בר' חיים זה בחרה ההשגחה, ומילאה את ידיו לגשם משימה קשה. לשם הבנת
המשימה, עלינו לפנות לימי קדם ולראות בתוך מערכה היסטורית מסוימת.
הברייתא בברכות מספרת לנו: 'תנו רבנן, שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני
רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם ר"ג לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן
ברכת המינים, עמד שמואל הקטן ותיקנה' וכו'.
ברייתא זו אומרת: דרשני. הרושם של דבריה הוא, שתיקון ברכת המינים עורר
קשיים גדולים שלא היו קיימים קודם לכן, בשעה שניסחו י"ח ברכות על הסדר.
מספרת היא שרבן גמליאל הוצרך להכריז הכרזת שאלה: 'כלום יש אדם שיודע
לתקן את ברכת המינים', ולא נמצא שם אלא אדם אחד בלבד, שעליו סמך נשיא
ישראל את ידיו והרשהו לטבוע מטבעה של ברכה זו. מה פירושם של דברים
אלה? בימי רבן גמליאל ביבנה, חל מפנה עקרי בפולמוס היהדות הנאמנה עם
תנועת הבגידה במסורת האומה ובייחודה. מידות המאבק נשתנו שינוי יסודי.
ההיאבקות הפעילה באה במקום ההתעלמות הפאסיבית.
האיש שסמך עליו רבן גמליאל את ידיו, והזמינהו לתקן את ברכת המינים,
נתפס כולו למידת החסד. הרשות להסתער על האויב ניתנה רק לאיש, שנשמתו
ינקה משורשי חסדים עליונים, ולא משורשי הגבורות. רק האיש הזה, שכל נפשו
ומאודו שתולים היו על פלגי חנינה, אהבה ורחמים, שבמעמקי נשמתו היה מפכה
מעיין החסד – רשאי היה לתקן ברכת המינים, ולתבוע מאת אביו שבשמים
השבתת ברע והשמדת הזדים. בדקו ומצאו את שמואל הקטן, שסיסמת חייו
התבטאה בפתגם ספר החכמה (משלי כד, יח) 'בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו
אל יגל לבך'. שמואל, החסיד והעניו, הצנוע והנחבא אל הכלים, שמעולם לא טעם
טעם שנאה וחימוד, ופרעון מידה כנגד מידה, שמימיו לא קבל על הזולת, ולא
התאונן על עלבון ועוול שגרם לו – נבחר למלא משימה זו, שהיה הדור צריך לה.
והוא, זה האיש, שכולו שפע וחסד, סליחה ומחילה לכל בני אדם, עמד בנוכחותו
של נשיא ישראל, ותיקן את ברכת המינים.
מעשה אבות סימן לבנים. אנו יהודים, שומרי תורה ומצוות, סבלנו הרבה מן
המינות המודרנית, מביקורת המקרא, שיצאה לחסל את המסורת ולהפר ברית
עולם, בין האומה והתורה בשלמותה וטהרת קדושתה. שנים רבות השתמשנו
במידת ביטול הרע, וניסינו לסלקו מן הזירה הציבורית שלנו. רצינו לקיים את
דברי הכתוב: 'אל תפנו אל האלילים'. מיתודה זו של היסח הדעת, עמדה לנו בכל
יעילותה במשך תקופה ארוכה, אולם עם שינוי העיתים,
לא נשארה לנאמני המסורת שום ברירה. שיטת ביטול הרע מוכרחת הייתה
להתמוטט, ולפנות את מקומה לגישה אחרת ששמה: ביעור הרע.
היהדות שבה והרגישה שנתונה היא במיצר, ואי אפשר לה להשתמט מן
ההתמודדות עם אויביה בשער. שוב העבירו קול במחנה ישראל: 'כלום יש אחד
שיודע לתקן ברכת המינים', כלום יש אחד המוכשר להצביע על הטעויות,
הזיופים וההתנכלות המחושבת לקיומנו הרוחני, הכרוכים בספרות מינות זו? מי
היה יכול לענות לקול נצח ישראל, הקורא לעזרה ולהצלה: הנני?! מי היה האיש,
שיצא מחומש נגד מחללי קדושת דבר ה', להוקיע את מזימתם ברבים? ר' חיים,
ז"ל, שמואל הקטן של דורנו! ההשגחה בחרה בו לתקן את ברכת המינים, לא רק
בשביל הכשרתו האינטלקטואלית, אלא גם בשל נשמתו הגדולה, שהייתה גדושה
אצילות וחיבה ורחמים לכל הנברא בצלם אלקים. מידת החסד נתעמקה
באישיותו, והגיעה עד שורשי נפשו המיסתוריים. הוא היה גומל חסדים בגופו,
בממונו וגם בדיבורו. כל מהלך חייו מוזרם היה עדינות, רכות, חנינה וטוב אבהיים.
