מסופר בפרשתנו כי בני ישראל הקריבו קרבן פסח במדבר במועדו (י"ד ניסן). ובכל זאת:
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ויאמרו וכו' למה נִגָרַע לבלתי הַקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל? ויאמר משה, עִמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר ט, ו-ח).
אנו יודעים את ההמשך, שה' התקין שכל מי שבמועדו הוא טמא לנפש או שהיה בדרך רחוקה, יכול להקריב אותו הקרבן לאחר זמן, בפסח שני (י"ד אייר). וכל הענין תמוה. באיזה מצוה נוספת נמצא שנותנים למפסיד "הזדמנות חוזרת" לתקן מה שהפסיד? מי שלא היה לו אתרוג בסוכות, כלום נתקן לו להביא בחודש הבא? מי שלא תקע בשופר בראש השנה, יתקע ביום כיפור? ומה נשתנה כאן?
אלא מכאן למדנו כמה גדול הוא הנושא של קרבן פסח. בספר החינוך (מצוה ש"פ) מסביר:
"לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכולם בחידוש העולם. כי אז עשה עמנו הקב"ה נסים ונפלאות גדולות, ושִינה טבע העולם לעיני עמים רבים וכו' והאמינו כולם שהקב"ה ברא את העולם 'יש מאין' בעת שרצה וכו'. וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו וכו'. על כן היה מרצונו לזַכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל. ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מלעשותה. וכו' ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב ג"כ על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים (בין י"ד ניסן לי"ד אייר) שחייבים לעשות פסח שני" עכ"ל.
"ספר החינוך" קיצר, אבל ערכו החינוכי של סיפור יציאת מצרים מבואר יותר ע"י הרמב"ן. נביא לשונו בקצרה:
"ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות. הנה מעת היות עבודה זרה בעולם החלו הדעות להשתבש באמונה. מהם, כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון (ואין לו בורא) וכו'. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית (של ה' במעשיהם של בני אדם) ואמרו איך ידע ה'? ומהם שיודו בידיעה, אבל מכחישים שיש השגחה (לתת שכר ועונש, או להציל את האדם ממצבים מסוכנים). ויעשו אדם כדגי הים, שלא ישגיח ה' בהם".
וממשיך רמב"ן:
"וכאשר ירצה ה' ויעשה נס ומופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדיעות האלה כולם וכו'. וכאשר יהיה הנס הזה נגזר (ונתפרסם) תחילה מפי נביא, יתברר עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר ה' עם האדם, ותתקיים בזה התורה כולה (תתברר שה' גם דיבר עם משה רבנו). לכן אמר הכתוב (בענין יציאת מצרים) 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' (שמות ח, יח) להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותם למקרים. ואמר 'למען תדע כי לה' הארץ' (שמות ט, כט) להורות על חידוש העולם (בריאתו יש מאין). ואמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (שמות ט, יד) להורות על היכולת, שה' הוא שליט בכל, אין מעכב בידו. כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים".
ומסכם רמב"ן:
"(לכן) יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין זה כמו שחייב (עונש) כרת באכילת חמץ ובעזיבת (קרבן) הפסח" עכ"ל לעניננו.
כלומר עונש כרת הוא בעיקר רק על העובר מצוות מסויימות שהן בלא תעשה. אבל במצוות שהן בקום ועשה, ורק בהזנחת שתים מהן בלבד, מילה והקרבת קרבן פסח, יש גם כן עונש כרת.
נוסף על כל זה, מבחינה ציבורית היתה זו המצוה הראשונה אשר בני ישראל קיימו ע"י חבורות ובתי אב (שמות יב, ג). כי מצוות קידוש החודש שקדמה לכך, נמסרה לבית דין בלבד. אבל בקרבן פסח השתתפו בו כל אחד ואחד מאתנו. ובדומה לזה, גם מצוות ברית מילה היא המצוה הראשונה המתקיימת ע"י כל יחיד ויחיד בחייו האישיים. וגם מצוה זו היתה ראשונה ליהודים במצרים. "ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו) ודרשו על כך חז"ל: דם ברית, ודם פסח (שמות רבה, יז, ג). הרי כל החיים הם המשך מן ההתחלה המוצלחת.
ובזה אפשר להבין פסקא תמוהה ברש"י (ע"פ המכילתא). על הפסוק "וכי יגור אתך גר, ועשה פסח לה' וכו' והיה כאזרח הארץ" (שמות יב, מח) זו לשונו: "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד (כלומר אפילו באמצע משך השנה, באותו זמן שמתגייר)? תלמוד לומר 'והיה כאזרח הארץ'. מה אזרח בארבעה עשר (בניסן) אף גר בארבעה עשר" עכ"ל. זאת אומרת היה עולה על דעתנו כי בהיכנסו של הגר לכנסת ישראל, מוטל גם עליו להביא באותה עת קרבן פסח. וצ"ע, משום מה יביא באמצע השנה? אבל לפי דברים שהבאנו מ"ספר החינוך", ויותר מזה מהרמב"ן, הענין מבואר.
ומכאן אור חוזר על גדולת הקרבן הזה, שהמחמיץ האפשרות להקריבו במועדו, ה' העניק לו תאריך שני, כדי להציל אותו אדם מההפסד. אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. [הרב משה צוריאל זצ"ל]
