מְאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא
בפרשתנו נפער פער תהומי בין הרוממות הגבוהה בה היו נתונים ישראל לאחר קריעת ים סוף ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" והשירה הגדולה ששרו ישראל לבין השפלות הנוראה שיורדים בני ישראל בתלונותיהם הרבות, ובספק הנוראי שהחל מקנן בהם: "היש ה' בקרבנו אם אין" המוביל למלחמת עמלק. לאחר קריעת ים סוף מתחילים בני ישראל במסעם במדבר ובמהלכו הם נפגשים בניסיונות שונים – מחסור במים, מחסור במזון, שוב מחסור במים ואויב התוקף אותם. בכל אחד מהניסיונות, עושה הקב"ה ניסים ומסייע לבני ישראל. להלן נתבונן בארבעת הניסיונות שעוברים בני ישראל בפרשתנו ונעמוד על תהליך הירידה שבהם.
בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו
הפער שבין ים סוף למלחמת עמלק מבטא את ירידתם של ישראל לתוך העולמות. ארבעת הניסיונות- מרה, מדבר סין, רפידים ועמלק מהווים שלבים מדורגים בתהליך ירידה אשר בו נעשים הניסיונות קשים, תגובתם של בני ישראל נעשית קשה ותקיפה וההתערבות האלוקית נעשית נסתרת ופחות גלויה. מיציאת מצרים ועד קריעת ים סוף היו בני ישראל כלולים לגמרי באלוקות אך מקריעת ים סוף ואילך מתרחש בני ישראל מתנתקים מן האלוקות בה הם כלולים ונעשים נפרדים ממנה.
בני ישראל הולכים במדבר שלושה ימים ולא מוצאים מים. לאחר מכן הם מגיעים למרה ואמנם מוצאים בה מים אך הם מרים ואינם יכולים להרוות את צימאונם. הליכה במדבר ללא מים זהו ניסיון קשה הגובל בפגיעה בעצם החיים אך מיד לאחר קריעת ים סוף אין לבני ישראל שום תלונה מלבד השאלה: "מה נשתה". בקשת המים של בני ישראל בתנאי המדבר, היא בקשה מוצדקת מאוד וה' מורה למשה להמתיק את המים באמצעות עץ.
אחרי מרה, אט אט נכנסים בני ישראל למצבי ניסיון של חוסר במים ומזון המביאים אותם לסכנת חיים ממשית ותגובתם נעשית קיצונית יותר. בני ישראל ממשיכים למדבר סין ונתקלים בניסיון של מחסור במזון. ככל הנראה הצטיידו בני ישראל במים ומזון בחנייתם הקודמת באילים, שם היו עבורם שבעים תמרים ושתיים עשרה עינות מים אך כעת הצידה אזלה. בני ישראל רבים עם משה, מתלוננים על מצבם ומלעיזים כלפי שמיא. הם מתרעמים וטוענים כי העדיפו לשבת במצרים מלמות במדבר. המחסור במדבר הוא כל כך גדול שבני ישראל אינם יכולים לספק אותו לעצמם אלא חייבים להיות תלויים בה' יתברך שיכלכלם וירווה צימאונם. ה' עושה נס וממטיר להם לחם מן השמיים. בנס המן ישנו אף ניסיון בחיים אלוקיים: מראהו של המן אינו משתנה, כולם צריכים לאכול ממנו אותה כמות ואסור להשאיר ממנו עד הבוקר. יש במן ניסיון שהוא בבחינת "ה' ילחם לכם ואתן תחרישון" בו ה' מאכיל אותנו בלחם אלוקי שאין בו שום מקום לאישיות הפרטית והיוזמה האנושית מתגלה אך ורק בטעם שכל אחד בוחר לטעום בו. לעומת נס ריפוי והמתקת המים, נס המן הינו נס פלאי שלא בגדרי העולם הזה. זהו נס גדול אף מהנס שהתרחש לאחר מכן כאשר משה מכה את הצור ומוציא ממנו מים מכיוון שהמן מגיע מן השמיים כמזון אלוקי לגמרי ואילו המים נתונים בתוך גדרי העולם הזה וההכאה בסלע רק הוציאה אותם כלפי חוץ.