מעולם לא שמעתי מפיו לשון מגונה. מעולם לא עלתה קללת הזולת על שפתיו,
ולא כינה שם גנאי לחברו. לפעמים העליבו אותו אחרים וציערוהו, אבל הוא לא
התאונן עליהם, ולא דיבר בגנותם. כשהיה נזכר במעשה בלתי נעים כזה, היו עיניו
מתכסות בעצבות קודרת, ומבטו ביטא כאב ועגמה. הלשון לא נזדקקה לחוויה.
הוא היה אמן לקבלת יסורים. הוא נטה את שכמו לסבול, וידע לסבול בחיוך,
להתייסר ולצחוק. מי כמוהו קיים את דברי המשנה: 'בכל מאודך, בכל מדה ומדה
שהוא מודד לך'? שמואל הקטן של דורנו נתמנה על ידי ההשגחה לטבוע את
ברכת המינים. רק הוא, שדמותו הקרינה רעננות, גיל ואהבה, הוכשר למלאכה
קשה זו!
--
אבדנו את ר' חיים, והננו מחזרים על אבדתנו. כשהיה ר' חיים חי אתנו, התעלמנו
ממנו, עכשיו כשנעלם, התחלנו לבקשו. שוב אנו עסוקים בפעולת חיפוש מוזרה
והערכה שעבר זמנה. ארון הקודש נשבה, ואנו רוצים 'לפדותו' מן ה'שבי'
הטראנסצנדנטי. רצייה זו – סופה אכזבה ומפח נפש! ואף על פי כן, ציוותה אותנו
ההלכה על חיפוש הדמות. על אף כל הזרות הכרוכה בכך, עלינו לצאת, כבני
נביאים בשעתו, ולבקשה במרחקים מופלגים. אבלות שבלב מתקיימת בפעולה
תמוהה זו. הלכך חייבים אנו לפתוח את ארונו של ר' חיים, להציץ בדיוקנו, שכבר
שקע במרחבי הנצח, ולהתייחד עמו, אף על פי שהררי אל מבדילים בינו ובינינו.
הננו בבחינת 'ויהי בדרך במלון ויפתח האחד את שקו'.
פליטת סופריהם
מי היה האיש הזה שנפרד מאתנו בדומייה ובענוות חן? מה היה משפטו ומה
מעשהו? מי היה ר' חיים, שלא תפס כהונה ציבורית ולא הזדקק לתארים
השגרתיים. שכל גדלותו התבטאה בשתי מילים פשוטות: 'ר' חיים', גדול מרבן
שמו?
לפני שנים אחדות... כשהציג נשיא המוסד הזה, הרב שמואל בלקין, את ר'
חיים... השתמש בדברי תיאורו במימרה זו: 'ר' חיים משתייך לסיעה קטנה של
אנשי מידות, שבעדם אנו מתפללים בכל יום בתפילת העמידה: על הצדיקים ועל
החסידים ועל זקני עמך בית ישראל ועל פליטת סופריהם. ר' חיים', המשיך הרב
בלקין, 'הוא מפליטת סופרי ישראל'. בדיבור זה קיפל את כל המיוחד והמופלא
שבאיש!
בשעת מעשה, ישבתי על הבמה, על יד ר' חיים, ובראותי אותו כולו מכונס, סגור
ומסוגר בתוך עצמו – כאילו נכווה ממבטי הקהל שננעצו בו – כששפתיו
ממלמלות: 'מה הוא רוצה ממני', ועגמת מבוכה של בודד שנדחק בעל כרחו לתוך
המון שוקק ורועש נשפכה על פניו, נצנצה שאלה במוחי: מפני מה השתמשו
מסדרי התפילה בניב כזה? למה לא החליפוהו בביטוי פשוט יותר. 'ועל
סופריהם'?
