טל אורות - קובץ מאמרים ספרותיים תורניים מדעיים בחקירת דברי ימי ישראל והבנת מאמרי חז"ל מסודר על סדר זמני השנה. מאת הרב טוביה יהודה טביומי הוצאת "נצח" תשי"ג. ת"א.
לפני ימים אחדים נפטר בתל-אביב הרב טוביה יהודה טביומי. המנוח שהיה נמנה בין גאוני פולין וזמן רב שמש ברבנות בעיר סוכצ'ב השתקע בארץ בשנת תרצ"ו, כאן סרב לקבל עליו עול רבנות והתפרנס מחנות מכולת שאשתו היתה מנהלת.
מלבד היותו גאון בתורה היה מטובי הסופרים בעתונות החרדית בפולין וחבר כמה ספרים בדרוש ובהלכה, שאלות ותשובות וחקירות הסטוריות.
כמה שבועות לפני מותו פרסם את החלק השלישי של ספרו "טל אורות" שהוא קובץ מאמרים ספרותיים בחקירת דברי ימי ישראל והבנת מאמרי חז"ל.
המחבר, שנהירים לו כל שבילי תלמוד בבלי וירושלמי על כל מפרשיהם, ראשונים ואחרונים, מפיץ אור על מקומות סתומים רבים בדברי רבותינו ומבאר את הרקע ההסטורי של כמה מתקנותיהם, הנהגותיהם ודיוניהם.
הוא הולך בעקבותיו של ר' יצחק הלוי בעל "דורות הראשונים" שהוא קורא לו "הגאון החוקר" ו"החוקר האמיתי בדברי ימי ישראל" אף סגל לו את אופן הרצאתו וסגנונו. כמו בעל "דורות הראשונים" פולט גם עטו כמה בטויים חריפים נגד שיר, א. ה. וייס וגרץ.
דבריו רוויים אהבה עזה למולדת ואמונה חזקה, כי רק הדאגה לשלום העם וטוהר מדותיו וראיית הנולד היתה נר לרגליו בכל חקירותיו.
יש בספר פרקים המפליאים בהגיון סברתם ומקוריותם, להבנת דיונים שלמים בין חכמי התורה.
מענינים הם דבריו בפרק המבאר את המסופר בתלמוד על שני כהנים, שהיו רצים ועולים בכבש המזבח כדי לתרום, קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו נטל סכין ותקעו בלבו. המחבר רואה במעשה זה רצח פוליטי שבוצע על ידי אחד הכוהנים שהיה חבר לאגודת הסיקריים ורצח את חברו שהיה נמנה על קבוצות בעלי הזרוע שבתקופת אי-הסדרים והתוהו ובוהו ששררו לפני חורבן הבית היו רודות בעם, רק על רקע זה מבוררים ומפורשים דברי התלמיד במקומם ודברי אב הנרצח שבבואו למקום הרצח ובראותו את בנו עדיין מפרפר הצדיק עליו את הדין ואמר: "הרי הוא כפרתכם!" כי ידע האב כי ראוי היה בנו האלם למיתה זו.
יפים הם הפרקים של רקע תקנות שונות, הנהגות וחלופי מנהגים; הפרקים על בעיות השמיטה, תקנת רבן גמליאל, מעשר ראשון ללוי או לכהן, חליצה במנעל, מלחמת הדעות בצפורי ושונות המנהגים בין בבל לארץ ישראל במוסף של ר"ה – אם גם בנוגע לפרק האחרון יש להעיר ששי"ר קדם למחבר ובעל "דורות הראשונים" בהנחה כי יהודי איטליה היו תלויים בהוראה בחכמי ארץ ישראל ויהדות ספרד בישיבת בבל.
אמרנו למעלה שהמחבר הולך בעקבותיו של בעל "דורות הראשונים" – אבל יש גם שהוא סוטה מדרכו. כך למשל בבואו לבאר דברי הירושלמי; "ולא עמד אשכול עד שעמד רבי עקיבא" ומקשה הירושלמי: וכל הזוגות לא היו אשכולות? אלא אלו שמשו פרנסות ואלו לא שמשו פרנסות" כלומר: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן וגם התנא רבי עקיבא שמשו פרנסות. היינו: שעסקו בצרכים פוליטיים וכלכליים של ישראל לפיכך נקרא אשכולות "איש שהכל בו" אבל לא כן שאר הזוגות. רק רבי עקיבא שהיה הרוח החיה במרידת בר כוכבא, כלשון הרמב"ם "נשא כליו של בר כוכבא".
נדמה שדעתו של ר' יצחק הלוי לא היתה נוחה מדברים אלה כידוע בטל הלוי את דבריו של הרמב"ם שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר-כוכבא.
מפוזרים בין דברי המחבר באורים לכמה מקומות בירושלמי שכל האוהב להתעמק בתלמודה של ארץ ישראל ימצא בהם ענין רב.
בסופו של הספר יש קונטרס "פולמוס פלביוס" המהוה תרומה חשובה לספרות הקשורה בהסטוריון זה.
המחבר מעיר בראשית דבריו כי הרבה למד מדברי פלביוס ועל ידי כך בא להבנת מקומות רבים במשנה, ובתלמוד – אבל כל זה לא מונעו, אחרי בדיקה קפדנית בספריו, להטיל עליו את האשמה בשנאה עזה נגד עמו ומנהיגיו חכמי התורה.
שנאה זו מבצבצת מתוך הרבה פרקים הנוגעים בענינים שלא היו על אודותם ריב ודברים בין היהודים והרומיים ולכן קשה היה על המחבר למצוא להם סניגוריא איזה שהיא.
המחבר מוכיח, כי פלביוס מתאר בכוונה תחילה את ה"פרושים" ככתה נפרדת מהעם בשעה שבאמת היו הם העם עצמו. חכמי התורה היו מורי האומה ומחנכיה, שחרפו את נפשם בעד האומה והאומה חרפה נפשה בעד קיום דבריהם.
דבריו אלו של המחבר חשובים לנו ביותר. כי השקפתו של פלביוס על ה"פרושים" בתור כת הטביעה חותמה על חוקרי הסטוריה רבים והיא גרמה לא במעט שאלה יראו את התפתחות התורה של בעל פה באור לא נכון.
המחבר לא התמסר רק לחקר דברי ימי ישראל בימי המשנה והתלמוד, ולכן לא יצא מתחת ידו ספר הסטורי במובן המקובל. אבל הבא ללמוד או לכתוב על אותה תקופה לא יוכל לדלג על הארותיו והנהגותיו המפוזרות בין דבריו.
הולכים ופוחתים מבינינו אנשים שידם רב להם בכל מקצועות התורה והם ספוגים ורווים חכמת הדורות. – ומתרבים והולכים מאספים בשדות אנציקלופדיות, מלקטים אחרי מלקטים השואבים קטע ידיעותיהם מתוך כלי שני ושלישי ועליהם קראו המליצים דברי הגמרא בחגיגה: "על שלושה הקב"ה בוכה… ואחד מהם… העוסק בתורה ואיננו יכול".
הרב טוביה יהודה טביומי היה בין הראשונים, חבל על דאבדין ולא משתכחין!
ט. פרשל, "חרות" 31 יולי 1953
