לא תנאף

ר' יוסף בכור שור שמות כ':י"ב

לא תנאף – לפי שאמר לא תרצח, דמשמע אסור למעט הבריות, הייתי אומר אבל לגדל הבריות שפיר דמי, ולפיכך כל אשה שימצא אדם, בין אשת איש בין שאר עריות, יבוא עליה כדי להוסיף על הבריות. לכך נאמר: לא תנאף, דניאוף משמע ביאה של ערוה, כגון הבא על אשת איש, ועריות אבוטירא בלעז, וכן זימה.

רלב"ג תועלות שמות כ':י"ב

התועלת הארבעה עשר הוא במצוות, והוא מה שהזהיר מהניאוף. והנה תועלת זאת האזהרה הוא נפלא במידות ובדברים המדיניים; וזה, שאם בא האדם אל אשת רעהו - הנה תקרה מזה הרציחה; עם מה שיקרה בזה מהקלקול בקיבוץ המדיני, וזה, שאם תהיינה נקבות האדם בזה הענין במדרגת נקבות שאר הבעלי חיים, שיבוא עליהם אי⁠־זה זכר שיזדמן, הנה לא יִוָּדַע מאי⁠־זה משפחה יהיו הנולדים, ולא יהיה לקצתם מקצת העזר שיצטרך לאדם מבני המשפחה; עם שלא יִוָּדַע גם כן מהנולד מי הוא אביו, ולא יהיה בכאן איש משתדל בהנהגת הנולד ובמוּסרו, ויֵצאו מפני זה רוב הנולדים לתרבות רעה, לא ימלט מהם זולתי מעט מזער. ועוד, שכבר יקרה מזה שימותו רוב האנשים בסיבת ריבוי המשגל, לריבוי הנקבות המוכנות להם. ולזאת הסיבה מנעה התורה רוב העריות, כמו שיתבאר בגזרת ה' במה שיבוא. והנה תבוא האזהרה בייחוד בכל אחת מהעריות במה שיבוא, ולזה לא מנה הרב המורה זאת האזהרה, שהיא כוללת כל האזהרות ההם; וזה דבר ראוי; אלא שכבר היה ראוי גם כן שימנה 'לא תעשה כל מלאכה' (כ, ט) תשע ושלושים אזהרות לכמו זאת הסיבה.

הכתב והקבלה שמות כ':י"ב

לא תנאף – אין נאוף אלא באשת איש (רש"י, וערא"ם), ובואתחנן פרט יותר אין לשון נאוף אלא באשת איש, וא"כ בא"א דוקא הכתוב מדבר, דלישנא הכי משמע (ע"ש במשכיל לדוד לרד"פ), וז"ל הראב"ע רבים חשבו כי אין נאוף כ"א עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו, כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את א"א, ואין פי' כאשר חשבו, והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות ימות אביו ואמו קלל דמיו בו, והטעם כי עברה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו, וככה אשר ינאף את אשת רעהו להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו, ומלת נאוף כמו זנות, והנה כתוב (ירמיהו ג' ט') ותנאף את האבן ואת העץ, ע"כ. וזה לשון הרב"ח לא תנאף הוא דבור השביעי מפני שאיסורי עריות הן שבע, ואלו הן אשת איש, אשתו נדה, אלמנה, בתולה, משכב בהמה, משכב זכר, וגו', ע"ש. והנה גם הוא כולל בזה כל עניני זנות, וכ"ד רבותינו (נדה י"ג) לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, ובשבועות (מ"ז ב') אמרו, אזהרה לעוקב אחר נואף מנין, ת"ל לא תנאף, ובתנא דבי אליהו אמר זמרי בן סלוא עבר על לא תנאף, וכן בסנהדרין פ"ו לא אמרו דלא תנאף במחוייב מיתת ב"ד איירי, רק מחמת דבר הלמד מענינו. והמתרגמים שבחרו לתרגם במלת (עהעברוך) דוקא, עליהם להביא ראיה לאמת תרגומם זה.

לא תנאף – אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ׳:י׳), ואומר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל ט״ז:ל״ב) (רש״י); וטעות היא ביד ראב״ע שהכחיש דבר זה, ונסתייע ממה שכתוב ותנאף את האבן ואת העץ (ירמיהו ג׳:ט׳), והוא לא הבין שאינו אלא משל, והכוונה על ע״א שהיא נמשלת לניאוף, כי האומה נמשלת כאילו היא אשת איש עמו יתברך, כמבואר בכל הפרשה ההיא (ירמיהו ג׳).

