רש"ר הירש שמות י"ח
(כ) והזהרתה – כאן בלבד בא הפועל "הזהיר" בשני מושאים ["אתהם" ו"את החקים ואת התורת"], ולא באף מקום אחר בכתובים. פעמים בא פועל זה ללא פירוט, כדוגמת: "וְהִזְהִיר אֶת־הָעָם" (יחזקאל לג, ג), או: "לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ" (שם לג, ח). בשני המקומות האלה נראה שפירושו: "להתרות", כדרך שבבניין נפעל – "נזהר", "הִזָּהֵר" – פירושו: לקבל על עצמו התראה. מאידך, "זהר" מורה ללא ספק על בהירות, אור בוהק; ו"הזהיר" פירושו: "להפיץ אור" – "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג). "זהר" קרוב ל"צהַר", שממנו מתקבל "צָהֳרַיִם" – אמצע היום.
"הזהיר" מציין אפוא השלכת אור על דבר־מה למען אדם, שבלא זה לא היה רואה אותו או שם לב אליו. מכאן גם שני המושאים: לגרום לכך שקרני האור יפלו על חפץ כלשהו, ושהן יגיעו אל עיני אדם.
בפסוקנו, "והזהרתה" פירושו: לגרום לחוקים ותורות לזהור לנגד עיניהם באופן ברור ובהיר. לעשות את החוקים והתורות לחשובים כל־כך בעיני העם, עד שהם ישמרו בעצמם מלעבור עליהם.
"והזהרתָּה": דבר זה מוטל עליך בלבד, אתה עצמך תמסור להם את מצוות הלא־תעשה. "והודעת להם": את מצוות העשה.
והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון – חז"ל (בבא מציעא ל:) מבארים ציוויים אלה כך: " 'והודעת להם' – זה בית חייהם (פרש"י: ללמוד להם אומנות להתפרנס בו), 'את הדרך' – זו גמילות חסדים, 'ילכו' – זה ביקור חולים (אפילו לבן גילו), 'בה' – זו קבורה (אפילו לזקן ואינו לפי כבודו), 'ואת המעשה' – זה הדין, 'אשר יעשון' – זו לפנים משורת הדין".
"דרך" מציין תמיד תנועה לקראת מטרה – הווי אומר, השתדלות האדם להשיג את מבוקשו. בתחום המעשים שבחיי האדם, מורה "דרך" בדרך כלל על פעילותו למען השגת הפרנסה וסיפוק צרכיו. טוהר מוסריותו תלוי בטוהר פעילות זו.
נמצא שעל פי דעת חז"ל, נאמר כאן למשה כך: למד אותם את הדרך אשר ילכו בה בהשגת פרנסתם וסיפוק צרכיהם. בנוהג שבעולם, אין אדם מבקש אלא את טובת עצמו. אולם אצל עם ישראל, לא רק שעליהם לגמול חסד זה לזה, אלא שעל חסד זה להיות תכליתם בבקשם אחר טובת עצמם. על כל אחד לדאוג לעצמו, רק למען חברו. יתר על כן, עשיית חסד לאחרים קודמת לשמירת נפשו שלו (כגון ביקור חולים אף אם קיימת סכנה של מחלה מידבקת – "ביקור חולים לבן גילו"), ולשמירה על כבודו ושמו הטוב (כגון הטיפול במת וקבורתו מבלי להתייחס למעמדו או גילו – "קבורה לזקן ואינו לפי כבודו").
אדם שלא קיבל את האור הזוהֵר של הדרכת התורה, יחשוב שתכלית דרכו בחיים היא אך ורק טובת עצמו ואושרו הפרטי. אך כשתאיר את עיניו – "והודעת להם" – הוא יווכח לדעת שקיומו ופרנסתו עלי אדמות אינם אלא למען הזולת; הוא יבקש את ה"דרך" אל "בית חייו" רק בגמילות חסד, ירדוף אחר דרך זו מתוך מסירות נפש, ויקדיש עצמו אליה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו: "ילכו בה".
"ואת המעשה אשר יעשון": כמו כן תבהיר להם את החובות שבין אדם לחברו, "אשר יעשון" – מה שמוטל דוקא עליהם לעשות. אמת–המידה הרגילה, בה אדם מודד את עסקיו עם חברו, רואה עסקים אלה מנקודת מבט אובייקטיבית טהורה; לכל היותר הם מתנהלים לפי קנה מידה של דקדוק הדין: " 'את המעשה' – זה הדין". אבל אדם שוכח שמעשיו עלולים להיות ישרים ונכונים מצד הדין, ויתכן שלחברו אין כל זכות לתבוע ממנו דבר; אך למען כבוד עצמו, ובהתחשב בערך אישיותו המוסרית, ובשל תפקיד האהבה וההקרבה העצמית המוטל על אישיותו, יתכן שהוא מחויב לפעול באופן אחר ולעשות יותר: " 'אשר יעשון' – זו לפנים משורת הדין". אדם חייב ללכת מעבר לדקדוק הדין ולוותר על זכותו.
זהו הפתח אשר דרכו נכנסת גמילות חסד לתוך תחום הדין. אין ביד הדיין לדרוש זאת מאיש, אולם על כל מבקש משפט לדרוש זאת מעצמו. סבור היה יתרו, שגם הוראה זו בנוגע למדרגה הגבוהה ביותר של חובתנו המוסרית והחברתית, צריכה לבוא ממשה עצמו.
אם האירוע הזה התרחש לפני מתן תורה, כפי שאנו מניחים שאכן כך היה, הרי מיושב היטב ש"הדרך ילכו בה" ו"המעשה אשר יעשון" מתייחסים בעיקר לחיובי האדם הכלליים.