כאשר בני ישראל מגיעים לרפידים שוב אין מים לשתות. בני ישראל מצפים שכפי שהמן ירד מן השמיים, כך ירדו גם מים מן השמיים. הם מבינים בעקבות נס המן הפלאי כי אין בכוחם לעשות דבר וכי הם תלויים בקב"ה וממנו בלבד תוכל לבוא הישועה. בני ישראל הובטחו לקבל את המן בכל יום אך לא הובטחו לקבל מים מן השמים, לכן גודל התלות שלהם בה' בנוגע לשאלת המים גדולה יותר והם מתרעמים: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" . הם מבינים כי בלא מים עצם חיותם עומדת על הכף ומתוך כך תוהים בני ישראל האם יש בהם בכלל קיום ושואלים: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" . בעקבות זאת מגיע עמלק ועם ישראל צריכים לאזור כוחותיהם ולהילחם בו.
מבין ארבעת הניסיונות, הניסיון האחרון של מלחמת עמלק הוא ניסיון חריג בכך שאין בו התמודדות עם מחסור פנימי אלא התמודדות עם אויב הבא מן החוץ. בנוסף לכך, התערבותו של ה' במציאות נעשית פחות ניסית ויותר נסתרת, עד שבמלחמת עמלק נלחמים בני ישראל בעצמם ובכוחם, ואין כלל התערבות אלוקית גלויה במציאות. במלחמת עמלק מתגלה מעט ממעלתה של ארץ ישראל, שיש בה שייכות לחיים גשמיים וטבעיים לגמרי, של אחיזה בנשק ומלחמה, כביכול מכוח עצמינו, ללא התערבות אלוקית גלויה. במלחמת עמלק מגלים בני ישראל כי דווקא אויב המגיע מבחוץ הוא שנותן להם את היכולת והאמונה להתמודד ולנצח אף את הקשיים הפנימיים המתגלים בתוכם.
מְבֵירָא עֲמִיקְתָּא לְאִגָּרָא רָמָא
בתוך הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מעולם האצילות עד לעולם העשייה, חבוי תהליך של עילוי. אמנם ירדו ישראל ירידה לתוך העולמות, אך דווקא בירידה זו טמונה היכולת של בני ישראל לא רק להיות כלולים באלוקות המתגלה מבחוץ אלא לחוש את האלוקות הנמצאת בקרבם. זהו תהליך הכרחי של היציאה ממצרים והביאה לארץ ישראל. כל הירידה לעולמות היא ביטוי למתח שבין היותנו כלולים באלוקות ובעליונים לבין היותנו כוללים את האלוקות בקרבנו, בתחתונים. ככל שבני ישראל כלולים באלוקות יש בהם פחות יכולת לכלול בתוכם את האלוקות אך דווקא הירידה וההתרחקות הם שיוצרים את היכולת של בני ישראל לכלול ולחיות את האלוקות בקרבם. זוהי מעלתה של ירידת העולמות. בעצם, כל תהליך הגאולה מתרחש מנקודת המוצא של התכללות באלוקות כפי שמתגלה במרה, אל הנקודה בה אנו מכילים בקרבנו אלוקות כפי שמתגלה במלחמת עמלק: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", שאין ה' שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק, בכך שיהיה ה' בקרבנו.
ברפידים, רפו ידי ישראל מן התורה והחל לקנן בהם הספק: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" . על כן בא עמלק לזנב בנו ומאז ועד ימינו אנו עדיין נמצאים במאבק כנגד עמלק. אנו נמצאים בתוך חיי עולם הזה של המציאות הגשמית ובה עלינו לפעול ולהילחם בכוחנו ללא התערבות אלוקית וניסית. הניסים המתרחשים במדבר, מתן תורה ענני הכבוד, הבאר, המן ובקיעת הירדן הם ניסים המתפרטים מניסי יציאת מצרים אך מלבדם, המציאות כולה מתקיימת על פי חוקי הטבע. בתוך חוקי מציאות זו אנו פועלים ומגלים בה מתוכנו את ה' שבקרבנו.