ספורנו שמות כ':י"ב

לא תנאף – עיקרו באשת איש, שהוא היותר מורגל אצל עוברי עבירה, ובכללו כל ביאה פסולה.

תורה תמימה שמות כ':י"ב

לא תנאף – תניא, שמעון בן טרפון אומר, אזהרה לעוקב אחר נואף מנין ת"ל לא תנאף – לא תנאיף.

עוקב אחר נואף נקרא זה שמרגיל את חבירו לניאוף ומזמין לו זונות, וטעם הדרשה לא תנאף לא תנאיף לא נתבאר, ומהרש״א כתב דדריש מדלא כתיב לא תשכב את אשת רעך כדכתיב גבי עונש ואיש אשר ישכב את אשת רעהו, עכ״ל. ולבד שדבריו דחוקים עוד הם מופלאים, שבאמת כתיב בעונש ואיש אשר ינאף, ונ״ל דמדייק משום דלפי חוקי הלשון היה צ״ל לא תְנָאף, כמו דמצינו הרבה בפסוק, כלם מנאפים (ירמיהו ט׳), וכלותיכם תנאפנה (הושע ד׳), ועם מנאפים חלקך (תהלים נ׳), אשה מנאפת (משלי ל׳), ולכן דריש דמפרשינן הלשון תנאף בשני המובנים תִנְאף וגם תְנָאף, וזהו המובן שלא ינאף לעצמו וגם לא יגרום לאחרים, וזהו גם טעם דרשה הבאה לא תהא בך נאוף בין ביד בין ברגל, כלומר, שלא תגרום לך נאוף.

מיקרופדיה 

הגדרה[1] - איסור ביאה בנשים מסויימות, ואיסורים נוספים הנלמדים ממקרא זה

תוכן עניינים

1 אשת איש

2 אשת גוי

3 שאר העריות

4 המכין לנואף מקום

5 קריבה לעריות

6 הרחת בשמים שעל ערוה

7 השחתת זרע

8 לא ילבש

9 מלקות

10 הערות שוליים

אשת איש

איסור אשת-איש (ראה ערכו), אזהרתו מהכתוב: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג; דברים ה יז. מכילתא יתרו בחדש ח; מכילתא דרשב"י שם; לקח טוב שם; חינוך לה). ואף על פי ששמענו אזהרת אשת איש מן הכתוב: וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ (ויקרא יח כ), אין היא אזהרה אלא לנואף בלבד, ולפיכך נאמר: לא תנאף, אחד האיש ואחד האשה (כן משמע מתורת כהנים קדושים פרק ט יא; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שמז; יראים ז,יח; כן משמע מסמ"ג לאוין צז). בכתוב זה נכללו כל איסורי אשת איש, בין נערה-מאורסה (ראה ערכו) שמיתתה בסקילה (ראה ערך נערה המאורסה), בין נשואה שמיתתה בחנק (ראה ערך אשת איש: האיסור והחיוב), ובין בת-כהן (ראה ערכו) שמיתתה בשריפה (ראה ערך בת כהן: בזנות. ספר המצוות לרמב"ם שורש ז), שׁשֵׁם האיסור אחד הוא, ואין חילוקי המיתה גורמים לחילוקי אזהרה (כן משמע מספר המצוות שם)[2].

אשת גוי

אשת גוי - שנחלקו בה אם יש לבעלה הגוי אישות בה לאסרה לישראל (ראה ערך אשת איש: האיסור והחיוב) - נחלקו בה ראשונים, אם היא אסורה לישראל משום "לא תנאף":

יש סוברים שכשם שנתמעטה מחיוב מיתה, שנאמר: אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (ויקרא כ י), פרט לאשת אחרים (ראה ערך הנ"ל: שם) - נכרים - כך נתמעטה מלאו של לא תנאף, שהרי נאמר בכתוב: אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא שם), ומכאן שנתמעטה אשת הגוי אף מאזהרת ניאוף (הדר זקנים שם).

ויש סוברים שביאת אשת הגוי יש בה איסור משום לא תנאף (מזרחי דברים כא יא, לפי פרי האדמה מלכים ח ג), שהמיעוט "אשת רעהו" נאמר בכתוב המלמד עונש אשת איש - שנאמר בו: מות יומת הנֹאף והנֹאפת (ויקרא שם) - ולא בענין אזהרת לא תנאף (פרי האדמה שם).