והתשובה:
עם כל המון תלמידי חכמים, גדולי תורה, סופרים ובעלי תריסין, שדור מסוים
נתברך בהם, עם כל המעוף והעמקות של יצירתם התורנית של בניו – אף אם
נעלה ונישא הוא הדור ההוא – אי אפשר לצרפו לשלשלת הקבלה הגדולה, אם
אין בו אחד מפליטת סופריו של העבר הנשגב, המגשר על פני הפער המבדיל בין
דורות ראשונים ואחרונים. אי אפשר לקבלה להתגשם, אם אין היחיד נעשה
נקודת מגע של התקופות. מסורה וקבלה – פירושם: קיפול הדורות תחת ההווה
הדתי, כשה'עכשיו' מעוגן ב'לפנים'. בכל דור ודור אנו נפגשים, באורח פלא,
בנשמת דור קדומים שנתגלתה ונעתקה לתוך ההווה, והאצילה עליו מזיו הישן
ותפארת הזקנה. דיוקנאות חיים נעים ונדים מדור לדור...
ואם בדורו של משה כך, בדור שהתערערו יסודות המסורה על אחת כמה וכמה.
בדור סילוק שכינה וערבוב התחומים, ערך ההתקשרות הפרסונאלית עם אישי
העבר הולך וגדל. כשמעטים עומדים במאבק עם רבים, הצורך לשאוב גבורת
איתנים מן המסורת החיה, המתגלמת באישיות ממשית שהוד קדומים נסוך עליה
– והיא המתווכת והמגשרת בין אבות ובנים, בין דור גבורה ו דור חלושה – בולט
ביותר. בנסיבות כאלו, לחיצת יד מרטטת וקמוטה, שריתמוס הדורות עולה
מתוכה, מבט אבהי או אמהי של עיניים, שסוד העבר שוכן בהם, צלילי קול רועד,
שדממת הנצח נכבשה לתוכו, הסיפור על דמויות מוזרות ונפלאות, על אירועים
עלוטי ערפלי הזמן החולף והצפייה לאחור – יכולים להכריע את הכף לטובת
הקודש, בהתנגשותו עם החול. חיבוק הדורות מקנה לבני דור שהתרושש, את
העשירות והתקיפות של אנשי קדם...
מטבע הלשון 'פליטת סופריהם' מביא את הרב סולובייצ'יק לבאר מהם סופרים:
... מה היא משמעותה של המילה סופרים? הגמרא בקידושין (ל, א) אומרת: 'למה
נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל אותיות שבתורה'. רק הבקי בכל
התורה, עד כדי ספירת אותיות, מוכשר להסתפח אל חבורת הסופרים הנדירה. ר'
חיים קיים תנאי זה. גדולה הייתה בקיאותו. הוא היה מדייק לא רק בדברי בעלי
התוספות כי אם גם בלשון הסמ"ע והש"ך. שני חלקי ספרו 'לחקרי הלכות' לחושן
משפט, מעידים על ידיעותיו המדהימות. הוא היה נאמן בכל בית ההלכה, ובכלל
זה ספרי גדולי האחרונים של הספרדים, שאפילו את שמותיהם אין אנו יודעים
(רבים מהם מצטט הש"ך בחושן משפט). הרבה פעמים הראה לי דיוקי לשון
בחיבורים אלה, ועל ידי הגהה קלה במטבעות סגנוניות, תירץ את קושיות
המשיגים.
זהו פירוש אחד לביטוי סופרים, וישנו פירוש נוסף:
ברם, ישנה הגדרה אחרת לכינוי 'סופרים'. הירושלמי בשקלים קובע את
משמעותו בזו הלשון: 'למה נקראו ראשונים סופרים? מפני שעשו את כל התורה
מספרות, כגון ארבעה אבות נזיקין... הידיעה הכמותית חשובה מאוד, אבל אין
בה משום התמחות במקצוע ה'סופרות' האמיתית. הבנת התוכן – השיטות,
המושגים והמידות – מכריעה. ר' חיים ידע איך לעשות מספרות לתורה. מומחה
היה בענייני קלאסיפיקציה והיקף שיטתי. מכל עניין ועניין שטיפל בו, היה ממצה
את סך-הכל, את העיקר, את התוך, והיה זורק את הטפל והקליפה. תמיד פתח
בתיקון הנוסחה וזיקוק מטבעות לשון; אחר כך היה פונה לעיבוד השיטות.
ראשית מלאכתו הייתה ספירת אותיות, ואחריתה – עריכה מספרות.