ארבעת השלבים של תהליך ירידת העולמות באים לידי ביטוי ברמות שונות של הניסים המתרחשים בהם. נס קריעת ים סוף הוא נס עליון ומופלא שמעל לגדרי הטבע והמציאות, נס הפיכת המים המרים למתוקים הוא נס מופלא ועליון המתקבל בתוך כלי העולם הזה. לאחריו, ממתיקות המים עוברים בני ישראל להרגיש את מתיקותו של המן "כצפיחית בדבש" המתגלם בתוך גדרי העולם הזה. בשלב נוסף, נהפך הצור למים ובכך באה לידי ביטוי הירידה לתוככי מציאות העולם הזה אשר בה ניתן לגלות את הבורא. הירידה הנוספת לתוך המציאות באה לידי ביטוי במלחמת עמלק. אז פועלים בני ישראל בתוך המציאות המעשית ונלחמים בעמלק מכוח עצמם ומתגלה, כי בטבע עצמו גנוז וחבוי נס אלוקי- "ה' ניסי". נס זה שייך לבית מדרשו של משיח, שיכול להפוך את המציאות של טבע העולם הזה בגדריה המקולקלים, הרחוקים, הנפולים והמרים, למתיקות עצומה שעתידה שתתגלה בגאולה השלימה. אז יתגלה כי המר בעצם מתוק, בבחינת "אודך ה' כי אנפת בי", שכל הצרות, הקושי החטא והריחוק, הם כאלה רק מנקודת מבט אנושית אך מנקודת מבט אלוקית לא היה בהם כל רע.
מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק
ארבעה ניסיונות אלה- מלחמת עמלק, רפידים, מדבר סין ומרה מהווים מעין דגם של התמודדות השייכות בכל אדם עובד ה'. כעת, נתבונן בארבעת הניסיונות והניסים הללו כמבנה הדרגתי מלמטה למעלה המתאר את ארבעה רבדים מן החוץ כלפי פנים בעבודת ה': מלחמה, הכאה, מתיקות והמתקה, ההולכים ומתגלים בתהליך ביאתנו לארץ ישראל .
מלחמת עמלק היא הניסיון האחרון בפרשתנו אשר יש בה התמודדות עם בעיה הבאה מן החוץ שיש לגייס כוחות עצמיים על מנת להילחם כנגדה, למחותה ולהשמידה. בסוג ניסיון שכזה התורה מעידה כי יש בו נס- "ה' ניסי", אך אין זהו נס פלאי אלא נס הנעשה בתוך גדרי הטבע.
בעבודת ה' הפרטית, יש ותוקף את האדם אויב חיצוני ומבקש להילחם בו. מלחמה מעין זו מתאר השולחן ערוך בפתח דבריו ואומר כי "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". כלומר, יש להיאבק, בכוח ומלחמה לא רק ב"בני אדם המלעיגים" אלא בכל עמלקיות, תאוות וניסיונות שבאות מבחוץ ומבקשות לערער את עמידתו האיתנה של האדם אל מול ה'. למרות שעמלק הוא אויב שבא מבחוץ, בעצם, הוא מצביע על ספק וחולשה פנימיות, בעקבות התהייה "היש ה' בקרבנו אם אין".
מלחמת עמלק היא מלחמה בה אנו שרויים כיום ויש בה ביטוי לנפילה וירידה מרבדים עמוקים ופנימיים של התמודדויות להתמודדות ומאבק חיצוניים. כל החולשות הפנימיות מושלכות כלפי חוץ ומתבטאות במאבקים וניסיונות המתרחשים מבחוץ לנו. המלחמה והמאבק שבעבודת ה' מוצאים את ביטויים בספרי המוסר המדגישים את הכורח להילחם בעולם הזה במלוא התוקף והעוצמה כפי שאנו מוצאים ב"מסילת ישרים", למשל:
והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל עניני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם. העני מצד אחד והעשר מצד אחד, כעניין שאמר שלמה (משלי ל,ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי וגו'" השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד. עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לדבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים, וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו - כן ישיגהו וישמח בו .
וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם
למעלה מן המלחמה החיצונית, קיימות התמודדויות במישורים פנימיים באדם ודרך ההתמודדות עימן אינה במאבק ובמלחמה אלא בדרכים אחרות, כפי שנפרט. כאשר אין מים לשתות, חש האדם כי אין לו מוצא והוא תלוי לגמרי במקור כוח חיצוני שיספק לו מחסורו. כל עובד ה' לאחר שהוא נאבק בחוץ, נלחם והכניע תאוותיו, חש כי בעצם בפנים נכונות לו התמודדויות, ניסיונות ומאבקים נוספים. במדרגה פנימית בעבודת ה', חש האדם צימאון פנימי, ערגה וכמיהה לקב"ה. כעת, אין מטריד אותו המאבק עם מה שנמצא סביבו מבחוץ לו אלא בעיקר את שמתרחש בתוכו פנימה- "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי".