שאר העריות

שאר עריות (ראה ערכו) מלבד אשת איש, נחלקו ראשונים אם נכללו אף הן באזהרת "לא תנאף":

יש סוברים שאזהרת לא תנאף אינה על שאר עריות, ולא נאמרה בכתוב אלא אזהרה לאיסור אשת איש בלבד (רש"י שמות כ יג, ודברים ה יז; כן משמע מספר המצוות לרמב"ם שורש ז, ול"ת שמז; פירוש הרא"ש שמות שם; כן משמע מיראים ז,יח; סמ"ג לאוין צז; חינוך לה), שסתם ניאוף הוא באשת איש, שנאמר באיסור אשת איש: מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ י. רש"י שמות שם; יראים שם ושם; סמ"ג שם), וכן נאמר: הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז לב. רש"י שמות שם), שניאוף הוא משורש אנף שהוא לשון קנאה, ושייך דווקא באשת איש משום קנאת בעלה (מלבי"ם שם).

ויש סוברים שאזהרת לא תנאף כוללת את כל העריות (ראב"ע וחזקוני ורלב"ג שם; כד הקמח שבועות ב; כן משמע מדעת זקנים והדר זקנים שם; אברבנאל שמות כ א,יג, ושם כב כד), ואף ביאת אשתו נדה בכלל (כן משמע מראב"ע שם, בדעת רס"ג; כד הקמח שם), ואף ביאת גויה פנויה אסורה מכתוב זה (כן משמע מפסיקתא רבתי יא, ואליהו רבה כד, וילקוט שמעוני ואתחנן תתל, וראב"ע שם, בדעת רס"ג, ורבנו בחיי שם), ואף משכב-זכור (ראה ערכו. כן משמע מראב"ע שם, בדעת רס"ג; כד הקמח שם), וביאת בהמה (כן משמע מתנחומא בראשית כז, וראב"ע שם, בדעת רס"ג, ורבנו בחיי שם; אברבנאל שם כ א), שניאוף הוא לשון זנות, וכל העריות בכלל, כמו שנאמר: וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ (ירמיהו ג ט. ראב"ע שם כ יג; דרשות ר"י אבן שועיב שם ד)[3].

המכין לנואף מקום

יש מהתנאים שדרש: לא תנאף, לא תנאיף - לא תגרום ניאוף (רבנו חננאל שבועות מז ב) - אזהרה לעוקב אחר המנאף (שמעון בן טרפון בשבועות שם), שהוא מכין לנואף מקום ונשים לניאוף (רבנו חננאל שבועות מז ב), ונקרא עוקב, שהולך על עקביו להביא לחברו נשים לניאוף (ערוך, עקב); ויש מפרשים שעוקב הוא לשון גומר הדבר, כמו עקב שהיא באחרית הרגל, והיינו שהוא מסייע למנאף לגמור את הדבר (ר"י מיגש שם). ויש מהראשונים שכתבו כן להלכה, שהעוקב אחר המנאף עובר משום "לא תנאף" (סמ"ג לאוין קג; סמ"ק רצב; כן משמע מהמאירי שם)[4]. והפוסקים לא הביאו איסור זה (רי"ף; רמב"ם; רא"ש; טוש"ע), וביארו בדעתם ששאר התנאים חולקים על דרשה זו (חכמת שלמה אה"ע כב א, בדעת הרמב"ם והפוסקים).

קריבה לעריות

איסור קריבה לעריות (ראה ערכו) - היינו קירוב בשר לערוה בלא ביאה, המביא לידי גלוי עריות (ראה ערך גלוי עריות: האיסור והחיוב) - יש מן הראשונים שכתבו שהוא נכלל באזהרת "לא תנאף", ופירשו כן דרשה שדרשו חכמים: לא תנאף, לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל (נדה יג ב), דהיינו על הנוגע באבר מאבריה של ערוה כדי ליהנות, וקראו אותו חכמים מנאף ביד וברגל. ואף על פי שנאסרה הקריבה לעריות מן הכתוב: לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו), לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: שם), נאסרה אף משום לא תנאף (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין נד א; כד הקמח שבועות ב).

