אנו נמצאים בעולם-הזה, ואנו מסתכלים זה על זה וחושבים שמה
שאנו רואים זהו האדם. אבל "האדם יראה לעינים" (שמואל-א ט"ז ז).
אנו רואים רק מציאות של צללים. הגופניות היא רק החיצוניות של
המציאות, היא רק הצל. אבל לפי ערך גדלות הקדושה, יש יותר מקום
להיפגש עם עצם הנשמה... הנשמה זהו האדם האמיתי והפנימי, זאת
מציאותו האמיתית.
לכל דבר יש נשמה וגוף. התורה היא נשמת העולם, ישראל קדמו לעולם
(בראשית רבה, א' ד), והתורה קדמה לעולם (פסחים נ"ד, א). ושניהם
ענין אחד. הקדוש-ברוך-הוא הסתכל בתורה וברא את העולם (בראשית
רבה, א' א). מתוך התורה נברא העולם-הזה החומרי והגיאוגרפי. לעולם
החומרי והטכנולוגי יש פְנים. כמו שלאדם יש נשמה, כך גם לעולם יש
נשמה. התורה היא הנשמה, הּפְנים של העולם. לכל דבר יש ּפְ נים וחוץ
- אין גוף בלי נשמה ואין נשמה בלי גוף. כך הוא אצל האדם הפרטי
ולא פחות מזה אצל האדם הצבורי. לכלל-ישראל יש תוכן פנימי, "חלק
ד' עמו" (דברים ל"ב, ט). גם לכללות האדם הנברא בצלם אלוהים
בכל גזעו, יש פְנים וחוץ. לכן דבר מציאותי וטבעי הוא שבאנושות
יש חלק פנימי, "חלק ד' עמו", ששייך לנשמתיות של האדם והעולם.