הפתרון למצוקת הצמא הוא בהכאה. משה מכה על הצור במטהו ומוציא ממנו מים. בהכאה זו אין הוא יוצר דבר חדש במציאות או מבטל דבר קיים אלא מחולל שינוי פיזי ופנימי בבריאה והופכה מחומר אחד לחומר אחר, כפי שהפך המטה מים לדם וים ליבשה. בהכאת המטה נהפך מוצק לנוזל וצור למים אך אין כאן השמדה ומחייה כמו בהתמודדות עם עמלק. ההכאה צריכה להיות הכאת לב האבן והפיכתו ללב בשר כמעיין המפכה מים חיים. ההכאה אינה צריכה שתעשה בעוז ובעוצמה כמאבק המלחמה בעמלק, אלא באופן שינביע חיות מתוך הקושי וההסתר שבמציאות. ההכאה מרככת את קשיות העורף ואת כל הקשיים המתגלים במציאות והופכת אותם למקור מים נובע מלא חיות ותנועה. בעל התניא הרבה להסביר דרגה זו בעבודת ה' שיש בה הכאה פנימית, ביטוש והפיכת לב אבן ללב בשר:
ומידה זו, לקשר דעתו בה', יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבינו עליו השלום. רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר, לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, כמו שכתבנו לעיל בשם הזוהר, דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, כמו שכתוב שם. והשנית היא יגיעת הנפש, שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה .
וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ
נס המן מהווה דרגה נוספת בעבודת ה'. בדרגה זו חש האדם שייכות פנימית לא רק לכוחות הפנימיים שבעולם, כמו בעבודת ההכאה והביטוש, המוציאה מים מן הסלע, אלא שייכות ונגיעה בשורש העולם וביכולת בריאה חדשה לגמרי, שמעל למציאות ושאין דוגמתה בעולם, כמו הבריאה החדשה שישנה במן, לחם מן השמיים. בדרגת עבודה זו חש האדם רעב ומבין כי משלו אין לו כלום וכל המציאות היא כמתנת שמיים עליונה וכלחם מן השמיים מלא מתיקות עליונה, שיש בה להשביע רעבונו.
בתורותיו של ר' נחמן מברסלב באה לידי ביטוי דרגה זו בעבודת ה', שיש בה חיים במימד הבריאה והרגשת מתיקות וקרבת אלוקים תוך דילוג על המרחק והפער שבין הגבוליות בה נתון האדם בעולם הזה לאלוקות העליונה והאינסופית שמעבר לו. דרגה זו מתוארת יפה בדמותו של התם בסיפור "החכם והתם":
בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל, והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית, והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש, ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם
ר' נחמן מברסלב מלמדנו כיצד יכול האדם הרחוק הנמצא בגבולות העולם הזה להתקרב לה' אך אין הוא מלמדנו כיצד ניתן לקרב את המרחק בעצמו. בסיפור "מעשה באבידת בת המלך", בסופו של דבר, מוצאת בת המלך משביה וחוזרת אל אביה המלך אך כל תהליך הקירוב שלה לא מפורט- "איך שהוציאה לא סיפר". הרבי מלובאוויטש, אמר פעמים רבות שעיקר רצונו לגלות לישראל את הריחוק והגלות, איך שגנוז בהם עצמם טוב אלוקי - "אודך ה' כי אנפת בי" אך מרן הרב קוק זצ"ל הוא שגילה את הטוב הצפון במרירות וקרב את המרחק בעצמו- "וסיפר איך שהוציאה".
בריפוי המים המרים, שכלל לא נקרא בתורה נס, מתגלה דרגה עליונה של עבודת ה' הנעשית כרפואת ההומאופטיה של 'תיקון מר במר'. משה לוקח עץ מר, זורק למים מרים, והמים נמתקים . בהפיכת המרירות עצמה למתיקות מתגלה כי כל חיי עולם הזה הטבעיים, עם מרירותם, קלקולם וריחוקם, בהם עצמם גנוזה מתיקות עליונה ומופלאה. התרופה העליונה שתתגלה בגאולה השלמה, היא דרך בעבודת ה' אשר בה כל מרירות הופכת בעצמה למתיקות עליונה. דברי מרן הרב קוק זצ"ל ועיקרם בספרו "אורות התשובה", הם כעץ המרפא וממתיק את המים המרים, והוא שמלמדנו את סוד ריפוי המר במר.
בשעה שהאדם חוטא הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. וכזה נעשים הזדונות לזכיות ממש.
הרב יהושע שפירא שליט"א