הרחת בשמים שעל ערוה

המריח בשמים שעל ערוה, פירשו ראשונים שזהו מה שדרשו חכמים: לא תנאף, לא תהנה לאף (פסיקתא רבתי כד; מדרש הגדול שמות כ יד), דהיינו שאסור להריח בשמים שעל ערוה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מדרש הגדול שם; חרדים מ"ע התלויות בחוטם א, ול"ת התלויות בחוטם א), והיינו בין באשת-איש בין בכל עריות (חרדים ל"ת שם), והוא איסור מן התורה, ואינו אסמכתא (ראה ערכו) בלבד (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאין איסור להריח בשמים שעל ערוה, אלא מחשש שמא יבוא על ידי כך לידי קריבה לעריות (אבודרהם ברכת הריח, בשם ר' גרשון; שו"ע או"ח ריז ד).

השחתת זרע

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה (ראה ערך השחתת זרע: האיסור. רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טוש"ע אה"ע כג א), שנאמר: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג), לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל (נדה יג ב). שלא כתוב לא תנאף באשה - שבאזהרה כתוב: לא תנאף, ולא כתוב באשה כדרך שכתוב בעונש: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י. מעדני יום טוב נדה ב מ; מהרש"א שם יג ב) - אלא לא תנאף סתם (רש"י על הרי"ף שבת לט ב מדפי הרי"ף ד"ה לא תנאף; מעדני יום טוב נדה שם), והיינו אפילו שלא באשה, אלא ביד או ברגל (מעדני יום טוב שם). וביארו ראשונים דהיינו שמשפשף מילתו ביד או ברגל (תוספות נדה שם ד"ה בין), וממשמש באמתו, ומוציא שכבת זרעו לבטלה (רש"י על הרי"ף שבת שם ד"ה המנאפין).

לא ילבש

האיסור שלא-ילבש (ראה ערכו) איש לבוש אשה, והאיסור שלא תלבש אשה לבוש האיש (ראה ערך הנ"ל), יש מן הראשונים שכתב שהוא נכלל ב"לא תנאף", שעל ידי זה הזכר מתייחד עם הנקבות, והנקבה מתייחדת עם הזכרים, והיא דרך המנאפים (כד הקמח שבועות ב).

מלקות

העובר על לאו של "לא תנאף" אינו לוקה, שהוא לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין (ראה ערכו), שלהלכה אין לוקים עליו (ראה ערך הנ"ל. כן משמע מרש"י סנהדרין ט א ד"ה דאתרו, ותוספות שם ד"ה דאתרו; רמב"ם סנהדרין יח ב; סמ"ג עשין קה; מאירי מכות יג א), ואף העובר על שאר איסורים שנכללו בלאו זה ואין בהם מיתה (ראה לעיל), כיון שנכללו בו אף איסורים שיש בהם מיתה, הרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקים עליו (כן משמע מיבין שמועה (אלגזי) קפב; תקנת השבין עמ' קמח).

הערות שוליים

 לד, טורים תקלג-תקמו.

 יש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים ובדעת גאונים, שבכתוב זה לא נכלל איסור אשת איש (חכמת שלמה אה"ע כב א, בדעת שמעון בן טרפון בשבועות מז ב; ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג, פתיחה לעונשין ו, בדעת רבי אליהו הזקן).

 ואף ביאת פנויה (ראה ערכו) - לסוברים שהיא אסורה מן התורה (ראה ערך הנ"ל) - יש שכללו לדעה זו בכלל איסור לא תנאף (כן משמע מראב"ע שם, בדעת רס"ג).

 ויש מהראשונים הסובר שאינה אלא אסמכתא, והאיסור הוא מדרבנן (כן משמע מזהר הרקיע ל"ת י).

-----

ש: לפני כמה שנים נפרץ אתר בגידות, כלומר שירות היכרויות למטרת ניאוף, בו נרשמו 37 מיליון איש בעולם, מתוכם 170 אלף ישראלים, ונחשפו שמותיהם. מה יש לומר על זה?

ת: לצערנו אין שום חידוש. תמיד היה יצר הרע של גילוי עריות. זו אחת העבירות שבגללה חרב הבית הראשון וגלינו מארצנו. אנשי כנסת הגדולה בטלו את היצר הרע של עבודה זרה, אבל לא את היצר הרע של גילוי עריות. רק החלישו אותו בכך שאין אדם מתגרה בקרובותיו, - מלבד מקרים יוצאי דופן. אם כן, עדיין קיים היצר הרע של גילוי עריות, ויש מאוד להיזהר ממנו. בודאי שזה חטא ופשע נורא לארגן תעשיית בגידות. גם בלעדו, היצר הזה חזק ויש להילחם נגדו במסירות נפש.

ש: היום יש יותר בגידות בעם ישראל מאשר אז?

