונפשו? ודעתו מעין מתגבר, לא תדע גבולות הכתב היבש. אין ספריו משקפים גודל ועומק ידיעותיו ויותר ממה שהוא כותב, גנוז עדיין בקפולי נשמתו. והרי הוא החכם האמיתי ממנו נהנים עצה ותושיה.
ר' חיים הלר היה יותר חכם מספריו, וכתב פחות מאשר ידע. וכשהיה נתבע לדבר, נהיה לשונו קולמוס לדעתו הרחבה, ובהערותיו היה מאיר עיני חכמים וחוקרים.
והרי מעט מהרבה מהערותיו:
שח לי הרב ד. ב. צוקרמן. בהכינו לדפוס ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על הרמב"ם, נתקל (שם, הלכות כלי המקדש פרק ד, הלכה ה) בהבאה מן הירושלמי: "אל תקרי וקדשתו אלא וקרשתו" חיפש בירושלמי אותה אימרה ולא מצא. פנה לר' חיים: ילמדנו רבינו, היכן מצויים אותם הדברים? השיבו: אין הם בירושלמי שלפנינו. וכמדומני שבכל הירושלמי נמצא הבטוי "אל תקרי" רק פעם אחת (בסנהדרין פרק י').
ומעשה בפרופ' ש. ליברמן, חוקר הירושלמי והתוספתא. בשנת תרצ"ה פרסם ליברמן פירושו "הירושלמי כפשוטו" על מסכתות שבת, עירובין ופסחים, והוא מחרוזת פנינים של תיקוני גירסאות, באורי לשון ופירושי ענין בתלמודה של ארץ ישראל. עמד בין היתר על פיסקה קשה, בה התלבטו מפרשים ראשונים ואחרונים, והציע פתרון מקורי משלו.
לימים פיענח ר' חיים הלר אותה הפיסקה. והיה הפירוש נהיר ובהיר. מיהר פרופ' ש. ליברמן לפרסם הדברים בשם אומרם, וציין בשוליהם: "כל דברי בענין-זה ב"הירושלמי כפשוטו" הם בטלים ומבוטלים" ("תרביץ" כרך ו, עמ' 235).
ג. מאמרותיו
לעתים היה מרצה באספת-עם על מאבקו במבקרי המקרא, אשר בהסתמך על התרגומים הקדומים דמו להוכיח כי הנוסח שהיה לפניהם היה שונה מזה המקובל בידינו. באחת מהרצאותיו בשנות העשרים בניו-יורק, נגע בדרך צחוק במאבק על ספרי-הלימוד של התנ"ך שהיה אותה שעה נטוש על מערכות החנוך היהודי במזרח אירופה.
הללו רצו ב"ספורי המקרא" המקוצרים, והללו – ולרוב היו אלה החרדים, התנגדו להם, בטענה כי אין לחנך את הנוער על קטעי תורה.
אמר ר' חיים בדרך צחוק: "ידי עם המתנגדים, אך לא מטעמם. חושש אני כי בעוד אלף שנה, יחטטו חוקרים תלמידי תלמידיהם של מבקרי המקרא של היום, בבתי נכאות ובספריות ויגלו "ספורי המקרא" המקוצרים. יקומו ויטענו בקולי קולות "כי הנוסח שמצאו הוא הוא המקורי, ואילול זה המקובל בידי ישראל, הוא בעל הוספות מאוחרות".
הוא היה בז לעשירים גאוותנים וגסי-רוח ומרגלא היה בפומיה:
כתוב במשלי (כג, ד): "אל תיגע להעשיר" כלומר אל תעמול להתעשר. ברם בתרגום הארמי ובתרגום השבעים מפורש: אל תתקרב לאיש עשיר. לא יהיה לך מגע עם עשיר.
ועוד באותו ענין:
כתוב "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט). דרשו על כך חכמינו: כבד את ה' אפילו בקולך הערב; "אל תקרי מהונך אלא מגרונך".
היה מפרש ר' חיים בדרך צחוק: "אל תקרי מהונך אלא מגרונך" – פירוש: מה השבח לאיש הנותן לה', נותן צדקה, מהונו, מרוב עושרו. השבח לאיש הנותן מגרונו, ממה שהוא חוסך מגרונו, ממאכלו הוא.
*
על סדרי החברה באמריקה, בה עליונים למטה ותחתונים למעלה, היה אומר:
דומה אמריקה למיטתה של סדום. אדם גדול שבא לכאן – מקטינים אותו. אדם קטן – עושים אותו גדול.
טוביה פרשל, "חרות" 24 מרץ 1961