ת: קשה לדעת. אם מחפשים באינטרנט את הערך "אחוז הבגידות בישראל", מגיעים למספרים מחרידים, 30%, 50%, 85%. יש לקוות שאלה אינם מספרים אמיתיים.

ש: חז"ל אומרים: "רובם בגזל, מעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע" (בבא בתרא קסה). אם כן, זה רק מעוט?

ת: גם מעוט, זה דבר נורא ואיום. זו עבירה שחייבים עליה מיתה. והיא ביהרג ואל יעבור. גם גוי אסור בניאוף וחייב עליה מיתה, כשבע מצוות בני נח. זה גם הורס את הילדים. מרן הרב קוק במאמרו נחמת ישראל מברר באריכות שגילוי עריות אינו רק עבירה בין אדם למקום אלא עבירה בין אדם לחברו כי היא הורסת את המשפחה (מאמרי הראיה 279). אגב,לגבי "מעוטם בעריות", מסילת ישרים הוא מסביר שזה כולל לאו דווקא עריות ממש, אלא גם קרבה לעריות, וזה גם נורא ואיום .זה לשונו: "אין בכלל האיסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרב אליו. ומקרא מלא הוא (ויקרא יח): לא תקרבו לגלות ערוה" (מסילת ישרים יא).

ש: וכיצד נילחם נגד היצר הרע החזק הזה?

ת: כבכל מלחמה, יש להחזיק את האויב רחוק, להילחם בו בשטחו, ולא לתת לו להיכנס לשטחנו ,אפילו כמלוא נימה. יש פסוק במשלי: "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה. כן הבא אל אשת רעהו (משלי ו כז-כט). אחד הפירושים הוא שיש כאן מדרון חלקלק: מתחילה קרבה קטנה אסורה וזה מידרדר לגילוי עריות החמור.

ש: אך מול אויב כה מסוכן, כיצד יהודי פשוט שלא למד הרבה תורה, ידע להיזהר?

ת:בשביל זה אין צורך ללמוד הרבה תורה. כל יהודי פשוט קרא מסילת ישרים כמה פעמים, ושם יש פירוט מדויק של איסור "לא תקרבו". הוא מוסר לנו רשימה.

א. מעשה - כלומר נגיעה וחיבוק. "ואמרו ז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, אל תאמר: הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הרינו תופסה ואין לי עון, הרינו מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון. אמר הקדוש ברוך הוא: ...אשה שאינה שלך, אסור ליגע בה כל עיקר וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו, מביא מיתה לעצמו" (מסילת ישרים שם).

ב. ראיה – "כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינקה מדינה של גיהנם". "שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה וכו'". "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, באשת איש אפילו היא מכוערת".

ג. דיבור – "כל המרבה שיחה עם אשה גורם רעה לעצמו".

ד. שמיעה – "קול באשה ערוה".

ה. עוד שמיעה ודיבור – "דיבור בדברי זנות או השמיעה לדברים האלה". "לא יראה בך ערוה דבר, ערות דיבור, זה נבול פה". כלומר דיבורים לא צנועים. "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין".

ש: מה הכלל?

ת: "כל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומעניינו." "על דרך זה אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות, או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה".

ש: יש אנשים דתיים שטוענים שכל ההלכות האלה כבר לא שייכות לנו, ובמקום לברוח, יש להתמודד?

ת: חז"ל אומרים אחרת. וגם לצערנו המציאות של ריבוי הבגידות אומרת אחרת. גם מסילת ישרים אומרת אחרת: "ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על נבול פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל מי שאמרו דרך שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו - אף אתה אמור לו: עד כאן דברי היצר הרע". "האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שנבול פה הוא ערותו של הדיבור ממש".

ש: אכן יש כאן שאלה עקרונית: כל האיסורים האלה של תורה או דרבנן, הם איסור עצמי, טומאה עצמית, או כדי שלא להידרדר לגילוי עריות?

ת: גם וגם. "ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית-דין, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשיי עצמו"

ש: דיברנו על מעשים. ומה עם מחשבות?

ת: נכון. שכחתי. "בענין המחשבה... ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום... ואמרו עוד: הרהורי עברה קשים מעבירה. ומקרא מלא הוא: תועבת ד' מחשבות רע"

ש: ובסיכום?

ת: להרבות בצניעות, להרבות בטהרה, להרבות בלימוד מסילת ישרים, להרבות בתורה.